לרוזי גרינשפן, אחות ותיקה שנמצאת כבר 40 שנה במקצוע, ימלאו 62 בדצמבר הקרוב. זה אומר, שבעוד כחודשיים תוכל לפרוש לגמלאות, ולקבל את הקצבה הנהוגה בחוק. אלא, שככל הנראה, היא דווקא לא תעשה זאת ותישאר במערכת עוד כמה שנים. "הייתה תקופה שאפשרו לנו להתפטר, לקבל פיצויים וביום שלמחרת להתחיל לעבוד מחדש. הייתי צעירה, והרעיון שבה אותי. התפטרתי, ובכספים שקיבלתי קניתי מזגן", היא צוחקת. "כך הפסדתי כמה שנים של פנסיה, שאני צריכה להשלים אותן, כדי להתקיים בכבוד לאחר הפרישה".
אבל אם תשאלו את גרינשפן, שעובדת היום בבית החולים וולפסון כאחות אחראית ושברזומה רשומות לה שנים ביחידות טיפול נמרץ כללי ולב וגם מדריכה קלינית, מה דעתה על המתווה להעלאת גיל הפרישה לנשים שמקדם משרד האוצר, היא תשיב שבכל הנוגע לאחיות, ההצעה לא סבירה, על רקע השחיקה הגדולה שבמקצוע.
"אני מדברת לא רק בכובע שלי, אלא בשם ציבור האחיות הגדול", היא מדגישה. "כעיקרון, נושא הגילנות מפריע לי. אני בעד שנשים ימשיכו לעבוד כמה שהן רוצות, עד איזה גיל שהן מרגישות שהן יכולות ורוצות כי הרבה דברים לא קשורים רק לגיל. אלא שמקצוע האחיות שוחק, בגלל התנאים, התשתית ומשמרות הזויות. כאחות ותיקה, שמתקרבת ליציאה לפנסיה, אני מרגישה את העומס הפיזי והמנטלי העצום, שהצטבר במהלך השנים, וכן בשנה וחצי האחרונות בשל מגיפת הקורונה".
"כל אחת מוצאת את הדרך שלה להחזיק מעמד"
נשאלת השאלה הכמעט מובנת מאליה. האם בשל כך נפגעת איכות הטיפול בחולים?
"ברור שכשעייפים, יכולת המיקוד ותשומת הלב נפגעות. נעשות טעויות, קורים דברים. רוב האחיות מצליחות לישון במקרה הטוב ארבע שעות בין משמרות, וגם זה בהנחה שאין בעיות שינה. בכלל, השעון הביולוגי של האחיות מתערער לגמרי, כמו של שאר עובדי המשמרות. היו תקופות, שלקחתי שני כדורי שינה על מנת להירדם ושאוכל לתפקד טוב במשמרת הבאה. לפעמים יש משמרות קשות, וכבר לאחר שעתיים האחיות מרגישות שחוקות, בוודאי כשזה נמשך כך לאורך שנים".
איך מתמודדים?
"כל אחת מאיתנו מוצאת את הדרכים שלה להחזיק מעמד. יש מי ששותה עשר כוסות קפה ביום, יש מי שלועסת מסטיק. אני נהגתי בלילות לשבת ולעבור שוב ושוב על התיקים הרפואיים, כי הריכוז נפגע כשעייפים, ולא רציתי שחלילה תקרה לי איזו טעות. אין מקצוע שוחק מזה. במחלקות תובעניות במיוחד, אחיות לא מספיקות ללכת לשירותים, שלא לדבר על ארוחה מסודרת ומזינה, לא מגיעים לזה. ואז אנחנו מגיעות הביתה הרוגות, וצריכות להמשיך לתפקד, כי יש ילדים והם רוצים אמא. זה עוד יותר קשה במשפחות חד הוריות. יש אחיות שיכולות ורוצות להמשיך בעבודה, ויש שמושכות על אוטומט, וזו הסכנה. בעיניי, זה פשע להשאיר אחיות כאלו במערכת מכל הכיוונים. זה לא הוגן כלפי הקולגות, לא הוגן כלפי החולים, ולא כלפיהן".
"כל פעם מצאתי דברים שהשאירו אותי במערכת"
היא נולדה בפריז, עלתה לישראל בגיל 12, ומשפחתה התיישבה בחיפה. "למדתי סיעוד כעתודאית, והתגייסתי", היא מספרת. "העבודה הראשונה שלי הייתה בבית החולים בצפת, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982. הייתי ילדה בת 21, שהתמודדה עם מראות קשים, שלא אוכל לשכוח כל חיי". כשהייתה בת 42 התאלמנה. מאז, לא בנתה זוגיות חדשה. "הייתי עסוקה בעבודה ובטיפול בבנות", היא מסבירה. "אבות, שהנשים שלהן אחיות, משמעותיים מאוד בחיי הילדים. הם אלו שמכינים ארוחת ערב, כשהאמא במשמרת, הם יושבים עם הילדים על שיעורי הבית, הם כמו אמא שנייה".
מה דוחף היום בחורה צעירה למקצוע?
"הרבה צעירות באמת לא באות למקצוע הזה. באופן יחסי לגידול האוכלוסייה, מספר האחיות ממש לא מזהיר. יש גם כאלה שמתחילות את הלימודים ועוזבות במהלכם. עם כל זה, יש במקצוע הזה הרבה דברים טובים, בוודאי למי שיש נטייה וסיפוק מטיפול באנשים, והוא מרגיש מתודלק מהקטע הזה. אני כזו. גם לי היו רגעי משבר, גם אני שקלתי לעזוב, בכל פעם מצאתי דברים אחרים שהשאירו אותי במערכת. החלפתי מחלקות, תפקידים, למדתי תואר שני. אפשר גם במקצוע הזה להתפתח ולהתקדם".
כמו כוחות הביטחון
ועדת הכספים של הכנסת, בראשות ח"כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו), קיימה לפני כשבועיים דיון נוסף וסוער, על רקע כוונת האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים במסגרת חוק ההסדרים, לקראת אישור התקציב. בין המתנגדים העיקריים לכוונת האוצר, נמצאת הסתדרות האחיות, שהחליטה לצאת במאבק נגד כוונה זו.
דרישתן היא להחריג את מקצוע הסיעוד מסעיף זה בחוק ההסדרים, וכן לבחון את אפשרותן לצאת לפנסיה מוקדמת, בדומה לנהוג בכוחות הביטחון. לטענתן, אמנם הן לא נמצאות בשטח ולא נלחמות באויב, אבל הן נמצאות עבור המטופלים בזמינות מלאה, עשרות שנים, לילות וימים, כשהן מקריבות את חייהן המשפחתיים והאישיים לעיתים תוך סיכון בריאותן.
למה אתן מבקשות להשוות את תנאי הפרישה לכוחות הביטחון?
"ראשית, ציבור האחיות הוא הטרוגני מבחינת רגע הפרישה. אני רוצה להגיע למצב, שאחות שהשקיעה את הזמן והנשמה שלה במקצוע במשך שנים, וויתרה על משפחה ועל עוד דברים, כשיגיע הרגע שהיא תגיד: 'זהו, אני לא יכולה יותר', שיתנו לה לפרוש בכבוד, גם אם לא הגיעה לגיל 62, בוודאי שלא לגיל 65 או 67, ושהיא תקבל קצבה. שלא יקרה שאחות, שלא מסוגלת יותר לטפל, ועלולה לפגוע בעצמה או במטופלים, תישאר בכוח במערכת, רק בגלל שהיא לא יכולה לקבל קצבה מכבדת לפני הגילאים האלו. אני רואה במחלקות אחיות בנות 62 שחוקות לגמרי, ולא סביר שהן ימשיכו לעבוד. הייתי רוצה לראות גמישות בגיל הפרישה, עם קצבה, שתחל מגיל 50".
בהינתן אפשרות של פרישה מוקדמת כזו, למה שיישארו אחיות אחרי גיל 50?
"אני חושבת, שגם אם תינתן אפשרות של פרישה מוקדמת עם קצבה, עדיין הרבה יישארו. חלקן ירצו ויוכלו, וחלקן, אני מודה, יישארו בשל סיבות לא נכונות, למשל, כשיראו שאין משהו חלופי בחוץ".
רגע הפרישה שלך כבר פה.
"אני רואה את הפרישה שלי מתקרבת, ואומרת לעצמי שאני חייבת להישאר עסוקה. כנראה אשאר עוד כמה שנים. מכיוון שהעבודה הפיזית כבר קשה לי, אני רוצה להתמקד בלגדל את הדור הבא של האחיות".
"שלא נזדקק לצאת לפנסיה על כיסא גלגלים"
המחשבות על גיל הפרישה ההולך ומתרחק, מעיקות גם על אחיות, שיש עדיין שנים רבות עד ליציאתן לפנסיה, כמו על מאיה שטיינברג (47) מאשדוד, נשואה פלוס 3, שעובדת מזה 25 שנה בביה"ח הגריאטרי הרצפלד, ומשמשת ראש צוות במחלקה הנוירולוגית. "לא פשוט להיות רוב הזמן בעבודה, ולא להיות שם עבור הילדים שלי בחג או בשבת, או לשבת איתם לשיחה או לבלות איתם", היא אומרת. "לצד עבודה פיזית קשה, המראות הקשים הולכים איתי הביתה ומשפיעים עליי. אמנם זה חלק מההקרבה הכרוכה בתפקיד, אבל לצד השליחות ותחושת המשמעות המתלווה לה, אני רואה איך אחיות צעירות, שרואות את העומס הרב המוטל על כתפי האחיות המבוגרות, עוזבות את העבודה מהר מאוד. צריך לדאוג למיצוב התפקיד לעתיד, ולפתור את בעיית היציאה לפנסיה. אם זה ימשיך ככה, לא יהיה מי שיעבוד עם מטופלים בעתיד הקרוב".
גם אסתר עזרא (47), נשואה פלוס 3 מאשקלון, נדרשת לנושא. היא עלתה לארץ בגיל 9 וחצי מאתיופיה ומגיל 23 משמשת אחות אחראית בסיעוד מורכב בביה"ח הרצפלד. "בתור ילדה הסתכלתי על התפקיד בהערצה, הוא מסמל עבורי אחריות ושליחות. לאחר למעלה מ-20 שנה במקצוע, אני מבקשת שיעזרו לנו לשמור על בריאותנו, שלא נזדקק לסיים את העבודה ביציאה לפנסיה על כיסא גלגלים", היא קוראת. "תמיד יודעים להעריך ולתת לנו כבוד בשעות הצרה, כמו בקורונה, אבל ברגע האמת שוכחים אותנו".
"האחיות מקבלות תמורה הוגנת"
באופן טבעי, בראש המאבק נגד כוונת האוצר עומדת אילנה כהן (77), יו"ר הסתדרות האחים והאחיות, שועלת קרבות ותיקה של הסקטור, שחיה ונושמת את העולם הזה מאז הפכה אחות לפני עשרות שנים. ביולי האחרון שלחה כהן מכתב לשר האוצר, אביגדור ליברמן, בו ביקשה ממנו להחריג את סקטור האחיות מהתוכנית להארכת גיל הפרישה, כך שגיל הפרישה של האחיות וזכותן האישית לבחור אם להמשיך לעבוד כפי שקיים היום יוותרו על כנם.
יו"ר הסתדרות האחים והאחיות, אילנה כהןצילום: אבי מועלםכהן טוענת: "שלחתי את המכתבים, ביקשנו מראש הממשלה ומשר האוצר וראשי הסיעות לשבת איתנו לשולחן הדיונים. עד לרגע זה אף אחד לא השיב לנו, בוודאי שלא הגיעו לבתי החולים לראות את העבודה השוחקת והקשה של האחיות".
"תראי את חברי הכנסת", היא מטיחה. "לילה אחד של דיונים מרתוניים, ולמחרת הם בקושי מתעוררים ובקושי הולכים. אצל האחיות זה כך יום יום. הגיע הזמן שיקשיבו להן, שיפתרו את מצוקת תנאי העבודה שלהן".
לדברי גורם באוצר, "האחיות משתכרות יפה מאוד. הן אכן עובדות קשה, אבל הן בחרו במקצוע, וככל הידוע, הרוב הגדול שלהן נשאר עד גיל הפרישה הגבוה. בפנסיה תקציבית אפשר לפרוש גם בגיל 60, עובדה שהן לא עושות זאת. שוב, זה לא סותר את העבודה הקשה שלהן, אבל הן מקבלות תמורה הוגנת, ואין צורך להחריג אותן מסעיף הארכת גיל הפרישה לנשים".
"עד שלא יימצא פתרון, לא אסכים שישנו את החוק הקיים", אומרת כהן. אני מבקשת לאפשר לאחיות לפרוש יותר מוקדם, כאשר מי שתבקש לפרוש מוקדם יותר מגיל הפרישה הנתון, תוכל לעשות זאת ותקבל קיצבה. לא קבעתי גיל, לא אמרתי שיפרשו בגיל 50 או 55, אלא לאפשר פרישה מוקדמת ובכבוד".
ממשרד האוצר נמסר: "מכתבה של כהן התקבל והנושא נבדק".
ממשרד ראש הממשלה נמסר: "המכתב התקבל במשרד ראש הממשלה לפני החגים. הנושא נלמד בימים אלו והתייחסות אליו תהיה בהמשך, לאחר הבנת הפנייה".
