בית המשפט לענייני משפחה בנצרת דחה לאחרונה תביעה שהגיש בן בדרישה להכריז עליו כבעלים של שליש מחלקת קרקע של אביו, לרבות דירה שבנויה עליה. השופט מחמוד שדאפנה לא שוכנע באמיתות מסמך שהציג הבן ועליו חתום לכאורה האב, וחייב אותו להתפנות מהשטח בהתאם להחלטה בהליך קודם.
הצדדים הסתכסכו על רקע התעקשותו של הבן ואשתו להישאר ולגור בדירת האב. בשלב מסוים הגיש האב תביעת פינוי נגד השניים, ובבית המשפט הם הסכימו להתפנות מרצון תמורת 150 אלף שקל על השבחת הדירה. האב שילם את הסכום, אבל בנו וכלתו לא עזבו. לפיכך הוא פתח נגדם הליכי הוצאה לפועל, ובתגובה הגיש הבן את התביעה.
לטענתו, מאז ניתן פסק הפינוי הוא מצא ראיה חדשה שלפיה הוא הבעלים של שליש מהקרקע. מדובר לטענתו במסמך משלהי 2006 שעליו חתום אביו, ובמסגרתו העביר במתנה את שטח החלקה בחלקים שווים לשלושת ילדיו. על המסמך מוטבעת חותמת הוועדה המקומית. לטענת הבן, אביו דאג להסתיר ממנו את הראיה. הוא ביקש לתת תוקף למסמך ולהצהיר עליו כבעלים של שליש מהקרקע.
אלא שהאב כפר בחתימתו על המסמך. הוא טען שמדובר במסמך מזויף שאף אינו נושא את מספר הזהות הנכון שלו. לדבריו, הוא מעולם לא התכוון להעניק חלק מהקרקע שלו במתנה. הוא הוסיף כי למסמך אין זכר בוועדה המקומית, וגם חותמת הוועדה שהוטבעה עליו זויפה וכל מטרת בנו היא ליצור סחבת בניסיון להישאר בדירה. בנסיבות אלו ביקש האב לדחות את תביעת הבן, שהוגשה לטענתו בחוסר תום לב מוחלט.
השופט שדאפנה ציין שלמעשה גורל התביעה כולו מונח על הראיה החדשה שהציג הבן – דף בן עמוד אחד במסגרתו מוותר הנתבע לכאורה על אדמתו בשטח של 880 מ"ר לטובת ילדיו. מסקנת השופט הייתה כי המסמך מזויף. ראשית, ציין, כותרת המסמך הינה "אישור" ולא "הסכם מתנה". בנוסף, כאמור, מספר תעודת הזהות של האב שנכתב במסמך שגוי. השופט הסביר שמדובר למעשה במספר זהות של אם התובע, שככל הנראה הועתקה מהליך קודם בין הצדדים שבמסגרתו נפלה הטעות.
בפסק הדין צוין שבחקירתו הנגדית מילא הבן פיו מים ולא ידע להסביר את הטעות. בין היתר הוא נשאל האם שמה של אמו הוא כך וכך, והתובע השיב שהוא לא יודע. בנוסף נקבע שהבן לא ידע להסביר כיצד נערך המסמך, מי ערך אותו, מתי, ומדוע הוא נמצא דווקא עכשיו. השופט הוסיף ש"אין ספק כי עסקינן בהסכם מתנה שטחי, לקוי עם הרבה חוסרים".
התובע התמיד בשתיקתו כשנשאל כיצד השיג את המסמך. לדברי השופט גרסת התובע, שלפיה ביקר בוועדה המקומית באחד מימי ראשון, קרסה לאחר שהתברר שהוועדה פתוחה לקהל רק בימי שני ורביעי. גם נציגת הוועדה העידה מטעם הנתבע שהחותמת שהוטבעה על המסמך אינה מוכרת לה, וכי הוועדה אינה נוהגת להחתים מסמכים שאינם יוצאים תחת ידיה. השופט סיכם כי גרסת התובע לדברים אינה משכנעת כלל. הוא דחה את התביעה וחייב את אותו בהוצאות אביו בסך 15 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובע: עו"ד אבראהים סעדי ועו"ד מאזן באבא
• ב"כ הנתבע: עו"ד סוהיר כרכבי
• עו"ד איתן רגב עוסק בדיני מקרקעין
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
