"גם אם לפעמים יש לי מחשבות לסגור את התפקיד, לאחר כ-13 שנה שאני אוחז בו, אני עדיין מרגיש שמדובר ביצירה מדהימה שכתבתי. משהו שלי, שקשה לי לבוא ולהגיד לו 'ביי, תודה'", כך מספר כשקולו נשנק, יאיר באר, מנכ"ל עמותת יחדיו שאחראית על פרויקטים מחוללי שינוי בתחום החברתי בבאר שבע והדרום.
באר הגיע לניהול העמותה לאחר קריירה ארוכה בחיל האוויר. בין היתר שימש ראש מחלקת תקשוב ועמד בראש הצוות שפיתח את מכלול המרכיבים של מערכת כיפת ברזל. "עברתי כמה תפקידים בצבא, רובם למשך תקופה של 4-3 שנים. פה אני 'תקוע', מה שלעיתים מוביל אותי לשאול את עצמי מה מחזיק אותי? בתפיסה הרווחת, אם אתה ממלא 20 תפקידים בשנה, אתה 'משהו'. אם אתה באותו תפקיד במשך 12 שנה, אתה 'לא משהו'".
למה באמת?
"בסופו של יום התפקיד ממלא אותי לגמרי. אני קם והולך לישון עם הרצון להמשיך לתת את מיטב יכולתי ומרצי לעמותה, למטופלים שלה. אני מבין שבמקרים כאלו כדי להגיע לתוצאות אמיתיות ולהוביל שיטה צריך הרבה זמן".
הגיע במקרה
הוא נולד וגדל בדימונה. לאחר השחרור מהצבא נסע לטיול הגדול עם תרמיל ועם אשתו. כשחזרו, עברה המשפחה להתגורר בעומר, ובאר החל לחפש את התפקיד הבא. מלבד הניסיון הצבאי המרשים הוא גם בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת חיפה, תואר שני במנהל ציבורי מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב, ותואר שני במדע המדינה מהמכללה לביטחון לאומי. הוא אב לבן ובת. בנו, סרן במילואים שמשרת בחטיבת אלכסנדרוני, החל בימים אלו בשירות מילואים נוסף לאחר שהיה מגויס מה-7 באוקטובר ועד אפריל.
לעמותה, הוא מספר, דחפה אותו יד המקרה, כי הוא בכלל היה אמור להשתלב בתפקיד בכיר בעיריית ב"ש. כשהגיע לשיחה עם ראש העירייה רוביק דנילוביץ', פגש לגמרי במקרה את אלי אלאלוף, באותו זמן מנכ"ל קרן רש"י, קרן פילנתרופית שמתמקדת בקידום מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. שיחה קצרה עם באר הספיקה לאלאלוף לרתום אותו לכוחותיו ולשלב אותו בקרן. "בתחילה למדתי את השטח במטרה שאוביל את הקמת בית הספר לסייבר בעיר. לאחר שמונה חודשים אלי עדכן שיש מנכ"ל עמותה שעוזב, וביקש שאקח על עצמי את ניהול 'יחדיו'. כך נכנסתי לעולם העמותות שלא הכרתי כלל".
מה מייחד את העמותה?
"עמותת יחדיו הוקמה בשנת 1999 כדי לפתח ולהנגיש שירותים חברתיים וחינוכיים, וכך לספק הזדמנויות למוביליות חברתית והעצמה לאוכלוסייה המוחלשת, בעיקר בדרום. העמותה מפעילה תוכניות רבות בתחום הרווחה והחינוך שנוגעות לאלימות במשפחה, ובכלל, נוער בסיכון, נגמלים מהתמכרויות, ומפעילה כפרי נוער, מקלטים לנשים מוכות, משפחתונים, פנימיות ומסגרות לבעלי צרכים מיוחדים. יו"ר העמותה היא ד"ר אסתר לוצאטו. תהליכי השינוי החברתי נעשים באמצעות הפעלת עשרות תוכניות ופרויקטים. נכון להיום, יש למעלה מ-18 אלף מטופלים בעמותה, מועסקים בה כ-1,000 עובדים, והתקציב השנתי עומד על כ-160 מיליון שקל".
13 שנים הן הרבה זמן כדי לצבור חוויות, ודרכן להבין את הקהל העומד מולך, ואת גודל השליחות שיש בניהול עמותה כזו. "צברתי חוויות לא קלות, שחלקן הולכות איתי עד היום", הוא אומר ומספר, למשל, על אותו יום בו הגיע למקלט לנערות בסיכון בב"ש וראה נערה חבושה ממותניה ומטה. "כששאלתי את מנהלת המקלט מה קרה לה היא השיבה שאמה של אותה נערה שפכה עליה מים רותחים כי היא לא הסכימה להתעורר בבוקר. הזדעזעתי. בכל יום אני נתקל במקרים קשים ולומד אותם. בלילה, כשאני חוזר הביתה, אני נכנס לחדר העבודה שלי, מעבד את מה שראיתי ושמעתי, ושותק".
מהיכן מגיעים תקציבי העמותה?
"יש שיתוף פעולה עם משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, קרנות, המגזר העסקי, גופים ויזמים חברתיים נוספים. אבל ככל שעובר הזמן ויש משברים, הנושא הופך קשה יותר ויותר. הקיצוצים לא מפסיקים. צריך להבין, גם הפילנתרופיה בישראל של היום איננה כבעבר. מאז המשבר הכלכלי של 2009 קם דור חדש של פילנתרופים שנותנים סיוע כהשקעה חברתית לפרויקט כזה או אחר, אבל מבקשים את הכספים בחזרה באיזשהו זמן. זו לא הפילנתרופיה הקלאסית".
במילים אחרות, הלוואה בתנאים מיוחדים.
"סוג של הלוואה. ככל שעובר הזמן, ויש עוד משברים, המקרים בהם מטפלת העמותה הופכים יותר מורכבים והפרופיל של פגיעות האוכלוסייה למול היכולות הכלכליות של העמותה, מאתגר במיוחד. אנחנו 'נלחמים בשיניים' על כל תקציב. בנוסף, אנחנו כמעט ולא מקבלים פיצוי על ההתייקרויות, מה שבעיקר פוגע בכמות ובאיכות כוח העבודה".
איך אתה מתמודד עם המציאות הזו?
"הבנתי את המציאות הזו בשנה הראשונה לתפקיד, וכבר אז אמרתי שאם הדבר מתנהל כך וזה התקציב שמדינת ישראל נותנת לפרויקט מסוים, זה יהיה התקציב שלו ושום תקציב לא יגיע ממקום אחר. מבחינתי, אני מנהל פרויקטים חברתיים שתוקצבו ע"י המדינה, והתקצוב אמור לתת שיפוי כמענה לצורך של המטופלים. אעשה הכל בהתייעלות, אבל בסוף אלו מטופלים של מדינת ישראל, והמדינה צריכה לדעת לקחת עליהם אחריות. לתקצב אותם, לדאוג להם".
זה כעס או אכזבה ממה שאתה מקבל כעמותה מהמדינה?
"תראי, אני מגיע מעולם חיל האוויר, מניהול פרויקטים גדולים וניהול צוותים גדולים. תמיד ידעתי להגדיר את הצורך המבצעי והפרויקטים תוקצבו. כשאתה יוצא לעולם האזרחי, הפרטי, ומגדיר צרכים חברתיים, אתה מבין שלא תזכה לתקצוב מהממשלה. מה שמטריד אותי זו הציפייה של משרדי הממשלה מאיתנו. לא אשכח ויכוח שהיה לי בעבר עם אחד משרי העבודה והרווחה. הוא תבע מאיתנו לרוץ ולגייס כסף כדי לטפל בילדים עניים ורעבים, שהוא, בעצם, נותן לנו לטפל בהם. לאחר שבדקתי, אמרתי לו שהילדים לא שייכים לי אלא למדינת ישראל, והוא כעס עליי, אבל אמרתי את האמת. זה לשנורר מהגרון ומהיקב כדי לטפל באוכלוסייה, שהמדינה חייבת לטפל בה. המדינה צריכה לתקצב אותי כמו שמגיע לילדים האלו. הרי, כשילד מגיע אלינו, הכוונה היא שנעמיד אותו על רגליו כדי שהוא יצליח להתערות בחברה בהמשך. אם נותנים לך פרוטות, וכשהרגולציה חונקת אותך, ההצלחה מוטלת בספק מלכתחילה".
"הרבה פרויקטים נמצאים בסכנה"
כמה אתה חושש מההשלכות החברתיות והכלכליות של מלחמת חרבות ברזל על העמותה?
"אנחנו נמצאים בתוך תקופה קשה שלא ידענו. קשה לי להיות אופטימי בתקופה הזו. עליית המחירים פוגעת בנו, ואנחנו לא משופים בגין עליות אלו. המצב הכלכלי קשה ואני לא יודע לאן זה יגיע. אני לא מחזיק בחברה שאני יכול לבוא ולהגיד לעצמי 'יאיר, תמכור יותר מוצרים'. הארגון שאני מנהל הוא של בני אדם. כ-70% מההוצאות מופנות לכוח אדם. הפעם מתווסף לחשש הכלכלי גם פגיעה בכוח האדם אצלי, כי גם את התחום הזה המדינה לא מנהלת נכון".
תסביר?
"ביטוח לאומי ומשרד הביטחון משקיעים בימים אלו סכומי עתק בעובדים סוציאליים ובמטפלים, כדי לטפל באוכלוסיית מטופלים זהה לזו שיש אצלנו. מטפלים עוזבים אותנו ופונים לטפל בנפגעי ה-7 באוקטובר והמלחמה כי שם הם מקבלים שכר גבוה יותר. זה אבסורד כי נוצרה פה תחרות בתוך המדינה. אנחנו, כעמותה של המדינה, יכולים לשלם כ-80 שקל לשעה, בזמן שמשרד הביטחון משלם בין 300 ל-400 שקל לשעת טיפול, אז למה שיבואו לעבוד אצלנו? בפברואר האחרון חתם שר העבודה על צו הרחבה לטובת עובדים סוציאליים שמועסקים ע"י נותני שירותים לפי התקשרויות של המדינה. הם יקבלו מענקים ושכר טוב יותר מהמדינה. אני מוצא את עצמי בתחרות מול המדינה וחייב להביא כסף מהבית כדי לשלם משהו שהמדינה הייתה אמורה לשלם לי. כלומר, ביד אחת המדינה משלמת, ביד האחרת היא מקצצת. העובדה שאני נמצא בתחרות מול משרד הביטחון היא הזויה ושערורייתית".
מה קורה בשטח כתוצאה מזה?
"הרבה פרויקטים נמצאים בסכנה, וברור שלא נוכל לטפל בכל המטופלים. הדיון העיקרי בעקבות מצב כזה הוא איזה פרויקט ניאלץ לסגור, כשכל פרויקט מציל חיי אדם. צריך להבין שאין פה 'זבנג וגמרנו'. הרי לאותה אישה שהייתה במקלט לנשים מוכות ויוצאת ממנו לאחר כמה חודשים של טיפול והעצמה, בן הזוג המכה מחכה לה כבר באוטו עם טבעת יפה שקנה לה, והיא תחזור למקום ממנו הגיעה אלינו. למה? לא בגלל הטבעת, אלא כי החברה הישראלית לא יודעת לתת לה קביים מספיק חזקות כדי שהיא לא תחזור לאותו מקום. אותה אישה תגיע אלינו פעם שנייה ושלישית, וכך גם לגבי התמכרויות. הם חוזרים לטיפול לאחר כמה שנים".
אם נחזור להתחלה, מה בסוף מוביל אותך לעשייה, גם כשהכל נראה כמעט בלתי אפשרי?
"אני מניח שיכולתי לנהל סופרמרקט או דבר אחר, והייתי עושה זאת בהצלחה. אבל כלום לא דומה לעבודה למען אוכלוסייה מוחלשת, למען אלו שלא ניתנה להם הזדמנות להצליח כי מנענו מהם אותה, והעמותה מביאה אותם למקום חדש וטוב בחיים. מצד אחד אני חי את הבדידות הניהולית, מצד שני אני מבין את האילוצים שאני חי בתוכם, ושמח שאני מצליח להמשיך להגדיל את העמותה ולהוביל את המטופלים למקומות טובים. ל'יחדיו' יש היום יכולות כלכליות ושיקומיות טובות. עם כל הקשיים ועם רגעי שבירה שיש לפעמים בדרך, שהם טבעיים עבור כל מי שאוחז בתפקיד כזה, אני מגיע בכל בוקר לעבודה עם תחושת אחריות עצומה לגבי מה שהופקד בידיי. הצורך לשנות ולטפל מבוקר עד לילה במקרים לא פשוטים כאלו ממלא אותי".
