אולי בפעם הראשונה בחייו מודה ניר ערמוני, מבעלי חברת "יורו סייפטי יבוא והפצה בע"מ", שמייבאת ציוד לבנייה לגובה וממוקמת בנתיב העשרה, היישוב הצמוד לגדר בצפון רצועת עזה, שהוא חושש. ולא מהקסאמים. בזה הוא מורגל. "בצבא שירתתי בתותחנים, אני יודע מה ארטילריה עושה, בעיקר במקומות כמו נתיב העשרה, כששומעים את ה'בום' לפני האזעקה. אני חושש מהעתיד הכלכלי. לאחר כל שיחה עם רואה החשבון שלי, אני מרגיש את החשש, העצב, לפעמים עד כדי בכי", הוא אומר.
ערמוני, אוטוטו בן 40, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, מתגורר ביבנה. הוא נולד בירושלים, אבל קשר את גורל עסקיו עם העוטף. "הקשר שלי עם שותפיי לעסקים, האחים גיא ועמיר בן סימון תושבי נתיב העשרה, החל עוד לפני ההתנקות, בימי התוחמת הצפונית", הוא מספר, ומכוון לשלושת היישובים, אלי סיני, דוגית וניסנית, ששכנו בצפון הרצועה, והשתייכו למועצה האזורית חוף עזה.
3 צפייה בגלריה
אני מרגיש את החשש, העצב, לפעמים עד כדי בכי". ניר ערמוני, מבעלי חברת "יורו סייפטי"
(צילום: יורו סייפטי)
להזכיר: עד ל-2004 התגוררו בגוש התוחמת הצפונית כ-1,600 איש, שפונו מבתיהם ומעסקיהם שם כחלק מתוכנית ההתנתקות. "מעבר לעסקים שלנו, שנמשכים מאז ועד היום, לפני כחצי שנה התחלתי לבנות את ביתי בנתיב העשרה".
מה אתה זוכר מה-7 באוקטובר?
"התכנון המקורי היה להיות בשמחת תורה בנתיב העשרה, לעשות 'על האש' עם השותפים. בשעה 6:30 העירו אותנו האזעקות ביבנה. כל שבע דקות הייתה אזעקה. כלמודי סבבים הבנו שאנחנו באירוע חריג. חשבנו שאולי חיסלנו איזה בכיר וזו תגובת החמאס, אבל אז החלו לזרום ההודעות והשמועות. אחותה של אחת העובדות שלנו רצה לחפש את העובדים התאילנדים שעבדו בחממה שלה, צמודה למפעל שלנו, שנמצא במרחק של 190 מטר מהגדר.
"בדרך היא שמעה יריות ונכנסה לאחת המיגוניות. היא שלחה לנו משם וידאו, ובמקביל החל התוהו ובוהו. החלו לזרום שמועות על מספר ההרוגים והחטופים. עובדת אחרת שלנו עדכנה שהיא מחפשת את אחיה, ילד בן 17, שעבד אצלנו בחופש. בערב אביה מצא את גופתו בביה"ח ברזילי, הוא נרצח בזיקים. היא ראתה את הסרטון, איך רוצחים אותו. ההלם החל להשתלט על כולנו, כולם מכירים את כולם בנתיב העשרה".
3 צפייה בגלריה
"אני לא רוצה נדבות מהממשלה, רק מה שמגיע לנו". המפעל על רקע הגדר עם עזה
(צילום: יורו סייפטי)
"צריך להבין", הוא מוסיף, "האזור הדרומי של המושב עצוב גם בעיתות של שלום. רוב החממות החקלאיות יבשות. לא רוצים לעבוד בהן מחשש הקסאמים. בכל חממה שעדיין מעובדת ובעסק עם מחסן כמו שלנו, שמוכן להמשיך להתקיים בפינה הזו במדינה, נמצאים אנשים שנאחזים ברגבים האחרונים של הקרקע".
מה מצב המפעל?
"אני לא יודע, כי כרגע נתיב העשרה הוא שטח צבאי סגור. מה שיש לנו זה רק אותו סרטון מה-7 באוקטובר, בו רואים את האש אוחזת בחלק הדרומי של המחסן. אנחנו יודעים בוודאות שהייתה פגיעה, לא ברור איזו. באותו היום זה גם לא עניין אותנו".
צפו בסרטון של השריפה במפעל
לדבריו, זו לא הפגיעה הראשונה במפעל. "בסבב, שהיה ביוני 2021, פגע במפעל פגז מרגמה, שגרם נזק עצום לציוד. זה לאחר שהעסק בכלל התחיל לפעול במרץ 2021, רגע לפני הקורונה. לא הקורונה ולא הסבב ביוני 2021 גרמו לנו לחשש ולעצב, כפי שהם ממלאים אותנו בימים אלו", הוא אומר.
מה מייחד את העסק שלכם?
"העסק הוקם לאחר שראינו את המספר הרב של התאונות שמתרחשות בתחום הבנייה. נוכחנו לדעת, שיש יותר הרוגים בענף הבנייה מאשר נהרגים מקסאמים, מה שהיה נכון עד למלחמה הנוכחית. החלטנו לייבא ציוד הכי איכותי מאירופה, לכן קראנו לחברה 'יורו סייפטי', שיאפשר עבודה בטוחה לגובה, ובמחיר תחרותי. עזבתי עבודה טובה בג'נרל אלקטריק, כשאני עם רוב האחזקות בחברה. הצלחנו לשרוד את הקורונה, ולאחר שהמשק השתחרר, נכנסנו לתקופה של צמיחה. מנעד הלקוחות גדל, התחלנו להרוויח, ואז הגיע הסבב בקיץ 2021 ונכנסנו למשבר בעל כורחנו. כל השטח הוגדר שטח צבאי סגור, השותפים שלי פונו לבית מלון בירושלים. נכנסנו לבור של הלוואות כדי לקנות ציוד חדש".
כאן יש לערמוני מעין מסר לממשלה: "גם אז, כמו היום, אנחנו 'לא רוצים טובות', אנחנו רוצים לעבוד. פנינו ללקוחות שלנו וביקשנו שיזמינו ציוד. הם נענו לנו. אז, הספקים מספרד, למשל, עצרו הזמנות שיועדו למדינות אחרות כדי לספק לנו. התגברנו גם על קיץ 2021 וגדלנו. בשלוש השנים האלו התפתחנו, הרווחים גדלו, קהל הלקוחות התרחב, הפכנו למשמעותיים במשק. בין הלקוחות שלנו היו, בין היתר: שפיר הנדסה, אלקטרה בנייה, מנרב וג'נרל אלקטריק. אנחנו עם 25 עובדים, רובם הגדול מישובי העוטף והדרום. הרגשתי שהיכינו שורש, המשכנו בתנופת צמיחה, חיכיתי לעבור עם המשפחה לבית החדש במושב".
אלא שתוכניות לחוד ומציאות קשה לחוד, ויום למחרת ה-7 באוקטובר, ממשיך ערמוני לספר, כבר "כולם הלכו עם הראש באדמה, והמחשבות לא עזבו, לא הפסקנו לחשוב על אנשים שאנחנו מכירים, שנרצחו או נחטפו. שבוע לאחר מכן החלו ההלוויות, וגם אז היה חסר טעם להתחיל לחשוב על עבודה. כשזה נגמר, התחלתי לחזור למחשבות על מה יקרה עם העסק. ידעתי, שבנמל מחכים שמונה מכולות לפריקה, ואין לי שטח פריקה, כי הוא בנתיב העשרה. ידעתי שציוד בסך של כמיליון שקל תקוע שם, וזה אומר לשלם ריביות על הציוד, ולשלם קנסות לנמל, כי אין לי לאן לשחרר את הציוד מהמכולות. זה בור כפול. וזה בנוסף לתשלום הלוואות שלקחנו, ותשלום לעובדים ולספקים".
חיכית לסיוע מהמדינה בשלב הזה?
"חלק גדול מתושבי נתיב העשרה נמצאים במלון רויאל ביץ' בת"א. נכנסים לשם ורואים את תמונות הנופלים והנעדרים, ואת האנשים מסתובבים כמו פליטים. קשה ועצוב לראות את זה. שוחחתי עם איילת שקד ועם אורנה ברביבאי, שביקרו את המפונים, הגיעו גם הבטחות של פוליטיקאים. רק שאנחנו כבר מכירים את ההבטחות האלו. בינתיים לא קיבלתי שקל מהמדינה. למרות זאת, לא פיטרתי ולא הוצאתי לחל"ת אף עובד, שילמתי את מה שהגיע לעובדים ולספקים עד השקל האחרון".
"העוטף זה לא רק ירקות ופירות"
לפני כשבועיים, כחודש לאחר השבת השחורה, נמצא דונם במחיר סמלי באזור אשקלון, וערמוני שיחרר את המכולות מהמכס. "זה הלב הטוב של הישראלים. אנשים הגיעו לסייע בפריקת המכולות, חלק בשכר וחלק בהתנדבות. עוטף עזה זה לא רק ירקות ופירות, יש שם גם חברות שונות, שזקוקות לסיוע".
לאחר שסיימו לפרוק את המכולות, הוציאה החברה מייל ללקוחות, שהחברה חוזרת לעבודה, ומציעה את הציוד לבנייה לגובה, רק שבמחירים יותר נוחים מאשר היו טרום המלחמה. "אני רוצה שאנשים יצאו החוצה, שיתנתקו לכמה שעות מהמציאות הקשה. אני רוצה לראות את האנשים שסבלו, שהנשמה שלהם שרופה מבפנים, חוזרים לעבודה. שינקו כך קצת את הנפש שלהם. ברור שב-2023 לא נרוויח שקל, אני רק מקווה שלא נפסיד".
מה, בעצם, אתה מצפה מהממשלה?
"בהתחלה חשבתי שהאסון באמת יגע במשרדי הממשלה, שהם יבינו שצריך לסייע לנו במיידי. אבל כל שיחה עם הרו"ח שלי גורמת לי להבין, שזה ממש לא כך. אולי נקבל משהו, הרי אנחנו לא מבקשים את מה שלא מגיע. מעבר לזה, נצטרך להילחם על הנזק הישיר, אותו לא אוכל להעריך ולקבל עד סוף המלחמה, כי צריך הערכת שמאי, וצה"ל עכשיו נלחם מתוך המחסן שלי. אנשי מס רכוש חייבים להבין, שאנחנו באירוע אחר, לא דומה בכלום לאירועים בעבר. זה לא עוד סבב של שבוע-שבועיים, שאפשר להתווכח איתי לגבי הפיצוי. הרווחנו כסף בשנים האחרונות, שילמנו הרבה מיסים, ועכשיו אנחנו קורסים. אם מס רכוש לא יפתח את הכיס אני חושש, שבחודש הבא לא אוכל לשלם משכורות כמו ששילמתי בחודש האחרון, ואז אוציא עובדים לחל"ת".
מה היית רוצה שיקרה?
"שאגיע למחזורים שיחזיקו אותי, ולא אצטרך לבקש שקל ממס רכוש, מה שכנראה לא יקרה. כרגע הנזק העקיף, שנגרם לי, בלי לחשב את הישיר, נע בין 800 אלף שקל למיליון שקל. ירדנו במחזור ההכנסות, שעמד לפני המלחמה על 1.5 מיליון שקל בחודש, ל-200 אלף שקל בלבד. בשבועיים הראשונים סגרו את הבנייה, עכשיו מתחילה שוב דרישה. הרצון שלי הוא לא לקבל נדבות מהממשלה ולהיות תלוי בה, אלא לראות לקוחות מגיעים, קונים מוצרים של 'יורו סייפטי', ומקבלים מוצרי איכות ושירות טוב במחיר הוגן. האם זה יקרה? אני יכול רק לקוות".
בוא נלך קדימה. בתקווה שיחזרו להקים את העוטף מחדש, תמשיך לעבוד ולבנות את ביתך בנתיב העשרה?
"אני לא תאב נקמה, רק רוצה שהעוטף יקום מחדש, ואף מעבר לזה. אני לא רוצה שנתיב העשרה יהיה שוב המקום הכי קרוב לעזה, אלא שיחזירו את השטח, עליו היו ממוקמים אלי סיני, דוגית וניסנית, לפני הפינוי. החלום שלי זה להשתתף במכרז על הקרקעות בשטח הזה, לעבוד ולגור שם".
מה לגבי העובדים?
"יש כוח עבודה מצוין בעוטף, אני מאמין שהוא יחזור לשם. השינוי הוא, שאם לפני האסון העסקנו עזתים ופלסטינים, ושהשותף שלי החזיק במשך 20 שנה עובדים מחברון במסגריה שלו, זה לא יקרה יותר. במבט לאחור, חששנו. האמנתי שיש לעובדים האלו את הרצון לפגוע בנו. שמענו את הקדיחות שלהם, פחדנו שיצאו מתוך המנהרות, יגיעו אלינו ויחטפו, אבל בחיים לא האמנו שנגיע למספרים כאלו, ושייעשו כאלו מעשי זוועה. בטוח שלא נעסיק עוד עובדים משם, גם לא מהגדה. לא היית שומעת אותי אומר את זה עד ל-5 באוקטובר, ומי שהיה אומר את זה, הייתי חושב שהוא גזעני. היום אני מוכן לקלוט רק עובדים, שלא אחשוש שידקרו אותי מאחור. זה לא גזעני, זה הישרדותי. אני מוכן לשלם קצת יותר, אבל שתהיה לי עבודה עברית".
