כמה שעות אחרי שניפרד בפתח ביתה שבסביון, אירית בוטבול-עובדיה תעלה על המטוס למרוקו, לשם תצא ביחד עם אמה, אשת העסקים והיזמית ירדנה עובדיה, כדי להיפגש עם ראשי מערכת הבריאות ובכירים אחרים בממלכה. המטרה: להקים בתי חולים במדינה, בדומה לאלה שהם מתפעלים ברחבי אפריקה. "בגלל הקורונה הקמת בתי חולים הפכה להיות נושא ראשון במעלה אצל ממשלות בכל העולם, וזה הקפיץ עוד יותר את הביקוש אלינו", היא מספרת, ומגישה לי תמרים שמנמנים ומתוקים. "אורגני, ממרוקו, בלי ריסוס", היא מדגישה ומניחה בצלחת גם קוביות אבטיח, מוזגת סודה קרה ומתיישבת לצידי על הספות העמוקות שצופות אל בריכת הווילה בסביון, שצעצועים מתנפחים מקשטים אותה.
כתובת נוספות למנויים:
הבית הבהיר בצבעי לבן־תכלת־זהב מבהיק מניקיון וכל עבודות הנגרות בו הן פרי יצירתו של בן הזוג שלה, אילן, שהוא נגר שדבק בעץ למרות שכבר מזמן היה יכול להרשות לעצמו לפרוש בזכות העסקים של אשתו. לשניים שישה ילדים — מגיל 24 (בנו הבכור של אילן מנישואיו הראשונים) ועד עשר (התאומות אודליה וירדנה) ובמהלך השיחה הילדים חוזרים מבית הספר, אומרים שלום מנומס, מנשקים את אמא ונעלמים לקומה התחתונה של הבית, שמעקה הזהב המסולסל והתיאטרלי מוביל אליה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בוטבול-עובדיה אומרת שהיא לא מתה על הצבע שיצא. "זה אמא שלי התקינה פה בזמן שהייתי חולה בקורונה, ואני מתה כבר להחליף את הצבע. הוא בוהק לי מידי".
הסיפור על הפיכתה של אמא ירדנה, היום בת 73, מקופאית בסופרמרקט בדימונה לאחת מנשות הסוד הקרובות של תאודורו אוביאנג, נשיא גינאה המשוונית — דיקטטור אפריקאי שזכויות אזרח הן לא בדיוק נר לרגליו — סופר כבר פעמים רבות. זה סוג של סיפור לא ייאמן שאם היה נכתב כתסריט היה נפסל מראש בגלל חוסר הסבירות שבו. היום ירדנה והבת אירית הן הבעלים של חברה יזמית שמקימה ומנהלת בתי חולים ברחבי אפריקה; בבעלותן תשעה בתי חולים בגינאה המשוונית לבדה, ובקרוב יוקמו נוספים במרוקו ובעוד מדינה שהחוזה עמה אמור להיחתם, אבל אירית עדיין לא חושפת את שמה. כל אנשי הצוות בבתי החולים שלהן הם מישראל. מלבד זה הן מעורבות בעסקים שונים באפריקה, כולל בעבר גם בעסקות תיווך שנויות במחלוקת למכירת נשק לגינאה המשוונית. עובדיה האם ספגה לא מעט ביקורת מאז שהקימה את החברה שלה ב־2007 על היחסים הקרובים והעסקאות שחתמה עם רודנים, שרים ופקידים מושחתים באפריקה. אם שואלים את אירית, היא מעדיפה להתמקד בתוצאה הסופית: הקמת בתי חולים מתקדמים, בטח ביחס לאפריקה, שמספקים שירותי בריאות ביבשת שבה גיל התמותה הממוצע הוא 55.
הכול התחיל, היא אומרת, מהפחד המושרש של אמה מפני חיי עוני ודלות. "הדבר שהכי מפחיד את אמא שלי בעולם זה עוני. כשהיינו קטנים היא ניסתה להסתיר מאיתנו את המצב הכלכלי הרעוע שלנו, את זה שהיא ואבא עבדו בכמה עבודות ושאחרי העבודה שלה כקופאית בסופר, כשהיינו נרדמים, היא הייתה יוצאת בלילות לשטוף חדרי מדרגות. אבל ילדים מרגישים. אני זוכרת את אווירת העוני בבית. את זה שלא היה. את הקילומטרים שהלכתי ברגל בלי כסף לאוטובוס", מספרת אירית ודומעת. "אמא לא החליטה להקים בתי חולים באפריקה כדי להביא את המכה. כמו כל אישה שורדת, היא זיהתה הזדמנות שתעזור לה לשלם את החשבונות והמשכנתה. באחת הפעמים, כשהיא נסעה למכור תפוזים ממרוקו לרוסיה, היא שמעה ששליט גינאה צריך להגיע לרבאט לפגוש את מלך מרוקו, והחליטה שהיא נוסעת אליו. ותראי מה זה אומץ של אישה שעושה הכול כדי להתפרנס. הוא לא מדבר צרפתית, היא לא מדברת ספרדית, והם דיברו עם הידיים וזה אומר לך שכל מה שאנחנו רוצים להשיג בחיים שלנו אנחנו יכולים, כי לא היה לה מושג מה היא הולכת להגיד לו, אבל כשהציגה את עצמה ואמרה שהיא מישראל, הוא ענה 'או, סניורה, אני יודע שמערכת הבריאות שלכם מצוינת. את יודעת שהחלום שלי זה להביא רפואה לעם שלי, להקים בית חולים?', ואמא מיד ענתה לו בחוצפה דימונאית 'בגלל זה אני כאן'. אחרי כמה ימים העוזר שלו יצר איתה קשר, והיא הגיעה לפגישה ראשונה איתו, בלי לדעת למה היא נכנסת. היא חיה שם בתנאים מאוד קשים, לא היה מים ולא היה חשמל והיא הביאה מים מהבאר והיא הלכה לישון עם עכברים, אבל לא ויתרה למרות הקשיים ומשם הגיעה פריצת הדרך", אירית אומרת.
עכשיו היא מופקדת על הפרויקט החשוב ביותר של העסק המשפחתי: הקמת בתי חולים במרוקו. "כדי להקים בתי חולים במדינה מסוימת, צריך את שיתוף הפעולה של הבכירים ביותר, ומולם אנחנו עובדות", היא אומרת. "אמא עוסקת בניהול תחום הרפואה בכל אפריקה, וגם בנדל"ן. יש הרבה פניות לאמא מצד מדינות רבות, לאחר שרכשה שם עולמי של אישה שבונה בתי חולים, מתחזקת ומנהלת אותם ביד רמה, עם טכנולוגיה מתקדמת, רופאים וצוותים מקצועיים. בגלל הקורונה יש המון הצעות, אמא צריכה ממש להדוף הצעות שקשה מאוד לסרב להן".
החיים של אירית התחילו הכי רחוק שיש מסביון. "כשהכרתי את אילן, שהפך להיות בעלי, הייתי חסרת כל והוא עזר לי לקנות את האוטו הראשון שלי. עד היום לא החזרתי לו את הכסף", היא צוחקת. "ואני אומרת, איזה כיף, הוא איתי בגללי לא בגלל הכסף שלי, והוא אומר לי: 'אירית אנחנו גרים פה, הכול טוב, אבל איתך ועם הילדים - גם בדירת שני חדרים קטנה, העיקר ביחד'. אני נהנית מזה, אני לא אשקר", היא פורשת את ידיה לצדדים בסלון ביתה הגדול, "אבל עבדתי בשביל זה מאוד קשה. שום דבר בחיים שלי לא בא לי בקלות, גם עכשיו. נראה לך שעסקים באים בקלות? נראה לך שאם אני לא אהיה הכי חדה וטובה אמא שלי תחזיק אותי בעסק? אז את לא מכירה את ירדנה עובדיה. אמא כבר פיטרה בעבר את אחותי וכשאמרתי שקשה לי לראות את אחותי בוכה, היא ענתה: 'אל תתערבי. בבית אני אמא, פה אני הבוסית שלכם. לא מתאים לך, קחי את התיק ולכי'. וככה למדנו שאמא שלי לא עושה הנחות לאף אחד, לא מוותרת בעבודה, ואולי לכן היא מצליחה".
5 צפייה בגלריה
יש הרבה פניות מצד מדינות נוספות. בית החולים שהוקם על ידי ירדנה עובדיה
(צילום: אהוד גפן)
בעיקר על הדבר הכי חשוב בחייה – הבת שלה – ירדנה עובדיה לא ויתרה. וזה קרה פעמיים. פעם אחת כשהצילה את אירית מציפורניו של גבר אלים שעמו היא התחתנה בגיל צעיר מדי ולכן ניסתה להתאבד, ובפעם השנייה כאשר אירית הייתה בת 38 ונקלעה לדיכאון בעקבות מותו של דודה האהוב, צ'ארלי, אח של ירדנה. בכלל, הקשר של האם ובתה עמוק מאוד, והן מרגישות זו את זו עד לנימי הקיום הדקיקים ביותר. "אני ואמא זה חיבור נשמתי. כאשר לי קורה משהו היא מרגישה וההיפך. אנחנו ישר יודעות".
ומה קרה בנישואים הראשונים שלך?
"נישאתי בגיל צעיר לגבר אלים, אני לא אכנס לכל הסיפור, אבל המזל שלי זה שחמישה ימים אחרי החתונה, כשההורים שלי לא שמעו ממני אות, הם הגיעו אליו הביתה, דפקו על הדלת וכשהוא פתח פשוט צעקתי 'קחו אותי מפה'. אבא שלי, כמה שהוא עדין, דחף את הדלת בכל הכוח ואני זוכרת את היד של אמא שלי מושכת אותי מתוך הבית, בזמן שהוא מושך לצד השני ומתנגד וצועק 'היא עכשיו שלי, היא לא שלכם'. כשרציתי להתגרש, לא היה לנו כסף לייצוג משפטי ונתנו לנו עורכת דין של נעמ"ת, וכשהדיין בבית הדין הרבני אמר שהוא מפנה אותנו לשלום בית, העדפתי למות ולא לחזור לחיות עם מי שהתחתנתי איתו. הלכתי הביתה לדימונה, אספתי את כל הכדורים שמצאתי במגירות ובלעתי אותם. אחרי שהצילו אותי בבית החולים, אמא הבינה שחייבים פה עורך דין תותח, ומכרה את הדירה שהם הצליחו לקנות בפתח־תקווה כדי לשכור עורך דין".
"גם כשהיה לי כסף ורכוש ומכונית יקרה מול הפנטהאוז בשכונה הכי טובה בפתח־תקווה, מצאתי את עצמי לפני התאבדות, כסף לא קשור לאושר הוא קשור לנוחות. היום אני מאמנת נשות עסקים ומנהיגים שהם בכאוס בחיים שלהם, ומציגים כלפי חוץ דמות כאילו שלווה, ולא מראים לכל אחד את האמת. זו השליחות שלי"
והיו גם, לאורך שנות הילדות והנעורים, ביקורים של ההוצאה לפועל וימים של חוסר כל, ומינימרקט שההורים הקימו ונשרף עד היסוד, ושוב הכניס אותם לחובות ענק כי לא היה ביטוח, עד שהאחים של ירדנה התגייסו ולקחו הלוואות כדי לשפץ את העסק בזמן שהיא התמוטטה ושכבה במיטה בדיכאון. ואת כל זה אירית הילדה סוחבת וזוכרת, וגם את היום שבו הודיעו לה שהדוד האהוב עליה ביותר, צ'ארלי, נפטר. זו הייתה הפעם השנייה שבה הרגישה שעולמה חרב עליה. היא אמנם הייתה כבר בת 38 ואמא לילדים, אבל חודשיים שכבה במיטה ולא יצאה ממנה.
לקחת את זה קשה.
"אני ילדה שסבלה מגיל חמש מהפרעות אכילה. הייתי אוכלת בבולמוסים ואז נכנסת לצום, ובעיקר הייתי אוכלת בלילה בגניבה מהמקרר בלי שאף אחד יראה, אחרי שכולם הלכו לישון. דוד צ'ארלי שהיה היחידי שראה אותי, שקיבל אותי כמו שאני, היה לוקח אותי לאכול בסמי בורקס בדימונה ואומר לי 'תזמיני מה שאת רוצה, עוגות, בורקסים, תאכלי נשמה שלי, איתי את לא צריכה לאכול בסתר' והייתי מזמינה ואוכלת. הוא קיבל אותי ואהב אותי כמו שאני וכשהוא מת חרב עליי עולמי", היא לוחשת.
"כבר השלמתי איתה עשרות פעמים", היא קוראת את מחשבותיי, ומחבקת את עצמה. "אני הילדה הזו שרצתה להתאבד פעמיים, ושעוזרת היום לאנשים להגשים את החלומות שלהם", היא מכריזה, ומתכוונת לכובע השני שלה — היותה מנטורית מנטלית שמלווה נשים וגברים בתהליכים של ניהול תודעה.
מה זה ניהול תודעה?
"תסתכלי היום על המנהיגים הכי גדולים בעולם, לכולם יש מנטורים מנטליים שעוזרים להם להגיע למיקוד ולשליטה פנימית, להסתכל בזום אאוט על החיים שלהם ולנהל את התודעה בצורה נכונה, כי רובנו עושים את זה ספונטני וזו טעות. יש חוקים איך לנהל את התודעה שלנו, זה לא עובד ספונטני. המהות שלי מגיל צעיר היא להיות מטפלת, כמו שטיפלתי באחים והאחיות הקטנים שלי כשההורים עבדו והאחריות הוטלה עלי, הבכורה. אז היום אני מטפלת בגברים ונשים בסדנאות שלי ומשנה להם תודעה ותבניות של חשיבה, נותנת להם כלים כדי לשלוט בדרך המחשבה ולהירגע".
טוב, את הילדה מדימונה שעשתה את זה ועברה לסביון. לא חוכמה להירגע במצב כזה.
"זה לא נכון. גם כשהיה לי כסף ורכוש ומכונית יקרה מול הפנטהאוז בשכונה הכי טובה בפתח־תקווה, מצאתי את עצמי לפני התאבדות, כסף לא קשור לאושר הוא קשור לנוחות. היום אני מאמנת נשות עסקים ומנהיגים שהם בכאוס בחיים שלהם, ומציגים כלפי חוץ דמות כאילו שלווה, ולא מראים לכל אחד את האמת. זו השליחות שלי".
את המשמעות הזו, לצד סיפור חייה שיכול לפרנס כמה רכבות הרים, היא כינסה עכשיו לספר אישי מאוד בשם "העוצמה שבפנים" ("ידיעות ספרים"), שמביא גם את התובנות המקצועיות שלה כיזמית, כאשת עסקים ומנטורית. עכשיו היא גם מקימה עמותה שתדאג למלגות לילדים בפריפריה שאין להורים שלהם כסף, "כי אני זוכרת את אירית שהוציאו אותה מהשיעורים למסדרון ואף אחד לא האמין בה ואף אחד לא חשב שייצא ממנה משהו".
ולכן החאפלות הגדולות והמימונות המושקעות בבית אצל אמא, כדי להראות שהצלחתם?
"מי שרואה את כל זה מבחוץ אומר שזה מוגזם, ואני אומרת 'חבר'ה תעצרו שניה אל תשפטו'".
את דומעת.
"תבינו שבאנו מקושי, באנו ממצוקה קשה, באנו מימים שאין מה לאכול, שאני הולכת ברגל קילומטרים כי אין כסף לאוטובוס, מהוצאה לפועל שדופקת על הדלת, מהורים שלא היו בבית ורק עבדו ואני טיפלתי באחים שלי. וזה בתוכנו אף אחד לא ימחק את זה".
5 צפייה בגלריה
''המהות שלי מגיל צעיר היא להיות מטפלת''. כריכת הספר של אירית בוטבול-עובדיהה
(צילום: יח"צ)
אז את יכולה להגיד למטופלים שלך עד מחר "ניהול תודעה", אבל הפצע ידמם.
"הפצע לא מדמם, הוא משאיר אותי במודעות למקום שממנו באתי ובזכותו אני לא שוכחת את הקושי ויש לי דרייב להגיע לפסגות הכי גבוהות, מכאן גם ההחלטה שלמקומות הנמוכים אני לא חוזרת. וגם לאמא שלי המסיבות והמימונות זה פיצוי על החוסר הענק. בשבת היא הייתה לוקחת אותנו לטיול בסביון להראות לנו את הווילות של העשירים והייתה יודעת איפה גר השר הזה והמפורסם ההוא והייתה אומרת לנו – 'אם הם, גם אנחנו יכולים'. והיום אני הילדה הזו הקטנה, שהייתה באה עם אמא ואבא באוטו לסביון ואומרת לעצמי – יום אחד גם אני אגור פה. אמא שלי בקושי סיימה עממי, אין לה השכלה, אבל יש לה חוכמה, היא חדה כתער אנחנו יושבות עם הפרופסורים המובילים והמבריקים והיא יכולה להם והם מתפעלים ממנה וזה הניצחון".
את מי תפגשו במרוקו? את המלך?
"עזבי את זה יקירתי. אני לא יכולה להסגיר. אני רק יכולה להגיד שזה מול הדרגים הבכירים ביותר, ובגלל שיש לי את השפה, הרי גדלתי בדימונה עם הדלתות של כל השכנים פתוחות וכולם מדברים מרוקאית — אז פתאום המעגלים נסגרים", היא מחייכת חיוך גדול וסודי. "ויש לנו עוד כמה וכמה פרויקטים במדינות שונות באפריקה שבימים אלה נמצאים לפני סגירה. לאמא כבר קשה עם כל הטיסות והנסיעות. בכל פעם שהיא חוזרת מנסיעה כזו, היא באה אליי הביתה לכמה ימים לנוח".
