אורנה הייתה אמורה לשלם 15 שקלים על שלוש נסיעות שבוצעו בכביש 6 בשנת 2019, אך לטענתה היא לא קיבלה בדואר את ההודעות לתשלום, כשבינתיים הסכום צבר ריביות ותפח ל-700 שקל. לפי דו"ח חדש של מרכז המידע והכנסת שיוצג הבוקר (ד') בוועדה לפניות הציבור בראשותה של ח"כ יעל רון בן משה (כחול לבן), אורנה לא היחידה. מהדו"ח עולה כי משתמשים רבים בכביש 6 מקבלים קנסות לא מוצדקים לטענתם, כשרובם נסגרים בפשרה. הוועדה תבדוק בין היתר האם מדובר בשיטת "מצליח".
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כביש מספר 6, המכונה גם "כביש חוצה ישראל", משמש ציר תנועה מרכזי בישראל ומאפשר מעבר בין צפון הארץ לדרומה. בדו"ח מוסבר כי נכון להיום ישנן שתי זכייניות אשר אחראיות על תפעול מקטעיו המרכזיים והצפוניים של הכביש: כביש 6 מרכז ממחלף שורק צפונה, הוא כביש אגרה המתופעל על ידי הזכיינית "דרך ארץ הייוייז בע"מ" וכביש 6 צפון ממחלף יקנעם עד סומך מתופעל ע"י הזכיינית "שפיר הנדסה" בע"מ ורבים ממקטעיו הם מקטעי אגרה.
מערכת הגבייה של שתי החברות מתנהלות בנפרד וכוללות תעריפים שונים. הניסיונות לאחד בין מערכות הגבייה כדי למנוע בלבול לא צלחו עדיין. כך, מי שנוסע מצפון למרכז יעבור את שני חלקי הכביש, ישלם כמובן יותר אך גם יהיה חייב לשתי חברות שונות. בהקשר זה טוענת ח"כ בן משה, כי "תושבי הגליל לא יהיו אזרחים סוג ב'. המחקר של הכנסת מוכיח שתושבי הצפון, לא רק שאינם זוכים ליחס הראוי מהמדינה, אלא משלמים 'מס צפון' - זה הזוי, זה חצוף וזה חייב להיפסק".
יעל רון בן משה צילום: קפוצ'ינסקיאדם שמקבל חיוב מאחת החברות זכאי להגיש ערר ושם מתגלה תמונה מעניינת: בשנת 2019 הוגשו 461 עררים במקטע המרכזי ו-63% מהמגישים טענו שלא קיבלו את הודעת החיוב שנשלחה אליו וכ-16% טענו כי כלל לא נסעו בכביש. בשנת 2020 הוגשו יותר עררים - 663 וגם הפעם - 60% טענו שלא קיבלו את ההודעה בדואר ו-15% טענו כי לא נסעו בכביש.
תמונה דומה גם במקטע הצפוני: בשנת 2019 הוגשו בו רק 61 עררים, ב-80% מהם נטען שההודעה לא הגיעה בדואר. בשנת 2020 הוגשו 296 עררים כש-47% מהם טענו שלא קיבלו את ההודעה בדואר, 37 מהמערערים טענו שלא ידעו על ההבדל בין החברות המפעילות את הכביש.
זאת ועוד, בחלק המרכזי 81% מהתיקים נסגרו בפשרה בשנת 2019, בשנת 2020 מחציתם נסגרו בפשרה. בחלק הצפוני הנתונים בולטים אף יותר: בשנת 2019 74% מהתיקים נסגרו בפשרה ובשנת 2020 80% נסגרו בפשרה.
לדברי כותבות הדו"ח, אסנת אלגום מזרחי ושירי ספקטור בן ארי, "עולה השאלה בדבר האופן שבו חלוקה זו עלולה ליצור מצב שבו ציבור הנוסעים אינו מודע לכך שהכביש מצוי בידי שתי זכייניות שונות, ואינו מעודכן בתעריפי הנסיעה השונים, בחלוקה למסלולי מנויים, ובשיטת גבייה שונה - כפי שעולה מן הפרסומים המופיעים באתרי הזכייניות השונות. עוד עולה השאלה - האם היקף פעולות ההסברה שמטרתן להנגיש את המידע על החלוקה הקיימת בין שתי הזכייניות בכביש - הוא מספק. לאור עמדת משרדי הממשלה השונים בדבר הצורך לייעל את מערך התשלומים, בין השאר באמצעות איחוד מערכות הגביה, מהם החסמים העומדים כיום בפני מהלך שכזה?".
מטעם כביש 6 חוצה צפון נמסר כי "ההסכם מול המדינה מחייב אותנו כזכיין לגבות כל חוב, קטן כגדול. לצערנו פרט המידע היחיד שאנו מקבלים ממשרד הרישוי על אודות החייבים הוא כתובתם, כך שאין לנו יכולת ליצור עימם קשר במייל או בטלפון. ניסינו מספר פעמים לקבל פרטים אלו באופן רשמי מרשויות המדינה ונענינו בשלילה.
"נדגיש כי כל בקשה לתשלום חוב נשלחת באמצעות דואר ישראל ולאחר מכן פעם נוספת בדואר רשום, בגינו הדואר מעביר לנו אישור מסירה לתיבת הדואר של הנמען. בשל כך, אנו שבים ומפצירים בנוסעים בכביש, מזדמנים וקבועים - הירשמו עוד היום לתשלום אוטומטי באתר כביש 6 חוצה צפון ותיהנו מראש שקט עם אפס סיכוי לצבירת חוב - מדובר בהליך קצר, פשוט והכי חשוב - ללא דמי מנוי, משלמים רק מתי שנוסעים".
עד מועד פרסום הכתבה לא התקבלה תגובה מחברת דרך ארץ.
