איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת לכיש, קיבוץ רמת הכובש.
בצילום: רינת (45), יורם (48), כורל (12), עלמה (9), נוף (7), ריף (5) והחתול טולטול.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הדירה: חברי קיבוץ חיים בבית קרקע. לא משלמים שכירות. רינת: "זה בית קטן של 2 חדרי שינה שחיברנו לבית נוסף לפני שנתיים. עד אז הם היו 4 ילדים בחדר אחד. זה היה מאוד קשוח". יורם: "יש לנו תוכניות לבנות. אם מישהו בונה, עלות הבנייה היא עליו, הקיבוץ הוא בעל הבית ויש הסדר פנימי שזה של החבר".
קיבוץ? רינת: "אני בת המקום ויורם מקיבוץ גבעת ברנר. גרנו בת"א כמה שנים, וכשהגיעו הילדים החלטנו להשתקע בקיבוץ. נראה לי שמי שיכול עושה את זה". יורם: "אנחנו אחראים לפרנסה שלנו ומשלמים מס קהילה קבוע לקיבוץ. החינוך פה מסובסד ולנו הגן הוא ב-60% הנחה. זה קצת כמו תפיסה של מדינת רווחה סקנדינבית. אתה משלם הרבה מיסים, אבל מקבל הרבה שירותים. זה עכשיו מוקד הוויכוח בקיבוצים כי אנשים עם ילדים גדולים משלמים מיסים גבוהים ומממנים משפחות כמונו. עד עכשיו היינו בצד שנהנה, אבל הבן שלנו מסיים שנה הבאה את הגן ומניח שנאלץ לעבור צד ולשאול למה המיסים גבוהים. בסוף הכל מהפוזיציה".
מה עושים? רינת: "אני באה מעולם המוזיקה, ניגנתי על קונטרבס כל השנים. בכלל התחלתי ממנדולינה, אבל היה צריך בתזמורת מישהו שינגן על הבס. בגיל 12 זה היה כלי יותר גדול ממני, אבל שיכנעו אותי. וככה התגלגלתי. היה לי הרכב של טנגו וכבשנו את הארץ עם מלא הופעות ובגלל שלא היה לנו אמרגן לקחתי על עצמי לנהל את הלהקה, וכשזה נגמר מצאתי את עצמי מתחילה לנהל תרבות ומופעים והגעתי לנהל את הקאמרית הישראלית. יום אחד ראיתי קול קורא לגופי תרבות לשתף פעולה עם ארגונים חברתיים. כורל ונוף הן כבדות שמיעה והקמנו עמותה שנקראת תו המשווה כדי להנגיש מוזיקה ופרויקטים אומנותיים לכבדי שמיעה".
תו המשווה? רינת: "אני היום מנהלת את העמותה. זה התחיל כשיורם ואני יצרנו מופע שנקרא 'נוגעים בצלילים עם בטהובן'". יורם: "חיפשנו לשלב את שני העולמות המנוגדים האלה. כבדות שמיעה יחד עם הפשן שלנו למוזיקה ועשינו את זה עם קימטיקה, גלי קול שמעבירים בחומרים שונים והם יוצרים צורות ותבניות. אז התזמורת ניגנה ואת גלי הקול העברנו במים ובחול, ואפשר היה לראות את זה מוקרן וגם היו גיגיות בקדמת הבמה ואפשר היה לגעת במים ולהרגיש את המוזיקה". כורל: "יש לנו גם הופעה שנקראת 'תראו אותי', שבה אני עושה מונולוג של ילדה שעברה חרם ואנחנו מופיעים לפני תנועות נוער". יורם: "התפיסה של תו המשווה אומרת שאמנות ותרבות הן דרך להעביר מסרים שפוגעים ישר בלב".
יורם? "לי יש שני כובעים. הראשון זה המוזיקה. אני מנגן על אבוב מילדות, וניגנתי בתזמורת הקאמרית הישראלית. שם הבנתי שהחיים כמוזיקאי קלאסי בתזמורת הם לא בשבילי. זה היה לקחת את התשוקה הגדולה ולהפוך אותה למשהו קצת פקידותי. אתה בא בבוקר, נותנים לך תווים, ואתה מנגן. כמובן שיש רגעים מדהימים והמוזיקה היא פסגת האמנות, אבל כדרך חיים הרגשתי שאני לא רוצה את זה". רינת: "גם אני ככה. האסימון נפל לי על כביש החוף בדרך לחזרה לקונצרט כשהתרומם לי מכסה מנוע של הרכב וניפץ את השמשה הקדמית. דפקתי ברקס וכולי הייתי זכוכיות וכל מה שחשבתי עליו זה 'איזה כיף, הלכה החזרה'". יורם: "אני המשכתי לכיוונים של ג׳אז, וניגנתי והקלטתי עם הרכבים שונים, כנסיית השכל, אבישי כהן, עידן רייכל. ובמקביל למדתי פסיכולוגיה וניהול, והיום אני עובד בדלוייט כיועץ לארגונים".
ויתרת על המוזיקה? יורם: "ממוזיקה קשה מאוד להתפרנס. זו דילמה ולמזלי הצלחתי לעשות גם וגם והגשמתי חלומות בתור אמן מבצע, ואני עדיין עושה". רינת: "פעם היה איזה פרויקט שעשיתי עם דודו אלהרר, ואני זוכרת שהוא אמר 'מוזיקאי אמיתי זה מישהו שלא יכול לדמיין את עצמו עושה שום דבר אחר חוץ מזה'. וזה היה רגע שאמרתי 'טוב אולי אני לא מוזיקאית אמיתית'".
מינוס? רינת: "לא. לחיות בקיבוץ זה מקל".
קורונה? רינת: "כל עולם התרבות פתאום נכבה ונכנסתי למצב הישרדותי. פה בקיבוץ העצים מלאים פירות אז התחלתי להכין ליקרים. זה יצא משליטה והפך לייצור של עמבות וריבות. זה כמובן לא כלכלי אבל לפחות אני מכסה את העלות של הבקבוקים שאני קונה. היום זה ממשיך יותר כתחביב".
חופשה אחרונה? רינת: "פסטיבל המוזיקה הקלאסית בכפר בלום. אבל האמת שזה היה יותר עבודה כי עשיתי את השיווק של הפסטיבל".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
