בית המשפט למשפחה בראשון לציון קיבל תביעה שהגישה אישה נגד בעלה בנפרד, וקבע שהיא זכאית לחצי מבית המגורים – אף שהוא רשום על שם בן זוגה בלבד וחרף הסכם ממון בין השניים.
בני הזוג התחתנו לפני כשני עשורים ועבור שניהם מדובר בנישואים שניים. ב-2002 הם חתמו על הסכם ממון שקבע שכל צד יוותר עם הזכויות והנכסים שבבעלותו ועם נכסים או זכויות שעתידים להתקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואים. בנוסף צוין בהסכם כי האישה מאשרת שנכסים שרשומים על שם הבעל יישארו בבעלותו הבלעדית. יחד עם זאת נקבע כי בתום 7.5 שנים מיום הנישואים, הוא ירשום אותה כבעלת זכויות באחד מנכסיו.
לבעל זכויות בשלושה נכסים, בהם בית במרכז הארץ שבו מתגוררים בני הזוג עם בנם. האישה טענה שלפי ההסכם היה על בעלה להעביר לה כבר ב-2012 זכויות באחד מנכסים אלה. היא ציינה כי זכות הבחירה באיזה נכס מדובר נתונה לה, בהתחשב בתקופת הנישואים הארוכה ובכוונת השיתוף "הברורה והמוחלטת" לשיטתה.
היא הוסיפה כי לנוכח השקעותיה בבית יש להצהיר כי כל הזכויות בו יעברו על שמה. היא סיפרה שהשקיעה מאות אלפי שקלים מכספי ירושה שקיבלה לאחר מות הוריה בשיפוץ וברכישת ציוד, רהיטים ומוצרי חשמל בסכום של כרבע מיליון שקל. לדבריה, במהלך הנישואים חלתה בסרטן ומאז החלמתה היא מתמודדת עם קשיים בריאותיים וכאבים. היא סיפרה שעל אף ייסורי המחלה הבעל מאיים כי יסלק אותה מהבית.
הבעל טען מנגד כי הנכס שלו. הוא ציין שכשהתחתנו הייתה האישה חסרת כל רכוש וכסף, מוגבלת בבנק, פרודה בהליכי גירושין ועם חובות רבים. לעומת זאת, הוא היה בעל ממון ורצה להגן על רכושו ובנסיבות אלה נערך הסכם הממון. לשיטתו, הוא כבר רשם את האישה כבעלת זכויות באחד מנכסיו, רכב טויוטה קורולה שהיה בבעלותו.
אבל השופטת מיכל סער קבעה שהאישה זכאית לחצי מהזכויות בבית המגורים. ראשית משום הוכיחה שמתקיים שיתוף בבית. נקבע שבני הזוג גרו בנכס רוב שנות נישואיהם והם מגדלים בו את בנם המשותף. היא הוסיפה כי אמנם נקודת המוצא בהסכם הממון הייתה הפרדה רכושית, אך גם נקבע כי אם הצדדים יתמידו בחיים המשותפים - ייווצר ביניהם שיתוף. ההסכם יצר מנגנון שיתוף ספציפי בנכס, בחלוף 7.5 שנות נישואים.
בפסק הדין צוין גם שהאישה הסתמכה על כך שנוצר שיתוף בבית המגורים, והשקיעה מכספים שקיבלה בירושה אחר פטירתם של הוריה לצורך שיפוצו הנרחב.
השופטת הדגישה שההסכם נערך ביוזמת הבעל, והוא זה שניסח אותו. לפיכך, במחלוקת הפרשנית יש לפרש את ההסכם בניגוד לאינטרס של הבעל ולקבוע כי הנכס בו יינתנו לאישה זכויות הוא הנכס המרכזי, בית המגורים.
עוד קבעה השופטת כי מלשון ההסכם ניתן ללמוד שלא מדובר בהעברת מלוא הזכויות אלא חלקן, והפרשנות המתבקשת היא העברת חצי מהזכויות.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ האישה: עו"ד יוסי הרשקוביץ
• ב"ב הבעל: עו"ד מתת פלסנר
• עו"ד יפעת בנג'אן עוסקת בדיני משפחה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
