בספרו האוטוביוגרפי "העולם של אתמול" מספר סטפן צוויג כי נושא השיחה הכמעט יחיד בווינה של ערב מלחמת העולם הראשונה היה האופרה. לדבריו, לא ניתן היה למצוא אדם שלא התנדב לתרום דעה מלומדת על מופע האתמול בבורג תיאטר, החל מהחדרנית וכלה בפרופסור באוניברסיטה. כולם היו מבקרי אומנות.
"האופרה" שמעסיקה את הישראלים של היום היא ה"רפורמה המשפטית" של ממשלת הימין הקיצוני, או בשמה הנכון יותר "ההפיכה השיפוטית". דומה שהשיח המשפטי כובש את הישראלים כולם. כל אחד הפך לפרשן משפטי ואין מי שאינו מוכן לתרום את דעתו המלומדת בסוגיות, שעד אתמול נחשבו עבשות ומשעממות.
אם לא היה מדובר במה שיכול להתברר כשירת הברבור של הדמוקרטיה הליברלית בישראל, ניתן היה לברך על התופעה. אך למרבה הצער גם לשיח זה חדרו יסודות רעילים ושקריים. אחד מאלו, ואולי אף המסוכן שבהם, היא האקסיומה כאילו יש "לגוון" את מערכת המשפט הישראלית.
אקסיומה זאת נכונה ככל שמדובר בגיוון אתני, מגדרי ומעמדי. מן הראוי שהמערכת השיפוטית תכלול את מגוון הרגישויות שבחברה הישראלית ונדמה שדווקא נעשתה התקדמות מסוימת בכיוון זה בשנים האחרונות. לעומת זאת, אקסיומת ה"גיוון" היא מסוכנת ביותר כשמדובר בגיוון אידאולוגי. ההנחה המקובלת בישראל כאילו מערכת המשפט חייבת לכלול מגוון דעות: שמרנים וליברלים, ימניים ושמאלנים היא סוג של שקר כפול.
השקר הראשון טמון בעצם המושג "שמרנים". המונח הזה מתייחס במקורו למי שאוחז בתפיסת עולם שמרנית בתחום הכלכלי. בישראל של היום, יש להוסיף אולי למרבה הצער, זו ממילא הגישה השלטת, בוודאי שבבתי המשפט. כך שברור שמי שמדבר על הוספת שופטים "שמרנים" אינו מתכוון דווקא להוספת שופטים בעלי גוון אידיאולוגי קפיטליסטי.
וכאן בעצם מתגלה השקר השני - והמסוכן יותר. צריך להודות, המונח שופטים "שמרנים" בישראל של היום, משמעותו האמיתית היא שופטים האוחזים בעמדה העוינת להגנת מיעוטים, מבקשי מקלט והגנה על זכויות הפרט. שופטים המעדיפים את הצלע "היהודית" על פני זו "הדמוקרטית" בהגדרתה (האוקסימורונית ממילא) של מדינת ישראל. ושופטים הנוטים לעמדה אתנית–פרטיקולרית על פני עמדה אוניברסלית.
עו"ד ערן לבלורה וראןבמידה רבה, לאור אופיה השבטי של מדינת ישראל מדובר למעשה בשופטים חרדים או דתיים לאומיים או כאלה הנוטים לעמדות דתיות –לאומיות. נכון שבעבר הרחוק היו שופטים דתיים, ואפילו חרדים, שאימצו עמדות מאוזנות וסובלניות (כדוגמת שופט העליון המנוח משה זילברג). אך לאור השינויים שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים, כמו גם לאור אופייה של הקואליציה השלטת, ברור שהשופטים שימונו, ובמידה רבה גם אלה שמונו בשם דרישת "הגיוון", לא יהיו כאלה. האם הציבור הלא סובלני בישראל אינו זכאי אף הוא לייצוג במערכת השיפוטית? התשובה לשאלה זאת חייבת להיות שלילית.
הרשות השופטת, בניגוד לזו המחוקקת, אינה אמורה, ואף אסור לה, לייצג את כלל מגוון ההשקפות המקובלות בחברה. במדינה ליברלית המבוססת על עקרון הגבלת שלטון הרוב, באופן שלא יפגע בזכויות הפרט והמיעוטים, אסור שיינתן ייצוג שווה (או ייצוג בכלל), לשופטים האוחזים בעמדות גזעניות או הומופוביות או מיזוגניות. כל מסקנה אחרת תחתור תחת עצם קיומה של הדמוקרטיה, כדמוקרטיה ליברלית.
תפיסת העולם השיפוטית הליברלית היא היחידה המאפשרת השתתפות במשחק החברתי והפוליטי לכלל קבוצות האוכלוסייה. רק הרכב שיפוטי ליברלי יפסוק שאין להפלות ערבים בהקצאת מקומות מגורים ביישובים שמקימה קק"ל, שאין להפלות רפורמים בהשכרת אולמות על ידי רשויות מקומיות, שאין להפלות זוגות הומואים בפונדקאות. רק הרכב כזה יפסוק שיש לחייב רשויות מקומיות להקים מקוואות בישובים עם רוב חרדי, ושיש להגן על זכות ההפגנה של "נאמני הר הבית". ברור למדי שהרכב חרדי-לאומני היה מגן על שתי הזכויות האחרונות ומתכחש לראשונות.
לא צריך להרחיק ראות כדי לעמוד על סכנתם של שופטים לא ליברלים. די לראות מה עוללה ההשתלטות של הפלג הקיצוני של המפלגה הרפובליקנית (בסיוע "האגודה הפדרליסטית" – חברת האם של "פורום קהלת" הישראלי) על בית המשפט העליון האמריקני. כיצד שיטת מינוי, שעמדה על הצורך "לגוון" דרדרה מוסד שיפוטי מפואר שביצר את מגילת זכויות האדם האמריקנית לטריבונל פוליטי עלוב, שמפרש, באופן מוצהר, את החוקה על פי תפיסות עולם שרווחו במאה ה-18, בעת שאנשים רכבו על סוסים, החזיקו ברשותם עבדים ונשים היו חסרות זכות בחירה.
גיוון הוא ערך חשוב אך גיוון אידיאולוגי ברשות השופטת הוא מסוכן ועלול להפוך את האופרה הדמוקרטית לקקפוניה סמכותנית.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד ערן לב עוסק במשפט אזרחי וציבורי ודיני תחרות. מחבר הספר "משפט הקהילה האירופית". ייצג את מרצ בעתירה לבג"ץ נגד חוק יסוד הלאום
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
