"שבעה באוקטובר לא היה רק יום אסון לאומי. הוא אמור היה להיות גם יום השבת הכי משמעותי של סוכות עבור מפיקי הופעות ואטרקציות", אומר דודי ברקוביץ, הבעלים של חברת הכרטיסים "הדרן" ושותף בארטאפ. ברקוביץ נזכר איך התחילה עבורו השנה הקשה בתולדות ישראל, שהייתה שנה מאתגרת לכל מי שמנסה לשמח פה - ילדים ובוגרים.
מאז, עולם התערוכות, האטרקציות, המופעים והפסטיבלים הפך לעסק מסוכן כלכלית עוד יותר מהרגיל, ולפעמים גם מסוכן פיזית.
9 צפייה בגלריה
"מפיק ישראלי לא ישן בגלל חוסר היציבות בארץ, שעכשיו התגבר פי כמה". תערוכת ואן גוך
(צילום: יח"צ)
בשבת ההיא ברקוביץ הריץ מספר פרויקטים בארץ. בשנים האחרונות הוא הביא לפה תערוכות של ואן גוך, סלבאדור דאלי, גוסטב קלימט וקלוד מונה, וגם את "קנדי הוטל" (תערוכת חללים מעוצבים) ו-"DNA - מיומנה לילדים". חלק מהמופעים שלו עלו השנה, למרות אי הוודאות שאפפה אותה: תערוכת החרקים, ביונד (מיצג עם 25 אמנים שהושקעו בו 3 מיליון שקל) ותערוכת קסמים עם נמרוד הראל בשם "אברה קדברה". בשנה כזאת, פרסום אטרקציות כאלה היה משימה מאתגרת. ובכל זאת, איכשהו, גם בארץ שלנו, החבולה יותר מהרגיל, התעשייה הזאת ממשיכה לנוע.
דחיית המופע של דייר סטרייטס ליוני 2025
"מפיק ישראלי לא ישן בלילות בגלל חוסר היציבות בארץ, שעכשיו התגבר פי כמה. אתה הולך לישון ולא יודע אם מחר התערוכה שלך תהיה פתוחה, כי אולי מחר יהיה עוד 7 באוקטובר", מסביר ברקוביץ.
"ב-14 באוקטובר 2023 היה צריך להיות לנו פה מופע של דייר סטרייטס. סולד אאוט. ואז באה המלחמה ודחינו את זה לספטמבר. אבל כשאתה דוחה כבר שילמת את האולם, על הפרסום ועוד. יש המון הוצאות שכבר הוצאו. וכמובן ששילמתי ללהקה. אף אחד לא מחזיר לך כסף. לא האמנתי בסיוטים שלי ששנה אחרי כן עוד נהיה במצב הזה. עכשיו כבר דחינו את זה ליוני 2025. בינתיים. כשדוחים - זה גורר עוד הוצאות על פרסום, עוד אולם שצריך לשכור. וכל זה שנתיים אחרי.
9 צפייה בגלריה
"יש משהו בלייצר אמנות. זה מוציא אותך מההתעסקות בחדשות". יצירה של פלפלד ב-Work off Art
(צילום: יח"צ)
"כשהגשתי למס הכנסה בקשות לפיצויים בגלל חרבות ברזל, פירטתי להם את כל זה, ומה הם עונים לי? לא מעניין אותנו המופעים שלך מחו"ל. חוץ מפיצוי זניח שקיבלתי על ירידת מחזור בארץ - אנחנו כלום ושום דבר. טוב שבישראל דואגים לתיאטראות הלאומיים שנתמכים על ידי המדינה, אבל מפיקים כמוני דואגים לעצמם. בקורונה התייחסו לשוק שלנו טוב יותר. הפגנו והיינו כל היום מול הכנסת וקיבלנו פיצויים. במלחמה הזאת אין להם זמן בשבילנו, ואני גם מבין את זה - מתעסקים פה בצפון ובדרום".
"כמו שהסופר פתוח - ככה צריך מפלט בידורי"
האם להמשיך בחיים ואפילו לשמוח קצת בין עצב לעצב, או לשקוע לגמרי ביגון – זאת הייתה סוגייה שהעסיקה ישראלים רבים בתשפ"ד. הופעות תוכננו, פסטיבלים יוח"צנו, ומופעים ותערוכות חיכו למבקרים. בבת אחת הכל נעצר ואז התאושש בצורה מהוססת - ריקוד זהיר בין אזעקות ואבל להמון חדשות רעות שרק יוצרות פצעים חדשים בנשמה. הלב של הקהל הישראלי נמצא במצב של כיווץ שרירים מתמשך. הנפש לא מוצאת נחמה ויזמי התערוכות נכנסו לתקופה של חוסר ודאות חריף.
9 צפייה בגלריה
"התחום מאוד פגיע ורגיש כי הוא מושתת על המורל הלאומי". יצירה של אנסטסיה דמבוסקיה ב-Work off Art
(צילום: יח"צ)
רועי מילוא, בעל חברת הפקות ותערוכות, מבעלי מיומנה ושותפו של ברקוביץ, מספר ל-ynet: "מצד אחד אין לי חשק לעשות כלום. מצד שני, אתה מבין שזאת המחויבות והתפקיד שלך במרקם החברתי: לעשות למען הקהל הישראלי. אני מקביל את זה קצת לפיקוד העורף כשהם אומרים 'אין שינוי בהנחיות'. גם אם הם היו רוצים להגיד לכולם: 'חבר'ה שבו בממ"ד ואל תזוזו', הם לוקחים בחשבון את המורל הכללי. כמו שאתה מצפה שכשתגיע לסופר - הוא יהיה פתוח - ככה אתה גם מצפה שתהיה לך האפשרות למפלט בידורי.
"הבעיה היא שאצלנו התחום מאוד פגיע ורגיש כי הוא מושתת על המורל הלאומי, ולא רק על הביטחון. אתה יכול להיות במצב שמותר לך עקרונית להביא אנשים להופעה אבל לא בא לך".
אם מסתכלים על מודעות הפרסום בתחום שלכם, הכל נראה כרגיל.
"'נראה' זאת מילת המפתח. אני מפעיל את פארק אריאל שרון, אמפי באר שבע, פסטיבל הג'אז. כל זה בטל בשישים לעומת המצב של חבר שלי טל ברגר, שאגם הבת של אחיו חטופה בעזה כבר שנה. האסון הזה כל כך גדול, אין כמעט בית בישראל שהוא לא נגע בו בצורה ישירה או עקיפה. הכרנו כמה וכמה אנשים טובים מהתחום שלנו שנרצחו. זה תקע הכל. הלכתי למשרד, לא עשיתי כלום וחזרתי. אתה לא מצליח לזוז במשך חודשים. ובכל זאת לא ביטלנו כלום. להפך - יצאנו ועשינו הכל, אבל זה רק נראה כרגיל.
"יש תחושה קשה וחשש כלכלי, אבל גם תחושת שליחות, וסליחה על הבומבסטיות. עם ישראל רוצה אסקפיזם. אבל אם יש עכשיו שינוי בהנחיות פיקוד העורף, מבחינתנו זה עלול להיות מכת מוות לפרויקט. יש לך תקציב ואתה צריך שתגיע כמות מסוימת של אנשים כדי להחזיר את הכסף שהשקעת. אם פיקוד העורף מגביל התקהלויות אז לא תגיע לכמויות הנדרשות. מה תגיד לאנשים, 'בואו, בואו. זה בסדר. עלי?'".
"הלאומי משפיע על האישי. האישי משפיע על העסקי"
גם האוצרת והיזמית יערה זקס, המוח מאחורי שלוש תערוכות החדרים במלון אימפריאל בתל אביב, לא הורידה הילוך. "את התערוכה השנייה של אימפריאל וונדרלנד פתחנו חודש לפני 7 באוקטובר וכמו כולם - היינו בהלם. סגרנו לחודש והפסדנו הרבה מאוד כסף, כי המשכנו לשלם את התשלומים הקבועים של העסק לעיריית תל אביב. אבל היינו חייבים להיות סגורים, גם כי פרצה מלחמה וגם כי מי חשב לצאת מהבית ולעשות משהו שלא קשור בלהיות בדיכאון.
יערה זקס"אבל אז, לאט לאט, התחלנו לקבל פניות מאנשים ששאלו אותנו 'מתי אתם פותחים? אנחנו צריכים להתאוורר'. זה היה נראה לנו לא מתאים בהתחלה, אבל אחרי חודש אמרנו שנפתח בקטנה, לחצי יום. מפה לשם, הגיעו 300-200 אנשים ביום. היינו בשוק! ציפינו לעשרה אנשים ביום. הבנו שאנשים חיפשו רגע מקום לצאת מהחרדה הקיומית בבית, מלשבת מול החדשות כל היום, מלהיות אבודים. התערוכה הייתה פתוחה ככה במשך שמונה חודשים, אבל היא לא הייתה רווחית כמו בתקופה רגילה".
זאת גם לא הייתה שנה עם אירוע אחד. אירוע רדף אירוע.
"כל דבר שקורה משבש הכל. מימים מלאים במבקרים בפסח - פתאום אין כלום. גם שבת היה בעבר יום אטרקטיבי, אבל עכשיו כבר לא. אנשים לא יוצאים מהבית מארבע אחר הצוהריים, כי יש פקקים או כי הולכים להפגין".
איך מנהלים ככה עסק?
"לעסק זה אכן מצב בעייתי ולא ידוע. למזלנו נכנסנו לתערוכה האת עם עודפים שהשארנו בצד ולא היינו עם הגב לקיר. אבל בלי זה, אני לא חושבת שהיינו שורדים. יש שכירויות מאוד גבוהות, ארנונה עסקית, עובדים".
זקס בכל זאת השיקה בקיץ תערוכה נוספת בנושא אסקפיזם. "קיץ זאת התקופה הכי חזקה לעסקים כאלה, כי ההורים מחפשים מה לעשות עם הילדים בזמן החופש. והנה, שישה חטופים נרצחו והמקום ריק. גם לך לא בא לעשות כלום ובטח לא לפתוח. הכאב גדול. לא נעים לפרסם בתקופה כזאת, כי המצב הלאומי משפיע על האישי והמצב האישי משפיע על המצב העסקי".
"איך אחגוג כשיש חיילים בלבנון? אבל אף אחד לא יחזיר לי את ההשקעה"
זקס עבדה גם על פרויקט אישי בשם Work off Art, תערוכת אמנות שעוסקת באיזון בין עבודה לחיים פרטיים, ושנפתחה ב-17 באוקטובר באחד ממבני מפעל טרה הישן ביגאל אלון בתל אביב. אחרי שהמפעל עבר לדרום הארץ לפני כעשור, הוא הפך למחסנים לשעת חירום של משרד הבריאות. בעוד שנתיים יבנו פה ארבעה מגדלים. בתקופת הביניים, יתקיימו כאן שתי תערוכות שיזמה זקס.
"פתחנו בסוכות. זה ממש ניהול סיכונים: לעשות יח"צ וחגיגות ואירועי פתיחה כשחיילים נהרגים בלבנון? כבר הוצאתי פה מיליון שקל וחצי על ההקמה. כולם אמרו לי: 'גם אם תדחי את הפתיחה, אף אחד לא הבטיח לך שעוד שלושה שבועות לא יקרה עוד משהו'. אנחנו נמצאים במצב שבכל צעד שאתה נוקט יש סיכון.
איך את מסבירה את זה שיזמים ממשיכים ליזום פה?
"אני לא חושבת שאפשר להפסיק לעשות עסקים, במיוחד יזמים. לכל יזם יש חשש מכישלון. יש לך אפס שליטה על המצב הבטחוני, אבל אתה מבין שאם אתה רוצה להיות במשחק הזה - זה חלק מהעניין.
"ברמה האישית אני נמצאת בחרדה קיומית. אבל יש משהו בהתעסקות הזאת, בלייצר אמנות. יש פה 50 אמנים שעובדים כבר שבועיים כל יום - זה מוציא אותך לרגע מההתעסקות המתמדת בחדשות. פתאום הרגשתי שאני קצת פחות מפחדת".
בסוף מפסידים כסף.
"יזם לוקח בחשבון שיפסיד כסף, השאלה היא כמה. היו לי לפני כן עסקים שנפלתי בהם, אין מה לעשות - זה חלק מלהיות יזם. אני לא מכירה יזם שרק הצליח. הגדולים ביותר יאמרו שהם הגיעו לאן שהם הגיעו בזכות הכישלונות שלהם. זה חלק מהעניין".
"במדריד ובברצלונה ההופעות שלנו סולד אאוט"
מילוא וברקוביץ הם גם הבעלים של מיומנה בספרד, מדינה עתירת הפגנות נגד ישראל ומנהיגים שיוצאים נגדה.
איך עובדים שם בימים אלה?
מילוא מספר: "אני לא שש להגיד שאני מישראל ולא כי אני מפחד. אני מדבר עם אנשים שם ואין להם שום הבנה. אני אומר להם: זה כמו סדרה בנטפליקס. אנחנו בישראל פשוט בעונה 12 פרק 34 ואתם נמצאים בעונה ראשונה, פרק 6. זאת לא שאלה של 'אם', אלא שאלה של 'מתי'. התובנה הרי תגיע אליכם. חוסר הצדק הזה. וזה לא שאני מתיימר להגיע מהמדינה הכי צדיקה עלי אדמות. גם אנחנו מפשלים.
רועי מילוא"במיומנה נפגענו קשה מאוד. BDS רוכב עלינו חזק מאוד בספרד. הם ביטלו לנו כמה וכמה פעילויות גם בדרום אמריקה. זה נטו בגלל המקום שאנחנו באים ממנו, שאני גאה בו. מודיעים לי על ביטול? אין לי שום בעיה. אני לא נלחם ולא מתווכח. אני לא דורש שישלמו לי דמי ביטול. לא רוצים? שלום-שלום ולא תראו אותנו יותר - גם אם תרצו. יש לי רשימה שחורה. ההימור מאוד גדול, אבל אני שמח שאנחנו עדיין עושים את זה".
ובכל זאת ביטולים זה כואב. באגו ובכיס.
"ההשלכות של ביטולים הן אכן השלכות כלכליות והשלכות מוראליות. כשהיינו קרובים יותר לאסון, הביטולים היו ממלאים אותי בגאווה לאומית. ברור שאכפת לנו מהכסף, אבל זה לא חשוב בזמן כזה. הבעיה שקשה ככה לשמור על מערכת. יש לנו אנשים טובים. כשמבטלים לך הופעות שוב ושוב, אז אתה לא מספק פרנסה לאנשים. אבל אנחנו כן מקיימים פעילויות וההופעות שלנו במדריד וברצלונה הן סולד אאוט".
בספרד מיומנה היא חברה ספרדית?
"כן, אבל מיומנה מזוהה עם ישראל לא משנה מה. החברה ספרדית עם עובדים ושחקנים ספרדים, חברת ההגברה ספרדית, התפאורה ספרדית, האוכל, ההסעות, הבמות, הפרסום והיח"צ - כולם ספרדים. ובכל זאת הם יושבים עלינו חזק בניסיונות לבטל לנו הופעות. הספרדים פוגעים ככה בעצמם. אנחנו לא באים עם אג'נדה פוליטית, אנחנו באים להופיע ולשמח אנשים".
"בספרד שונאים אותנו ועדיין יותר קל לי לעבוד שם"
דודי ברקוביץ עובד גם בבוקרשט ובבודפשט. "קל יותר לעבוד שם כי בספרד אנחנו ישראלים, אנחנו יהודים, אנחנו שנואים. גם המנהלת שלי בספרד היא פרו-פלסטינית וחושבת שאנחנו הורגים ילדים בעזה בכוונה, ואני בקשר יומיומי איתה. לספרדים אף פעם לא הייתה אהבה יתרה לישראל, והמלחמה הגדילה את זה".
ועדיין קל לך יותר לעבוד בספרד לעומת ישראל?
"כן. אם אני יודע שיש לי הופעות במשך שבועיים באוגוסט בוולנסיה אז אני יכול לבנות על זה. אם הרמתי תערוכה או מופע בארץ ונכנסים קרקעית ללבנון, אז אני נשאר בלי פיצויים ובלי כלום. בינתיים אני צריך לשרוד. אני חמישה שבועות בארץ ושלושה שבועות בספרד, הונגריה ורומניה. אבל הייתי מעדיף לעבוד פה יותר. יש לי פה ילדים, נכדים, אחיות, משפחה, אבל אדם הולך אחר פרנסתו ופה התחום שלנו נהיה קשה עד בלתי אפשרי".
9 צפייה בגלריה
"כשמבטלים לך הופעות שוב ושוב, אז אתה לא מספק פרנסה לאנשים". יצירה של דניאל פילוסוף ורוס באימפריאל
(צילום: יח"צ)
מה הכי קשה?
"חוסר היציבות. אין בארץ שום יציבות. בניתי פרויקט בשם ביונד בטחנת הקמח ביפו. אני משקיע שם המון כסף ואני לא יודע אם יהיה החזר להשקעה. זה פחד מוות. זה פרויקט לארבעה חודשים, קיץ וחגים".
איך אתה יודע שפרויקט יצליח?
"קשה לדעת. יש לי בבודפשט תערוכת בלונים, אבל היא לא מוכרת. מצד שני, ואן גוך תפס שם וזה סיפור הצלחה גדול בהונגריה עם 250 אלף כרטיסים. בארץ תערוכת האימרסיב של דאלי לא תפסה כי אנשים ציפו לתערוכה אמיתית. אבל התערוכה האמיתית הצליחה: אני מנהל את האוסף של בנג'מינו לוי, אספן דאלי".
"הכל התייקר ב-30%"
מוטי לסרי, הבעלים של קבוצת "חוגגים הפקות", הוא המפיק שהביא לישראל את חואן קרלוס ונבחרת ברזיל בברולסטארס, משחק מחשב ומובייל שרוב ילדי ישראל מכירים או מכורים לו. הוא עשה את זה בעיצומה של המלחמה, בקיץ. "תכננו הופעה אחת ובסוף היו שש", הוא מספר. "וכולן באולם מנורה שיש בו 7,300 מקומות".
איך הצלחתם לגייס אלופי עולם שיגיעו לישראל, שהתדמית שלה נמצאת בשפל?
מוטי לסרי"עידן דה כהן (יוטיובר, גיימר וכוכב ילדים) יצר איתם קשר ולא רק שהם שמחו לבוא הם גם מאוד אוהבים את ישראל. בתור יזם שעושה פרויקטים בתחום אתה חייב להרגיש הרגשת שליחות עבור הילדים. זה תחום קשה אבל זה גם התחום שמתאושש הכי מהר כי עם ישראל אוהב לשמוח. החלטנו על אירוע במנורה למרות שרק האבטחה עולה הון, כי בחרנו לעשות שואו שהילדים לא ישכחו".
מכרתם כרטיס ב-200 שקל. יקר.
"כל העלויות התייקרו לנו ב-20%-30%. כוח אדם, ספקים, נותני שירות. וגם עלויות טיסה. להביא את הטאלנטים לארץ בתקופה שאין בה הרבה טיסות גרם לעלויות מטורפות לגמרי. עלה לי יותר ממאה אלף שקל להביא אותם לארץ. לגבי הכרטיסים נקבנו במחיר אחיד: 200 שקל, והיו סבסודי ועדי עובדים".
"במיוחד במלחמה, תרבות זה לא מותרות"
כל היזמים בתחום, כבר הכינו תוצרים לחגים ולשאר השנה. שלומית עצבה, יזמית, אוצרת תוכן ומומחית לחוויית המבקר, היא אחת משלוש נשים שאחראיות על הקמת תערוכת "המוזיאון הראשון שלי" במוזיאון האדם והחי בפארק לאומי ר"ג, בשיתוף מרכז דואט להורים וילדים של אוניברסיטת בן גוריון, המיועדת לגילאי 6-2 ונפתחה בימים אלה. "נושא התערוכה הוא טבע יומיומי ואיך אפשר למצוא קסם, הודיה, פליאה והתפעלות מכל דבר שמקיף אותנו, במיוחד בתקופה כזאת, של חוסר", היא מספרת.
9 צפייה בגלריה
"מוזיאון נמדד בשורת הרווח הערכי והתרבותי שלו". "המוזיאון הראשון שלי"
(צילום: נדב כהן יונתן)
9 צפייה בגלריה
"רצינו לתת להורים וילדים שעה שבה הם יכולים להתנתק". "המוזיאון הראשון שלי"
(צילום: נדב כהן יונתן)
"ילד צריך את הוריו ללא מסכים. בגובה העיניים. לתת לו תחושה של תקווה ושל כיף. גם ההורים שלו צריכים את זה היום. מבחינתנו אנחנו מספקים הפוגה מהשגרה. אנחנו מספקים גם בפרויקט הזה חוסן לאומי. זה פרויקט תרבותי שמאפשר להורים ולילדים בגיל הרך, שכבר שנה שלמה בתוך המצב הזה, לקבל שעה משותפת של שפיות ותרבות. חלק ממה שהמלחמה הזאת עשתה, זה לגרום לנו להבין שתרבות זה לא מותרות. זה משהו שהוא חובה בזמן המלחמה".
ניב נודלמן, מנהלת ואוצרת המוזיאון, רצתה לייצר עבור הורים וילדים "מקום לרגיעה, לריפוי ושקט נפשי, שיכול לקחת את אותן משפחות שחוות בחוץ סטרס או חוויות משנות חיים ולתת להן שעה שבה הם יכולים להתנתק ולהיחשף לתכנים אחרים שיכולים אולי לקדם את הבריאות הנפשית", היא מסבירה.
"צריך להתעקש על חדוות העשייה"
מבחינה כלכלית והישרדותית, זאת היתה שנה קשה למוזיאון, כמו לכל מוסדות התרבות בארץ. "אנחנו כל הזמן בחשש", היא אומרת. "התערוכה הזאת מבחינתנו היתה קפיצת אמונה גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה של לסמוך על הקהל שלנו, שלא יוותרו עלינו.
"היינו במקום ששאלנו אם לעשות בכלל תערוכה חדשה והחלטנו שחייבים לחדש וחייבים להמשיך לנוע, למרות שאני חייבת להודות שבימים האלה חדוות העשייה קצת כבתה. היא במקום שצריך להחזיק אותה נורא נורא חזק וצריך להתעקש עליה ולא לתת לה לחמוק. אני חושבת שמבחינת צוות החשיבה וההיגוי – זה הדבר החשוב ביותר. איכשהו להחזיק את חדוות העשייה והיצירה בתוך המציאות המאוד-מאוד מורכבת הזאת".
כמה עולה להרים תערוכה כזאת?
"מאות אלפי שקלים ואנחנו מוזיאון מאוד קטן עם תקציבים מאוד דלים. אנחנו עושים בין תערוכה לשתיים כאלה בשנה וזה היה מאוד מפחיד לקחת את ההחלטה ולומר שאנחנו שמים על זה סכום ולא עושים משהו שהוא חצי או קטן - אלא שמים על זה את כל מה שאפשר ".
מה ה-break even שלכן? אם יוחמרו הנחיות פיקוד העורף – התערוכה תיכשל?
"מוזיאון לא נמדד בשורת הרווח הכלכלי שלו, אלא בשורת הרווח הערכי והתרבותי - וככה אני מודדת את זה. אם נצליח להביא עשרות אלפי מבקרים לתערוכה כמו שאנחנו מתכננות מבחינתנו זה יהיה ההישג שלנו".
עצבה מוסיפה כי "בניגוד לתערוכות כמו תערוכת הבלונים שהן של יזמים ומיועדות להיות בלוקבאסטר, מוזיאון זה גוף עירוני, שבוחר בחירה מודעת לא לסגור את השערים גם בתקופה כזאת סוערת, גם אם זה הפסדי".
