הם היו שלושה חברים מהטייסת, אולם החברות הזו לא שרדה עסקים משותפים, ועכשיו בית המשפט המחוזי בת"א יצטרך לפסוק בתביעה על סך חצי מיליארד שקל שהגישו עמי לוסטינג ורועי בן ימי נגד השותף שלהם לשעבר, וחברם לטייסת, איש העסקים איתן סטיבה. השניים טוענים כי על סטיבה לפצותם בסך של כ-1.4 מיליארד שקל, אולם מטעמי אגרה הגישו אותה על סכום של 500 מיליון שקל. התובעים טוענים באמצעות עו"ד אלקס הרטמן, אוריאל פרינץ, מרינה רויזר וענבר אסרף ממשרד ש. הורביץ ושות', כי סטיבה רקח כביכול תוכנית לנשל אותם במרמה מפעילות של הקבוצה בה שלושתם היו שותפים שפעלה באנגולה, ולהשתלט עליה. סטיבה הוא איש עסקים ונדבן ישראלי, טייס קרב לשעבר ותייר החלל הישראלי הראשון.
התובעים טוענים כי הם וסטיבה היו שותפים בעסקים חובקי עולם במשך כ-25 שנים עד היפרדותם. עוד טענו כי בין שלושת השותפים שררו יחסי שותפות ואמון מיוחדים. הקבוצה התפצלה בחודש יוני 2012. "עניינה של תביעה זו בשורה של מעשים פסולים שבוצעו על ידי איתן לרבות אחרים מטעמו כלפי התובעים, בקשר עם פעילות הקבוצה באנגולה. בין היתר, איתן בעצמו ובאמצעות אחרים, הציג כלפי התובעים מצגי שווא, רימה אותם והפר את חובות הנאמנות שהוא חב כלפיהם", נטען.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו והאזינו לתוכנית כסף חדש ב-ynet radio
בתביעה מספרים שני התובעים אודות עברם המשותף עם סטיבה. "בשנת 1985, זמן מה לאחר שחרורם של עמי, רועי ואיתן משירותם הצבאי המשותף כטייסי קרב בחיל האוויר, ולאחר שעבדו כשנתיים כיועצים בפרוייקט בתעשייה האוירית, יצרו עמי, רועי ואיתן שותפות לצורך פעילות עסקית בארץ ובחו"ל. עמי, רועי ואיתן המשיכו לפעול ביחד (בחלקים שווים) בשותפות ובקבוצה עד שנת 2012, כאשר פעילות השותפות והקבוצה התפרסה על פני מספר מדינות, וביניהן אנגולה", נטען.
עוד נכתב בתביעה כי קבוצת החברות שהקימו השותפים פעלה ברוב המקרים תחת המותג LR GROUP. "מערכת היחסים בין עמי, רועי ואיתן התבססה על היכרות רבת שנים עוד מימיהם בחיל האוויר, עת שירתו כטייסי קרב באותה טייסת. מערכת יחסים זו, של אחוות לוחמים, רעות ויחסי אמון, בנתה את התנהלותם כשותפים שווים בכל עסקיהם לאורך השנים. איתן, שהיה השותף האחראי והממונה הבלעדי על התחום הפיננסי בכל הקשור לפעילות באנגולה, ניצל את האמון העיוור שעמי ורועי נתנו בו, כדי לגזול מהם את העסק המשותף של השלושה", נטען.
בשנת 2002, החליטה ממשלת אנגולה לקדם פרויקטי תשתית נרחבים באמצעות חברות הקבוצה. אולם, כמדינה מתפתחת, נתקלה ממשלת אנגולה בקשיי מימון, ועל מנת לסייע לממשלת אנגולה במימון הפרויקטים, ובכך לאפשר לקבוצה להרחיב את פעילותה ועסקיה באנגולה, בשנת 2003 הקימה הקבוצה חברה בשם לומינר. בתביעה נטען כי באמצעות לומינר העמידה הקבוצה אשראי לממשלת אנגולה לצורך קידום פרויקטים שונים (בדומה למימון פיננסי), שבוצעו על-ידי חברות הקבוצה. נטען כי ממשלת אנגולה החזירה ללומינר את ההלוואות שנתנה לה, באמצעות מכירת חביות נפט.
"איתן רוקן את הקופה"
החל מתחילת שנות ה-2000, והרבה בזכות המימון שנתנה לומינר לפרויקטים בקבוצה, הפכה הפעילות באנגולה לפעילות מרכזית של הקבוצה וגילמה את חלק הארי של הכנסותיה, שהסתכמו במאות מיליוני דולרים עד סוף העשור הראשון של שנות ה-2000.
התובעים טוענים כי התברר להם כי "איתן רוקן כמעט לחלוטין את קופתה של לומינר, העביר את מרביתם המכריע של הכספים שהיו מצויים בה אל קרן ויטאל (הקשורה לאיתן על פי התביעה -ל.ד) ואל חברות אחרות שבשליטתו".
עוד טוענים התובעים כי משנת 2010 ובמחצית הראשונה של שנת 2011, הציג סטיבה סדרת מצגים ולפיהם החל מספטמבר 2011 עתידה לומינר - אשר מימנה כאמור את מרבית פעילות הקבוצה באנגולה - להפוך לבלתי רווחית, ובסופו של תהליך גם לחדלת פירעון. עוד נטען כי סטיבה הציג לעמי ורועי מצגים לפיהם פרויקטים רבים של הקבוצה "תקועים" ואינם מתקדמים כנדרש. "הציג כי האפשרות היחידה הקיימת הנה העברת לומינר לממשלת אנגולה, שמוכנה לרכוש אותה במחיר נקוב שהוכתב מראש, ואשר נמוך משמעותית משוויה".
נטען כי נוכח המצגים האמורים, הסכימו עמי ורועי להעברתה של לומינר (ושתי חברות נוספות הקשורות אליה) באוקטובר 2011 לחברה בבעלותו של אדם, אשר שימש, "כך לפי המצגים שהציג איתן, כנציג של ממשלת אנגולה, ואשר יחזיק את לומינר בנאמנות עבור ממשלת אנגולה". אולם, על פי התביעה, "לאחרונה התברר לעמי ורועי, כי מצבה הכלכלי של לומינר בקיץ 2011 וגם בחודשים שלאחר מכן היה שונה לחלוטין מכפי שהוצג להם, וכי היא הייתה חברה רווחית, שיכולה הייתה לשלוט בניהולם של מאות מיליוני דולרים - התברר, כי כספי ממשלת אנגולה שהוחזקו על-ידי לומינר עמדו לניהולה, ולומינר יכולה הייתה להשתמש בהם לצורך קידום פרויקטים ופיתוח, וכי הוצאתם מלומינר על-ידי איתן נעשתה על בסיס מצגי שווא. לומינר הייתה יכולה, אפוא, להמשיך ולהשיא רווחים לבעלי מניותיה ולהמשיך ולהוות את הפלטפורמה המימונית ומנוע הצמיחה של פעילות הקבוצה באנגולה. יתרה מכך, התברר לעמי ורועי, כי ממשלת אנגולה כלל לא עמדה מאחורי רכישת לומינר כפי שהוצג ונטען בפניהם, וכי זו נרכשה למעשה עבור איתן", נטען.
בתביעה טוענים התובעים כי "לעמי ורועי התגלה, כי על אף האמון הרב שנתנו באיתן, חברם הטוב ואחיהם לנשק כטייסי קרב בחיל האוויר, בקידום האינטרסים של הקבוצה ושלהם כשותפים, איתן פעל לקדם את טובתו האישית, על חשבונם, תוך סיוע של אנשים נוספים, בהטעיה, באמצעות מניפולציות רבות ותוך ניצול החברות והנאמנות שלכאורה שררה בין השותפים. זאת, בניגוד לחובותיו ולחיוביו כלפי עמי ורועי בשל היחסים המיוחדים, ההבנות וההסכמות בין השותפים, וכן בשל מעמדו ותפקידו כשותף המפקח על פעילות הקבוצה באנגולה והמפקח הבלעדי על פעילות לומינר, תוך ניצול לרעה של תפקידו והאמון שניתן בו. מעשים חמורים אלה שבוצעו על ידי איתן, ואשר היקפם החריג התגלה כאמור לעמי ורועי אך לאחרונה, הסבו לתובעים נזקים אדירים", נטען.
סטיבה: "בין הצדדים כבר מתנהל הליך בוררות"
מעורכי הדין גיורא ארדינסט ותומר ויסמן ממשרד ארדינסט, בן נתן, טולידאנו ושות', באי כוחו של סטיבה, נמסר: "כתב התביעה שהגישו לוסטיג ובן ימי הוא מסמך רצוף טענות כוזבות, מופרכות וממוחזרות. פעם נוספת אנו עדים לשיטה של לוסטיג ובן ימי - הגשת תביעה מכפישה ומופרכת לבית המשפט ואז שימוש בכלי התקשורת כדי לתת לה פומבי, בצעד שמטרתו השקופה היא הפעלת לחץ פסול על איתן סטיבה, שעסוק בימים אלה בשבוע החלל הישראלי.
"בין הצדדים כבר מתנהל הליך בוררות העוסק באותם עניינים. נראה שלוסטיג ובן ימי הבינו כי אין ביכולתם לבסס את טענות הסרק בבוררות ועל כן החליטו לעבור מהזירה המשפטית לזירה הציבורית, בחסות תביעה חסרת שחר שהוגשה לבית המשפט בישראל. מדובר בניצול ציני של מערכת המשפט בישראל.
"הטענות של לוסטיג ובן ימי הן טענות כוזבות. לוסטיג ובן ימי, שהיו בעלי רוב האחזקות בקבוצה, ניהלו מקרוב והכירו היטב את כל החברות בקבוצת LR, והיו מעורבים בכל היבט של פעילות הקבוצה. אין שום בסיס לטענות כלשהן בדבר מצגי שווא או הפרת חובת אמון. ההיפרדות בין הצדדים נעשתה בשנת 2012 לאחר משא ומתן ממושך, ובהסכם בין הצדדים נכתב במפורש, שכל הצדדים מכירים באופן אישי את תחומי הפעילות, הנכסים, הזכויות וההתחייבויות של כל החברות. הניסיון של לוסטיג ובן ימי, אנשי עסקים ממולחים, להציג עצמם כפתאים הוא פאתטי. מכל מקום, כל האירועים המתוארים בתביעה התרחשו לפני למעלה מעשור. מדובר בטענות ממוחזרות ושקריות, שהדלק המניע אותן הוא קנאה צרופה, שכן לאחר הפרידה בין הצדדים איתן המשיך להצליח בעסקיו, ואילו עסקיה של חברת LR שנותרה בבעלותם של לוסטיג ובן ימי דשדשו".
