הסיפורים המדהימים מאחורי נמל אילת | אוצר מהעבר עם גד ליאור
(צילום: נויל האריס)
כ-30 שנה אחרי שנפתח שער הכניסה היחיד והחשוב מים סוף לישראל, בשנת 1984 מתחיל עידן חדש, לא מלבב במיוחד, בנמל אילת. בשל האיסור להקים בתי קזינו בישראל, החלו אוניות קזינו לעגון בנמל הדרומי ולצאת ממנו ללב ים סוף, כאשר אלפי ישראלים מהמרים על אלפי ועשרות אלפי שקלים ודולרים על סיפונן, למורת רוחה של המשטרה, שרק לאחר היסוסים תתחיל לפשוט כעבור שנים על האוניות עד לחיסול התופעה.
>>לחלק הראשון של סיפור נמל אילת - מהקמתו, דרך הפרנויה המצרית והחלומות שנשארו על הנייר - לחצו כאן
ב-13 בינואר 1984 הכותרת בידיעות אחרונות מדווחת כי "הקזינו-הצף עלה על שירטון כלכלי. לאוניית הפאר 'אוריון' נערך טקס השפלה", תיארה העיתונאית לאה אתגר: "לפיתחו של נמל אילת נגררה האניה, נקשרה למזח, ולרב-החובל, אנוניו לאונפולודס, הובהר: אם לא ישולם חובה של האניה לספקים השונים, כ-70 אלף דולר, לא תוכל האניה לשוב ליוון".
הרעיון היה שהאניה תפליג בקו אילת-שארם והנוסעים עליה יוכלו לעסוק בהימורים. יום הפלגה, הכולל פנסיון מלא, עלה 100 דולר. ההפלגה הראשונה יצאה מנמל אשדוד, דרך תעלת סואץ, והמפליגים בה ערכו גם סיור של יום בקהיר. אלא שהפלגת-הבכורה היתה גם ההפלגה היחידה שבה הייתה תפוסה מלאה ורווחית באניה, בשל מיעוט המפליגים בתשלום. היו גם הפלגות שלהן נרשמו רק ארבעה נוסעים, בעיקר מהחשש שקינן בישראלים שבעתיד המשטרה תפשוט על אניות ההימורים. ואכן, בשנות התשעים רווח מאוד השימוש באניות קזינו שיצאו מאילת, כל עוד המשטרה העלימה העין מהתופעה האסורה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אם נקפוץ רגע 20 שנה קדימה, לינואר 2004, כותרת ענקית בעיתון מבשרת על "מבצע רולטה". הכתבה מספרת: "המלחמה בתעשיית ההימורים בישראל עלתה מדרגה. שוטרים פשטו אתמול על חמש ספינות הקזינו הפועלות באילת. בתשע בערב ניתן האות: המבצע המשטרתי הענק לעצירת ספינות ההימורים יצא לדרך. מאות שוטרים פשטו על ספינות הקזינו באילת, ועצרו את מפעיליהן. בין העצורים מלך בתי הקזינו בת"א. שם הקוד שניתן למבצע: 'משמר המפרץ'. השוטרים המתינו על רציפי נמל אילת ומשניתן האות עלו על הספינות שחזרו מההפלגות".
14 צפייה בגלריה
אחד המבצעים הרחבים לעצירת ספינות הקזינו. 22 בינואר 2004
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ההימורים בספינות שיצאו מנמל אילת נמשכו שנים, בעיקר בשנות התשעים כאמור, ובמהלך רוב התקופה, במקום לכפות את איסור ההימורים בישראל (כפי שהחלו לעשות בשנות האלפיים) - הממשלה, מסתבר, ראתה בכך דרך להעשיר את קופתה.
הכתבת נורית פלתר דיווחה, כי ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה ב-17 בפברואר 1998 את הגדלת האגרות הנגבות בנמל מספינות הנוסעים העוגנות בו "כיוון שספינות הנוסעים משמשות בעיקר מהמרים". האגרה שנקבעה: 2 דולר למטר, אולם לספינות שיעגנו בנמל דרך קבע נקבעה אגרה בשיעור של 3.5 דולר למטר. ומי אלה? הימרתם נכון: ספינות ההימורים.
יו"ר הוועדה, ח"כ אבי יחזקאל, הסביר: "נמל אילת הפך לנמל הבית של ספינות ההימורים והגיע הזמן שמשרד התחבורה ייתן דעתו לנושא, ולאחר בדיקת חוקיות פעילותן של הספינות, יעלה את גובה האגרות. אם רוצים להכניס הימורים מהדלת האחורית, לפחות שהמדינה תהנה מדמי אגרה כפולות ומשולשות".
אחרי מבצע משטרתי משמעותי לעצירת ספינות ההימורים בינואר 2004, ב-4 בפברואר 2004, מדווחת ידיעה, בדיון שהתקיים על בקשת המשטרה להחזיר ספינות הימורים שהוחרמו, כי "השופטת נוגה אוהד, דרשה מהמשטרה להסביר מדוע גבו נמל אילת ורשות הנמלים כספים מבעלי הספינות והאם ידעו שמתנהלים עליהן הימורים". שאלה מיותרת. הם ידעו ועוד איך.
"ישבן חשוף - לא על חשבון עובדי הנמל"
ובחזרה לאמצע שנות השמונים. אחת מהצרות שהקשתה על תנועת האניות לנמל אילת הייתה נדירה מסוגה מאז מלחמת העולם השנייה: מוקשי-ים שפוזרו בים סוף במשך השנים. ב-17 באוגוסט 1984 הכותרת היא: "החל המבצע הרב-לאומי לטיהור ים סוף. היעד הראשון - לכידת מוקש-ים שלם. לכידתו תאפשר לברר היכן יוצר ואולי גם מי הניח אותו. בינתיים נפגעה ממוקש כזה ספינה נוספת, אמריקאית, ה-18 במספר".
והצרות באות בצרורות: ב-14 באוקוטבר 1984, ולא בפעם הראשונה, מדווח על זיהום חמור בחוף ימה של אילת: "כתם סולר גדול זיהם את חוף אילת". בעבר גרמו כבר זיהומים כאלה לפגיעה קשה באלמוגים ובאוצרות הטבע שבקרקעית הים.
ב-28 בינואר 1985 מתפרסמת ידיעה פיקנטית במיוחד. כותרתה: "ישבן חשוף - לא על חשבון עובדי הנמל". הידיעה של בצלאל רובין מדווחת: "אם מועצת הפועלים תצטרך להכריע בין תצוגת ישבנים חשופים בחוף מיוחד לנודיסטים, כפי שמציעה העירייה, לבין תעסוקה לפועלי הנמל – ההכרעה תהיה ברורה: תעסוקה לעובדי נמל אילת".
את הדברים אמר מזכיר מועצת פועלי אילת, מאיר ביטון, לחברי מועצת רשות הנמלים שהתכנסו באילת, "בעניין ההצעה לקחת חלק מחוף הנמל המיועד לשינוע מכולות ולהפכו לחוף רחצה עירוני שמיועד לנודיסטים". באזור אילת היו במשך השנים חופים, שבהם השתזפו בעיקר תיירות ותיירים בעירום מלא, אולם חוף עירום רשמי מטעם העירייה מעולם לא הוכרז באילת.
14 צפייה בגלריה
שנים אילת הייתה ידועה בחופי הנודיסטים שבה - אך מעולם לא הוכרז חוף נודיסטים רשמי מטעם העירייה. 28 בינואר 1985
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-12 בנובמבר 1985, תשע שנים לפני השלום עם ירדן, חוכרת חברת נסיעות ישראלית ספינת טיולים בשם "אקוואריוס" כדי להפעילה במסלול מצרים-עקבה-אילת-מצרים. "האניה תפקוד את נמל אילת אחת לשבוע. תהיה זו הפעם הראשונה שאניה תפליג ממדינה ערבית, שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ישירות לנמל ישראלי. האניה החכורה לא תניף את דגל ישראל, אלא דגל של מדינה זרה. התיירים יהיו רק זרים".
אולם, הקשר בין אילת לעקבה היה עדיין נדיר במיוחד. ב-10 במרץ 1989 מדווחת ידיעה על הסנסציה: "אניית הנוסעים 'רומנסה' ובה כ-500 תיירים הפליגה ישירות מעקבה לאילת. האניה מניפה דגל פנמה ומרבית צוותה יווני. אמש עזבה 'רומנסה' את נמל אילת בדרכה לסואץ וביום ראשון תגיע לנמל אשדוד ומשם לפיראוס ולוונציה".
הבטחות על תעלת נמל ורכבת
ב-2 בפברואר 1988 מונחת על שולחן הממשלה על ידי שר הכלכלה והתכנון, גד יעקובי, תכנית גרנדיוזית, שכמובן, כאחרות, לא בוצעה מעולם. עוד שש שנים לפני השלום עם ירדן הוצע לתכנן תעלת נמל בעיר הדרומית, שאמורה להיחפר ממש על גבול ירדן, 100 מטרים בלבד מבתיה הראשונים של עקבה. "משאלה חשובה אחת התחמק השר מלהשיב: האם נוהלו מגעים עם הירדנים בשאלת הקמתו של הנמל החדש, שרציפיו ינשקו ממש לגבול. השר אמר רק שכאשר יהיה שלום עם ירדן הנמל החדש יוכל לעזור ולשרת גם את הירדנים". גם אחרי השלום עם ירדן – נמל התעלה עדיין לא נבנה.
שלושה ימים קודם לכן, ב-31 בינואר, מפרסם כותב מדור זה, שהשתתף בסיור של שר הכלכלה גד יעקובי באילת, תוכנית שאותה הציג השר ושרק רבע ממנה בוצע, אולם גם זאת רק 30 שנה מאוחר יותר: "שדה התעופה באילת יוזז צפונה ותיבנה תעלת נמל. גם הרכבת תגיע לעיר. באילת הוגים הקמת קאזינו לתושבי חוץ בפיקוח ממשלתי". שפע של חלומות שאולי עודי יתגשמו יום אחד. רק נמל התעופה החדש הוקם 31 שנים מאוחר יותר.
ב-16 ביולי 1988 בשורה משמחת: "נמל אילת סיים את שנת התקציב 1987-88 בעודף הכנסות על הוצאות. הרווח התפעולי: 2.5 מיליון שקל".
14 צפייה בגלריה
פסטיבל הג'אז הבינלאומי - אחד מאירועי התרבות המרכזיים בנמל אילת. 23 באוגוסט 1988
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
במשך שנים רבות הוקצו שטחי רציפי נמל אילת למופעי בידור שונים. אחד מהידועים שבהם הוא פסטיבל הג'אז. כבר ב-23 באוגוסט 1988 הבשורה היא: "נמל אילת יארח את פסטיבל הג'אז הבינלאומי. בנמל אילת נעשו סידורים מיוחדים לקליטת אלפי המבקרים. צפויים אמני ג'ז מהשורה הראשונה בעולם".
ב-7 בנובמבר אטרקציה בנמל אילת. הכותרת מבשרת, לצד צילום מרהיב: "הגדולה מכולן – בנמל אילת". הידיעה מספרת כי "אוניית המטען הגדולה ביותר שפקדה אי-פעם את נמל אילת הגיעה לנמל הדרומי. האניה 'ג'נרל היזון' מסוגלת להוביל כ-50 אלף טונות מטענים. היא נושאת את דגל הפיליפינים. האוניה מטעינה בנמל אילת 42 אלף טונות אשלג בתפזורת המיועדים לקוריאה וליפאן. בנמל אילת נעשו סידורים מיוחדים כדי להרחיקה מן הרציף ובכך להשיג את עומק המים הדרוש – 12 מטרים".
14 צפייה בגלריה
"אוניית המטען הגדולה ביותר שפקדה אי-פעם את נמל אילת הגיעה לנמל". 7 בנובמבר 1988
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
"ים" מכוניות בנמל: "אחד מחניוני הרכב הגדולים בעולם"
ב-15 בספטמבר 1989 מתחיל מבול המכוניות הבלתי נגמר על אילת, הנמשך עד היום הזה: "נמל אילת 'הוצף' במכוניות. משלוח המכוניות הגדול ביותר של דגמי 1990 מיפן, הכולל 3,509 מכוניות, הגיע לנמל אילת באניה 'צים קאר'. המשלוח כולל 2,225 מכוניות 'מיצ'ובישי', 934 'סובארו' ו-324 'סוזוקי'". זהו המשלוח הגדול ביותר של מכוניות, שהגיע אי-פעם לארץ באוניה אחת".
ב-30 באוגוסט 1990 מתפרסם בעיתון צילום ובו נראה "ים" של מכוניות באילת. הכותרת היא: "6,000 מכוניות סותמות את נמל אילת. בגמר פריקת האוניות מיפן יהפוך הנמל לאחד מחניוני הרכב הגדולים בעולם".
מראשית שנות ה-90, מתוקף צו ממשלתי, ועד לינואר 2016, הייתה חובה על יבואני מכוניות ממזרח אסיה להשתמש אך ורק בנמל אילת כדי לייבא מכוניות לישראל. כך הפך נמל אילת לאחת המעצמות בנמלי העולם במספר המכוניות שעברו בו, כאשר 70% מהפעילות של הנמל הדרומי הייתה אחת: יבוא מכוניות מהמזרח הרחוק לישראל.
14 צפייה בגלריה
הנמל מוצף במכוניות מיצ'ובישי, סובארו וסוזוקי של אותה התקופה. 30 באוגוסט 1990
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
בשנת 1992 הכריזה ממשלת ישראל על נמל אילת כ"נמל אסטרטגי ונכס לאומי למדינת ישראל". חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994 הביאה לנמל אילת תקוות חדשות. ציוד חדיש נרכש, אולם נוסעים משוכלל הוקם וכמו כן הוכשר חניון ענק נוסף לכלי הרכב המיובאים מהמזרח הרחוק.
בנמל הושקע כסף גדול גם במתקנים "ירוקים", בתוכם צינור טעינה חכם המיועד לטעינת אלפי טונות של פוספטים ואשלג, מבלי לפגוע באיכות הסביבה באילת וסביבתה. בתוך כך, במאי 1995 מבשרת ידיעה כי "נמל אילת יאסור כניסתן של אוניות בנות 15 שנה ומעלה, כדי למנוע סכנה אפשרית של זיהום הים על ידי אוניות זרות בעלות רמת בטיחות נמוכה. בשלב ראשון יחול האיסור על כניסת מכליות בנות 20 שנה".
14 צפייה בגלריה
אלמוגים שנפגעו באילת. במהלך השנים, כותרות העיתונים הכריזו על ניסיונות שונים לשמור את איכות הסביבה סביב הנמל
(צילום: ד"ר אסף זבולוני, רשות הטבע והגנים)
ממצורים של האו"ם עד "מופע השלום"
באמצע שנת 1993 שוב צרה חדשה בנמל אילת. כוח שיטור של האו"ם הטיל מצור ימי במיצרי טיראן, כדי למנוע מעבר של ציוד ונשק לעיראק דרך נמל עקבה. ומי סבל מכך במיוחד? נכון, נמל אילת. ב-14 ביולי 1993 מדווח העיתון כי "ראש הממשלה יצחק רבין ביקש מהאמריקנים לאפשר לאוניות מטען להגיע לנמל אילת, בשל הפגיעה הקשה בעובדי הנמל בעקבות הסגר המתמשך על מיצרי טיראן".
ב-27 ביולי 1993 הכותרת היא: "המצור הוסר. 'צים אלכסנדריה' חצתה את המיצרים בדרכה לאילת. ראש הממשלה רבין הגיע להסדר מיוחד עם המימשל האמריקאי לפיו צריכה כל אניה ישראלית להודיע לכוח האו"ם 5 ימים מראש על כוונה לשוט לנמל אילת".
ב-16 ביוני 1994 פוקד את נמל אילת אחד האומנים הגדולים בעולם ב"מופע השלום" לקראת חתימת הסכם השלום עם ירדן - פיטר גבריאל. המופע המיוחד - שבו השתתפו גם לו ריד ואחינועם ניני - הועבר ברגע האחרון מטאבה לנמל אילת.
14 צפייה בגלריה
העלבונות והשינויים סביב "מופע השלום" שהתקיים לבסוף בנמל אילת, לקראת חתימת הסכם השלום עם ירדן. 16 ביוני 1994
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-25 בדצמבר 1994, זמן קצר לאחר חתימת הסכם השלום של ישראל עם ירדן, הציג שר החוץ שמעון פרס חזון למזרח תיכון חדש: "ישראל ויתרה על נמל תעופה חדש באילת. תשתמש בנמל הירדני הקיים. שיתוף פעולה גם בים: נמל עקבה לסחורות, אילת - לנוסעים". עוד חזון שמעולם לא יצא אל הפועל.
ב-6 בפברואר 1995 הכותרת החזונית הבאה היא: "מגעים להקמת מסוף עורפי לסחורה ישראלית בנמל עקבה. הדבר יקל על מפעלים ישראלים, בעיקר מפעלים באזור ים המלח, שאינם יכולים לייצא כיום דרך נמל אילת. משרד התחבורה: 'עדיף שהקרקע באילת תשמש להקמת אזורי תיירות, מאשר לבניית מסוף'. עם זאת, נמל אילת לא ייסגר, אולם אין לדעת מה יילד יום, ולא ניתן לסגור את כל האופציות". בנמל אילת יכולים היו להירגע כעבור זמן מה. שום יצוא ישראלי לא בוצע מנמל עקבה שממול.
ב-9 בפברואר 1995 מס חדש: "רשות הנמלים החלה לגבות אגרה מנוסעים, היוצאים או מגיעים לנמל אילת בכלי-שיט, המשייטים בים סוף. על האגרה הוחלט לאחר שהתברר לרשות הנמלים, כי גם בנמל עקבה השכן גובים אגרה כזו בסכום של 2 דולר לנוסע".
ומי שחשב שכבר קראנו ושמענו הכל על הבעיות של אילת והנמל בה - ב-23 בנובמבר 1995 מדווח על רעידת אדמה קשה למדי שפקדה את העיר וגרמה לגלים גבוהים בנמל. העיתונאים מיכאל רוזוליו ועמית רייכר דיווחו: "הבוקר הזה בשעה שש ו-15 דקות הכל החל לרעוד והתחיל הפחד. באילת, העיר הקרובה ביותר למוקד הרעש, מת אדם אחד ונגרמו נזקים של מיליוני דולרים לבתי המלון. לפחות 250 בתים ודירות ניזוקו".
ב-8 באוקטובר 2003 - שוב חזרה הרכבת לאילת לכותרת. כאילו לא היו כבר ועדות שהמליצו והחלטות ממשלה עוד משנות ה-80, מינו שרי האוצר והתחבורה, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן (שכן, כבר אז השפיעו על כלכלת ישראל, 20 שנים אחרונה) ועדה חדשה לעניין. על זו היה לבחון את כדאיות הקמתה של מסילת רכבת מהשפלה ועד אילת.
14 צפייה בגלריה
רכבת לאילת שוב עולה לכותרות, לא בפעם הראשונה ובטח שלא האחרונה. 8 באוקטובר 2003
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
"כדאיות הפרויקט תיבחן לפי מידת התרומה של נמל אילת לשינוע מטעני היבוא והיצוא לדרום מזרח אסיה, אפריקה ובחזרה, וכן לאור הפוטנציאל הקיים בחיבור מסילתי יבשתי בין ים סוף לים התיכון". המלצת הוועדה להקים את הקו לא מומשה כמובן עד היום הזה.
בשנת 2005, לאחר הרפורמה בנמלי הים בישראל, הוקמה חברה ממשלתית חדשה בשם "חברת נמל אילת בע"מ", שבמסגרתה התנהלו שירותי התפעול של הנמל. נמל אילת הופרש מרשות הנמלים ואף הפך למשך שנים אחדות לנמל רווחי מאוד, כאשר מיקומו הגיאוגרפי המיוחד מנוצל עד תום.
ובינתיים, שוב, הכותרת ב-4 בדצמבר 2006 חוזרת ודנה בהצעה שנפלה כבר פעמים כה רבות, לפני ואחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן: "עיריית אילת מקדמת תוכנית להקמת תעלה ימית באורך 10 ק"מ. התעלה מתוכננת כחלק מפרויקט נמל התעופה העתידי בעיר ובניית מסילת ברזל שתחבר את העיר לצפון הארץ. ראש העיר, מאיר יצחק הלוי (כיום סגן שר שמנסה לדרבן את הממשלה להניח את המסילה לאילת):¨"הפרויקט יציע שינוע סחורות במחיר זול ממעבר בתעלת סואץ". המלצתו של ראש העיר נבחנה על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט וכידוע לא בוצעה גם על ידי ממשיכו, בנימין נתניהו.
14 צפייה בגלריה
עיריית אילת מקדמת תוכנית להקמת תעלה ימית באורך 10 ק"מ. 4 בדצמבר 2006
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-15 באוגוסט 2007 הכותרת היא: "אחרי שנתיים: נמל אילת חוזר לקבל אוניות נוסעים". מנהל חברת הנמל, משה מיץ, הסביר כי אוניות הקרוז הפסיקו לפקוד את נמל אילת בגלל המתיחות הביטחונית שהייתה באזור.
ב-4 בנובמבר אותה שנה, אחרי פרשת ספינות ההימורים, רעיון הקמת קזינו בעיר הנמל הדרומית מגיע לכותרות: "שר התיירות נלחם על הרולטה: "בלי קזינו, אילת פשוט תטבע", טוען השר יצחק אהרונוביץ, שאומר: "כשרואים מה קורה בעקבה ובשארם, יש חשש שאילת תקרוס. הקמת הקזינו חייבת לבוא במקביל להחייאת הנמל באילת ובניית חבילות נופש אזוריות".
ובינתיים נמל האוניות הענק בצרות. ידיעה ב-27 באוקטובר 2008: "מסימני ההאטה בענף הרכב: הנהלת נמל אילת בוחנת אחסון של מכוניות חדשות שנפרקו מאוניות בקיבוץ גרופית, 46 ק"מ צפונית לאילת. הנהלת הנמל מתנהלת כרגע במסגרת צעדי חירום להרחבת שטחי האחסון שלו, לאחר שקודמיהם התמלאו עד אפס מקום. הסיבה: יבואני הרכב הפסיקו למשוך מהנמל מכוניות חדשות בהיעדר קונים".
"כרגע חונות 23 אלף מכוניות יפניות וקוריאניות חדשות והשבוע ייכנסו עוד 9,000 בשלוש אוניות נפרדות, שאין לנו ממש איפה להחנות", אמר יו"ר צוות הניהול של הנמל, יאיר חזן.
14 צפייה בגלריה
"נגמר לנו המקום, אין איפה להחנות", בישרה ידיעה מ-2008. מכוניות בנמל אילת
(צילום: רויטרס)
הפרטת נמל אילת
שנים רבות דובר על הצורך בהפרטת נמל אילת. כבר בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, הכריז בנימין נתניהו, כי יש להפריט את הנמלים, אולם הביצוע יצא לדרך רק בראשית תקופת כהונתו השנייה, כעבור 14 שנים. ב-7 בדצמבר 2010 אישרה לראשונה ועדת השרים לענייני הפרטה את הפרטת נמל אילת, בהליך שבו הרוכש יקבל את הזכות להפעיל את הנמל במשך 15 שנים, עם אופציה להארכה למשך 10 שנים נוספות.
הידיעה מדווחת: "ועדת השרים להפרטה, בראשות שר האוצר, יובל שטייניץ, החליטה להפריט את חברת נמל אילת באמצעות מכירת כל אחזקות המדינה בחברה".
הליך ההפרטה החל לפני מעט יותר מעשור, בשנת 2011. ב-4 באפריל העיתון מדווח: "למכירה: נמל ב-100 מיליון שקל. המדינה תפרסם השבוע מודעות שמזמינות את כל המעוניין לרכוש את אחזקות המדינה בנמל אילת". ב-4 במאי הכותרת היא: "המכרז על נמל אילת תופס תאוצה: המדינה תעדיף זרים".
ב-23 במאי מתברר שההתלהבות רבה: "נמל אחד, 17 מתמודדים", מדווחת הכותרת. "למכרז להפעלת הנמל הדרומי ניגשו אנשי עסקים מהבולטים במשק ומפעילות נמלים בינלאומיות. בין המשתתפים, הקבוצות העסקיות המובילות בישראל, דוגמת קבוצתו של יוסי מימן, וגם חברות בעלות ניסיון בינלאומי בהפעלת נמלים דוגמת גטמה הצרפתית".
ב-18 במאי 2011 מתריע מבקר המדינה, מה שלא בדיוק ילהיב את המעוניינים לרכוש את הנמל, כי "בחברת נמל אילת כיהנו בין 2005 ל-2010 חמישה מנהלים כלליים. כך הניהול השוטף של החברה הופקד בידי אנשים שמעמדם היה זמני, על כל המשתמע מכך".
עוד חודש קודם לכן, ב-13 באפריל 2011, הכותרת ממש צועקת בענק עוד עניין שהקונים לא יאהבו: "חגיגת השכר של עובדי נמל אילת. 70 אלף שקל למכונאי. מנהל מחלקה בנמל הדרומי מרוויח בחודש שכר שנתי של רופא זוטר. גורר מביא הביתה כל חודש 49 אלף שקל ברוטו ועובד רציף 66 אלף שקל. יו"ר הנמל מודה: "זאת שערורייה". את הנתונים חשף לראשונה כתב "ידיעות אחרונות", מתן צורי.
ב-11 באוקטובר 2011 מסביר רב חובל בנמל אילת, גיא גילרון, את משכורתו בת 70 אלף השקלים: "אני לא גנבתי מאף אחד. תהיו אתם על ספינה 30 שנה ותגיעו גם אתם למעמד שלי". ההסבר הוא, בין השאר, שרב החובל משמש גם כראש מספן ים והנתב השני של הנמל ובמשכורתו מגולמת התוספת לשתי המשרות הנוספות.
ב-7 בינואר 2013 מדורג נמל אילת במקום העשירי שבו כדאי לעבוד בארץ, עם שכר ממוצע של עובדיו המסתכם ב-20,343 שקל.
ב-22 בפברואר 2012 עדיין מתמודדות חמש קבוצות משקיעים על רכישת נמל אילת, כפי שהודיע משרד האוצר. במרוץ נשארו כי"ל, ממן, גדות, גולדבונד ופפו ספנות. הידיעה קובעת כי "מדובר באחת מההפרטות החשובות ביותר במשק הישראלי, והיא מגיעה לשלב המכריע".
הסוף פחות שמח. ב-7 בנובמבר 2012 מגיעה הבשורה, תחת הכותרת "מכירת החיסול של נמל אילת. שנתיים אחרי ההחלטה להפריט את נמל אילת, זכתה במכרז חברת פפו ספנות של האחים נקש. היא תשלם 105 מיליון שקל בלבד, עם אופציה ל-30 מיליון שקל נוספים, לאחר שנותרה המתמודדת היחידה".
הכתבה מציינת כי היה זה "אחד המכרזים השלומיאליים בתולדות המדינה", לאחר שהמדינה קיוותה לקבל במכרז הצעות גבוהות יותר בסדר גודל של 150-180 מיליון שקל. אולם פפו ספנות נותרה המועמדת היחידה במכרז, שהתחיל בגדול, כאשר כל המועמדים נשרו בזה אחר זה. "כל מאמצי המדינה למצוא מועמדים נוספים שיתחרו במכרז עלו בתוהו".
14 צפייה בגלריה
"אחד המכרזים השלומיאליים בתולדות המדינה", נכתב בכפולה שבישרה על זכייתם של האחים נקש במכרז להפרטת הנמל. 7 בנובמבר 2012
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ואכן, ב-5 בפברואר 2013 הועברו זכויות תפעול נמל אילת לחברת "פפו ספנות", שבבעלות האחים נקש. הידיעה הצנועה, אחרי המכרז הכושל של המדינה, על טור אחד בלבד בעיתון, מדווחת, כי "בסוף השבוע נחתם במשרדי רשות החברות הממשלתיות ההסכם המעביר את זכויות תפעול נמל אילת לחברת פפו ספנות, שתפעיל את הנמל במשך 15 שנים, עם אופציה ל-10 שנים נוספות, תמורת תשלום של עוד 105 מיליון שקל".
בינתיים, באותן שנים שוב נזכרו לבשר על פרויקט תעלת אילת שמעולם לא החל, וכן על הרכבת לעיר הדרומית שעולה לכותרות כל כמה שנים. ב-28 בפברואר 2012, לא תאמינו, הכותרת היא: "פרויקט תעלת אילת יוצא לדרך. משרד התחבורה יפרסם היום את המכרז להקמת התעלה, באורך של 4 ק"מ, שנועדה לשדרג את נתיבי הסחר לישראל מדרום. עלות הפרויקט: 13 מיליארד שקל. לדברי שר התחבורה ישראל כץ, הקמת נמל התעלה תאפשר בעתיד חיבור של קו הרכבת לאילת ישירות לנמל ותיצור נתיב סחר אלטרנטיבי לתעלת סואץ".
ב-8 בפברואר 2013 מדווחת ידיעה כי "פרויקט הרכבת דוהר לאילת. ביום א' תובא לאישור תוכנית נמל אילת והרכבת. המדינה מתכוונת להשקיע מיליארדי דולרים בהקמת נמל חדש באילת, אבל דו"ח חדש מעלה את החשש שלאוניות כלל לא ישתלם להגיע אליו". עוד שני חלומות, רכבת ונמל תעלה, שנותרו בגדר חלום.
מכל החלומות - חזון אחד בסוף יצא לפועל
ב-9 במרץ 2014 נמל אילת עולה לכותרות בעולם כולו: ספינת הנשק האיראנית "קלוז-סי", שצה"ל השתלט עליה, נכנסה לנמל: "אלפי ישראלים הצטופפו בחופי אילת, מצוידים במשקפות ובדגלים, וכשבאופק נראתה הספינה - הם שאגו משמחה". וזה אירע בדיוק ביום השנה ה-65 לכיבושה של אילת.
ובינתיים בעקבה לא מתמהמהים וגם מרגיזים: "הזיהום הבא", מדווחת כותרת אדומה גדולה ב-25 במאי 2014: "בעקבה אמור להיפתח נמל נפט גדול, ובאילת חוששים: הנמל החדש יפגע אקולוגית בשוניות האלמוגים".
לפחות חזון אחד מבין כל התוכניות המפוארות יצא אל הפועל. מול התוכניות שנותרו על הנייר בלבד – נמל תעלה חדש, רכבת לנמל אילת, קו ספינות בין אילת לעקבה, תעלה מקבילה לסואץ מאילת לאשדוד, הקמת קזינו שיביא אלפי תיירים לאילת – נחנך מצפון לעיר שדה התעופה החדש רמון.
ב-22 בינואר 2019 מדווח תחת הכותרת "אילת אינטרנשיונל" על חנוכתו בטקס חגיגי של נמל התעופה החדש על שם אילן ואסף רמון, וב-28 בפברואר 2019 גם נחתה בו הטיסה הבינלאומית הראשונה.
40 שנה לאחר תחילת הדיבורים על העברת נמל התעופה מצפון לעיר אילת זה קרה. האם נצטרך להמתין עוד 40 שנה לחפירת תעלה מאילת לאשדוד?
בספטמבר 2020, לאחר חתימת "הסכמי אברהם" עם איחוד האמירויות, הוסכם שחברת מספנות ישראל של איש העסקים שלומי פוגל וחברת "די.פי. וורלד", של איש העסקים סולטן אחמד בן סוליים, ישתפו פעולה בהקמת שירות ספנות חדשני, שייעשה באמצעות נתיב ישיר מנמל ג'בל עלי שבדובאי לנמל אילת. בשורה חשובה על נתיב חדש בים.
ואי אפשר שלא לחתום את סיפורו של שער הכניסה הדרומי למדינת ישראל בציון האירוע הענק שחווה נמל אילת רק לפני שבועות ספורים, ב-13 בדצמבר 2021, כאשר נערכה במבנה עצום שהוקם בנמל האוניות הדרומי של ישראל תחרות "מיס תבל". האם האירוע הגדול הבא בעיר יהיה, כתקוות תושבי העיר, בעוד שנים לא מעטות, צפירת קטר הרכבת הראשונה שתגיע לנמל אילת?
