התקיפה האיראנית על ישראל בשבוע שעבר סימנה הידרדרות חדשה ביחסים המתוחים והמורכבים עם הרפובליקה האסלאמית. במשך עשרות שנים קידמה איראן אינספור תקיפות נגד ישראל דרך שלוחותיה במזרח התיכון, אולם הייתה זו הפעם הראשונה שאיראן תקפה את ישראל באופן גלוי, ישירות מאדמתה. התקיפה האיראנית כללה מאות טילי שיוט, כטב״מים מתאבדים וטילים בליסטיים, אשר כמעט כולם יורטו בהצלחה על ידי חיל האוויר וקואליציית ההגנה בראשות ארצות הברית, טרם הגיעו לשטחה של ישראל.
אותה תקיפה, אשר החלה בסביבות השעה 11 בלילה ביום שבת ונמשכה אל תוך שעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, השאירה ישראלים רבים ערים בחרדה גדולה מפני מה שעתיד לבוא, כשברקע עשרות שנים של סכסוך מתמשך בין שתי המדינות ואינספור פעולות טרור שקידמה הרפובליקה האסלאמית נגד ישראל בעשורים האחרונים.
אולם, המצב בין שתי המדינות לא תמיד היה כזה. למעשה, במשך למעלה מעשרים שנה, בין שנות ה-50 עד סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, קיימו איראן וישראל קשרים כלכליים, ביטחוניים ואפילו דיפלומטיים ענפים.
על אף שאיראן כן הצביעה נגד הקמתה של מדינת ישראל בהצבעה על תוכנית החלוקה בשנת 1947, רק שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1950, היא הייתה בין שתי המדינות הראשונות במזרח התיכון שהכירו במדינת ישראל.
לקראת סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, היחסים בין ישראל לאיראן של טרום המהפכה האסלאמית החלו להתהדק, ולמעשה כמעט עד פרוץ המהפכה בשנת 1979, קיימה ישראל קשרים עם איראן המלוכנית, בה שלט אז מחמד רזא שאה פהלוי (המלך האחרון של איראן).
באופן פומבי, פהלוי היה אומנם יחסית ביקורתי כלפי ישראל, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, אולם הוא המשיך לקיים יחסי מסחר, מודיעין וצבא, בין היתר בשל קיומם של אינטרסים חופפים רבים יחסית בין שתי המדינות – בהם החשש מהמשטר של נאצר במצרים, אשר סלד מאוד (בלשון המעטה) מהשאה האיראני, ומהשאיפות של הסובייטים, אשר גם להם היסטוריה עקובה מדם עם העם הפרסי.
״איראן הייתה ספק הנפט העיקרי של ישראל״
באותה תקופה, איראן וישראל שיתפו פעולה בכמה תחומים עיקריים: נפט, מסחר, ביטחון, חקלאות וטכנולוגיה ופרויקטי נדל״ן ותשתיות. כך למשל, פרופ׳ מאיר ליטבק, ראש המרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב, מספר כי ״מבחינת ישראל, מילאה איראן תפקיד מרכזי באסטרטגיית ׳ברית הפריפריה׳ שהגה בן גוריון בשנות ה-50, כדי לעקוף את מעגל האיבה הערבית שהקיף את ישראל באותן שנים.
״מתוך התפיסה הזו, סייעה ישראל לאיראן באימון צבאה, מכרה לה ציוד צבאי ואף עזרה בהקמתה של המשטרה החשאית, ׳הסוואכ׳״, סיפר פרופ׳ ליטבק, והוסיף: ״כמו כן, הגישה ישראל לאיראן סיוע נרחב בתחומי החקלאות והפיתוח האזורי, ואילו איראן הייתה ספק הנפט העיקרי של ישראל מאז שנות ה-50, כאשר לעיתים קרובות איראן מכרה לנו נפט בלמעלה ממחיר השוק, כי אף אחד אחר לא רצה למכור לנו״.
עוד טען פרופ׳ ליטבק, כי ״בשנים הללו יצאו הרבה ישראלים להיות מדריכים חקלאיים באיראן. בנוסף, היה ייצוא ביטחוני גדול של חברות ישראליות כמו ׳רפאל׳ ו׳תדיראן׳ לאיראן. היו מפעלים ישראליים שמכרו ציוד לאיראן במאות מיליונים״.
אחד מהפרויקטים המשותפים הגדולים בין שתי המדינות הייתה תשולבת החברות שכונתה קו צינור אילת-אשקלון (קצא״א), אשר הוקמה בשנת 1968 בבעלות משותפת ועד היום למעשה מתנהל ויכוח משפטי בין שתי המדינות על חלקה של איראן בכספים שנאספו בקופת החברה בעשרות השנים האחרונות.
6 צפייה בגלריה
״הוחל בהזרמת נפט לחיפה״. מתוך עיתון ״קול העם״, 30.7.1958
(צילום: אתר הספרייה הלאומית של ישראל)
איראן החלה לשלוח נפט לישראל כבר בשנות ה-50 באמצעות מיכליות לאילת, ומשם הוקם צינור שהגיע תחילה עד לבאר שבע ובהמשך הורחב עד חיפה. בשנת 1965 ישראל ביקשה להרחיב את השותפות עם איראן ולאפשר לה לייצא נפט דרך ישראל בנתיב שהעוקף את תעלת סואץ, ולאחר משא ומתן שיזמה שרת החוץ דאז, גולדה מאיר, שאף ביקרה באיראן - הוחלט להקים שותפות שווה בין ממשלת ישראל וחברות הדלק פז, סונול ודלק, לבין חברת הנפט הלאומית של איראן, לטובת הפרויקט.
לצורך כך, הוקמו כמה חברות קש בבעלות ישראל ואיראן, וקצא״א אף פועלת עד היום תחת צו חיסיון שמטיל איסור חשיפה ופרסום על כמעט כל מידע של פעילות החברה. למעשה, רק לאחרונה אושר בכנסת נוסח חדש ומקל של הצו, כך שניתן יהיה לפקח על נושאים שקשורים להגנת הסביבה, בטיחות, תכנון ובנייה ואופן ניהול החברה.
צפו: הנזק שנגרם לשמורת עברונה בעקבות פיצוץ הצינור של קצ״אא בשנת 2014
(צילום: המשרד להגנת הסביבה)
בחודשיים שלפני עליית האייתוללה ח׳ומייני לשלטון לאחר המהפכה באיראן, הפסיקה חברת הנפט הלאומית של איראן למכור נפט במסגרת השותפות, אולם היא סירבה לפרקה באופן רשמי, ולכן הוגדרה ״שותפה לא פעילה״.
בשנת 1981 הגישה חברת הנפט הלאומית של איראן תביעה נגד ישראל, בה דרשה מחצית מנכסי קצא״א בנוסף ל-350 מיליון דולר עבור הנפט שסופק לישראל בתקופה שקדמה להדחת השאה ב-1979. מאז, כאמור, תהליך בוררות עדיין מתנהל בנושא בבתי משפט באירופה. לפי כתב העת ״גלובל ארביטריישן ריוויו״, שווי הכספים הנידונים בבוררות החשאית בין שתי המדינות מוערך בכשבעה מיליארד דולר.
באילו עוד תחומים ישראל ואיראן שיתפו פעולה?
חברה ישראלית נוספת שפעלה רבות באיראן באותן שנים, הייתה חברת הבנייה והתשתיות ״סולל בונה״, אשר הקימה בין היתר בתי מלון (לרבות מלון ״הילטון״ שבטהרן), שכונת מגורים לחיילים אמריקנים באספהאן (העיר בה הותקף בסוף השבוע האחרון בסיס אווירי, בפעולה אשר יוחסה לישראל ונתפסה על ידי רבים כתגובה למתקפה האיראנית), ומאות יחידות דיור נוספות.
6 צפייה בגלריה
״בטהרן נחנך מלון ׳הילטון׳ שנבנה מחדש ע״י סולל-בונה״. מתוך עיתון ״דבר״, 13.3.1973
(צילום: אתר הספרייה הלאומית של ישראל)
אולם, סולל בונה לא הייתה היחידה שהקימה בניינים ותשתיות קריטיות בלב ליבה של איראן. כך למשל, ב-8 בנובמבר 2000 פרסם כתב ״ידיעות אחרונות״ עופר פטרסבורג, כי נציגים איראניים פנו למשרד התשתיות באמצעות איש עסקים גרמני, בבקשה לקבל את מפות תשתיות הביוב של טהרן, אותן תכננה והקימה החברה הממשלתית הישראלית ״תהל״ בשנות ה-70.
״הממשלה האיראנית מבקשת לחדש ולשפץ את תשתית הביוב ההרוסה והישנה בעיר, אולם ללא תוכניות הביוב המקוריות, הכוללות גם פרטים לגבי פיתוח עתידי, יהיה עליה להקים מחדש את כל התשתית היקרה והמסועפת של העיר״, הסביר אז פטרסבורג, והוסיף כי משרד התשתיות סירב להגיב ״בגלל רגישות הנושא״.
6 צפייה בגלריה
״איראן מבקשת בחשאי מישראל: שילחו לנו מפות הביוב של טהרן״. מתוך עיתון ״ידיעות אחרונות״, 8.11.2000
(צילום: ארכיון ״ידיעות אחרונות״)
אפילו בספורט היה שיתוף פעולה בין שתי המדינות. כך למשל, ב-26 בדצמבר 1966 דווח בעיתון ״ידיעות אחרונות״ כי ההתאחדות לספורט עומדת להזמין את נבחרת הנשים והגברים של איראן בכדורעף לבוא לסיור משחקים בישראל. ״נציגי ההתאחדות האיראניים הביעו כבר בעבר את נכונותם לבקר בישראל, ונראה כי יעמדו בהבטחתם״, נכתב אז במה שנדמה כיום כחלום רחוק.
למרות שיתוף הפעולה הנרחב, האינטרסים הכלכליים, החברתיים והביטחוניים לא החזיקו מעמד, ומיד עם הפלת שלטון השאה האיראני בשנת 1979, רגע לפני שאיראן הפכה לרפובליקה האסלאמית של איראן בראשות האייתוללה ח׳ומייני, היחסים בין שתי המדינות נקטעו כמעט בבת-אחת, ומשם - השאר היסטוריה.
