קניון רמת אביב הומה אדם בשישי בבוקר. יצר האסקפיזם, כדרכו, מוצא את הדרך להתגנב ללב האנשים, מושך אותם לחנויות המותגים. יש, כנראה, משהו בשימוש כרטיס האשראי, שמשכיח לרגעים את המציאות המלחמתית הקשה של העת הזו.
מזה כשלושה שבועות שמוצבת במרכז הקניון חנות פופ אפ קטנה של המותג MEL, מותג בגדי ים ופנאי. את המוצרים מסדרת בחורה צעירה. במבט חטוף היא נראית אחת המוכרות. ולא. זו מליסה רן, היזמית ובעלת המותג, אותו היא מנהלת מזה חמש שנים, במקביל להיותה מנכ"לית אדן שירותי תפעול (ראשי התיבות של שמות ילדיה), אחד מגופי הסליקה הפנסיונית הגדולים במשק. יש מכירות? אני שואלת, והיא מהנהנת בחיוב ובחיוך.
היא בת 45. נשואה ליואב רן ואם לשלושה, מתגוררת ברמת השרון. נולדה למוריס מוראן ז"ל, שעלה לארץ מאיזמיר שבטורקיה בגיל 12, והיה, לדבריה, המתווך הראשון בהרצליה פיתוח, ולהלנה מוראן, ילידת פינלנד. "לצערי", היא מודה, "אין לישראל עכשיו יחסים תקינים עם טורקיה, אבל זו מדינה נפלאה".
איך הורייך הכירו?
"כשאבי כבר היה לאחר השירות הצבאי, הוא נכנס יום אחד לחנות פרחים וראה שם את אמי, שבדיוק הגיעה לישראל לביקור מפינלנד. הוא ראה בלונדינית מהממת, לקח פתק, רשם עליו את מספר הטלפון שלו, וזרק אותו אליה. היא חשבה, כך תמיד סיפרה, שזה הדבר הכי 'ווירדי' שקרה לה, ודווקא זה הוביל לסיפור האהבה ביניהם. הם היו שונים בתכלית. היא התאהבה במקום החמים שפה, באופי החם של אבי, התגיירה והם נישאו וילדו שלושה ילדים. אני הבכורה, אחותי בת 40, ואחי בן 32".
מה באשר להבדלי התרבויות?
"נשארו לאורך כל חייהם, מה שהקשה אבל גם יצק הרבה עניין. אמי תמיד סיפרה על האירוע המשפחתי הראשון, כשהוריה והוריו של אבי נפגשו לקראת החתונה. סבתי הפינית כמעט התעלפה, כשראתה את כמות השמן שבאוכל הטורקי, וכשראתה את סבי, אביו של אבי, מנגב את הפה במגבת מטבח, היא רצתה למות באותו הרגע. היא לא הכירה דברים כאלו. ארצות סקנדינביה הן קרות, האנשים קרים. עד סוף חייהם המשותפים הם נשארו, כל אחד בצד שלו. לא הייתה מלחמה, אין צד מנצח, היה אינסטנט".
נדמה, שלא רק סיפור האהבה של הוריה התחיל במקרה. גם חייה המקצועיים והאישיים של רן מבוססים על מקרים. ואם מקרה זה לראות מטבע מתחת לפנס, הרי שרן הצליחה לא רק להבחין במטבעות, אלא גם השכילה להרימם, והפכה אותם לאבני דרך משמעותיות של התפתחות אישית בסיפור חייה.
שיעור בפינית לאהוד ברק
כך, למשל, הפרק בחייה בו הייתה רכזת לשכה של אהוד ברק, בתקופה בה היה ראש ממשלה ושר הביטחון, והדבר היה ככה: היא סיימה את שירותה הצבאי ביחידת 8200, שכלל שירות סדיר ושלוש שנים בשירות קבע, כרל"שית של תא"ל (במיל') פנחס בוכריס, באותה תקופה מפקד היחידה. "לא נתנו לי ללכת. בכל פעם חתמתי קבע מחדש, אחת התקופות המאושרות בחיי. עד שהחלטתי שמיציתי, והחלטתי שלאחר השחרור, אני טסה לניו יורק, לעבוד שם במשלחת הרכש של ישראל".
מה גרם לשנות את התוכנית?
"באותו זמן אהוד ברק חיפש רל"שיות שיעבדו איתו. סיפרו לי על זה, התלהבתי, והגעתי לראיון בלשכה של ברק בירושלים, שהיה אמור להיות עם חיים מנדל שקד, באותו זמן ראש הלשכה של ברק. הגעתי וחיכיתי המון זמן. באיזה שלב, כשברק יצא מחדרו, קמתי ולחצתי את ידו, ואמרתי: 'נעים מאוד, מליסה'. במבט לאחור, לא עושים דברים כאלו. הוא קרא לזה: 'חוצפה תמימה'.
"בסופו של דבר, ברק ראיין אותי ולא מנדל שקד, ובזמן הראיון לא הבנתי מאיפה מגיעות השאלות המצחיקות שהוא שאל אותי. הוא ממש עשה לי חידון טריוויה. למשל מה עיר הבירה של שוויץ, מהי אינפלציה, מה אני חושבת על התמונה שתלויה על הקיר. אחת השאלות המעניינות הייתה להסביר למישהו איך הוא צריך להגיע לאן שהוא צריך, דרך לבדיקת אינטליגנציה. היו לו שיטות אחרות משל המראיינים האחרים, וכל שנייה אמרתי לעצמי: 'הלך עליי'. בסוף השאלון הזה הוא הודיע לי שהתקבלתי. הייתי איתו במשך כשנה וחצי, עד שהוא הלך".
רן הייתה רכזת לשכה בזמן שחיים מנדל שקד שימש רל"ש ומרית דנון - מזכירה. העיניים שלה נוצצות, כשהיא מסכמת את התקופה הקצרה, אבל, לדבריה, ממנה למדה המון. "באותה תקופה ברק היה חבר בצוותי המשא ומתן לשלום עם הסורים בשפרדסטאון, ועם הפלסטינים בקמפ דייוויד. הייתי איתו בכל הזמן והמקומות האלו, שותפה להיסטוריה. ודעי לך", היא מדגישה, "שהוא איש מצחיק. הוא כל הזמן ביקש שאלמד אותו פינית ולמד לספור בפינית. כשהייתי איתו בכנסת, הוא היה שולח לי פתקים באמצע הדיון: 'לכי תביאי לנו פלאפל'. אחרי עבודה איתו, לפעמים נדמה לי, שכלום לא יכול להיות מעניין כמו אז".
מה לגבי התובענות?
"בהחלט היה כזה. אהוד נהג להתעורר בחצות ולהתחיל לעבוד. וכולנו, כל הצוות איתו. מתעוררים ועובדים עד 3:00. עובדים ועושים".
גם ללימודי התואר הראשון שלה בבינתחומי הגיעה במקרה. "רציתי ללמוד מזרחנות בירושלים ואהוד אמר לי: 'מה פתאום'. יום אחד, ב-2:00 הגיע לפגישה בלשכה פרופ' אוריאל רייכמן, נשיא אוניברסיטת רייכמן, ואהוד אמר: 'את הולכת ללמוד אצלו'. כך היה. סיימתי שם BA במנהל עסקים וממשל ו-MA בדיפלומטיה וביטחון. ושם", היא מחייכת, "במקרה או שלא במקרה, הכרתי את איתן בן אליהו. הייתי אמורה לסכם הרצאה שלו, ולא הבנתי אף מילה כמעט ממה שהוא אמר. ניגשתי אליו, ביקשתי הסבר. הוא הסביר ובסיום ההסבר שאל אם אני רוצה להתחיל לעבוד איתו".
ככה פשוט?
"כן. הוא היה צריך אז עוזרת אישית. זו הייתה התקופה שלאחר אסון התאומים, הוא ניהל אז את קרן ההון סיכון איסט ווסט ונצ'רס בישראל, אח"כ ייסד את סנטרי טכנולוגיות בארה"ב ובישראל, שהתמחתה בתעשייה ביטחונית, והיה גם יו"ר בהמון מקומות. הוא עבד בלי הפסקה, זו הייתה תקופת הזהב שלו. במשך כחמש שנים הייתי העוזרת האישית שלו, והוא היה איש מעניין ובוס מדהים, גם אם אולי, כלפי אחרים הוא היה יותר קשה. כשהחלטתי לעזוב, הבאתי את אחותי, והיא החליפה אותי".
את העבודה עם בן אליהו היא עזבה לאחר שהכירה את בעלה יואב, בעל סוכנות לביטוח שנמכרה לאחרונה, נישאה ונכנסה להריונה הראשון. "את יואב הכרתי באימון ספורט. הוא יצא ואני נכנסתי, משהו כמו הוריי וחנות הפרחים, והתלבטתי די הרבה לגבי הקשר. הוא מבוגר ממני ב-16 שנה, אלו נישואים שלישיים שלו. בסוף, אנחנו יחד".
בשנים הראשונות לגידול הילדים, עסקה בפרויקטים שונים, עד שב-2017 נולד אדן שירותי תפעול ולפני כחמש שנים הצטרפה אליו חברת MEL.
"לא רציתי להיות שוב מנכ"לית"
"אדן מעניק שירותי סליקה והתאמה פנסיונית למאות חברות במשק, לרבות חברות ציבוריות, בסליקה של עשרות אלפי עובדים. קצב הגידול של החברה גבוה, היא מגלגלת מיליוני שקלים בשנה", היא מספקת נתונים. "כשהחלטנו, יואב ואני, להקים את אדן, לא היה לי שום מושג בתחום. יואב נשמע אז להוראות החדשות, שדרשו להפריד סוכנויות ביטוח, והציע לי להקים את החברה. הוא אמר לי שהוא יודע שאעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר, ושמחתי. עוד פרויקט להרים מאפס ואכן, לשמחתי, זה הצליח". בין לקוחות חברת הסליקה של מליסה רן: FOX, ללין, וילי פוד, BBB ובוני הנגב.
מה בער בך לקום בוקר אחד, במקביל לניהול אדן ולהחליט על MEL?
"זה משהו שאי אפשר לשלוט בו. הגיע רגע בו ישבתי עם עצמי, והבנתי שמעולם לא אמרתי מה שאני באמת רוצה להיות. הגעתי לתפקידים והצלחתי בהם, אבל רציתי בייבי משלי. לא להיות שוב המנכ"לית הזאת והעוזרת האישית הזאת, לא להוכיח לכולם, אלא להוכיח לעצמי. בגדי ים זה מה שאני אוהבת, זה יכול היה להיות גם משהו אחר, אבל את זה רציתי".
זה הרגע בו רן עוברת לדון בעצמה אל מול סולם הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו, לפיו המדרגה הבסיסית בחיי בני האדם כוללת את הצרכים הפיזיולוגיים שלהם, בעוד שבראש הפירמידה, במדרגה הגבוהה והקטנה יחסית, עומד הצורך במימוש עצמי. "לשם רציתי להגיע", היא אומרת. "ידעתי שבאיזה שלב בחיי אגיע לשלב החמישי. לאורך כל החיים, עד שהקמתי את MEL, הצלחתי, אבל הרגשתי החמצה, הרגשתי שטרם הגעתי למקום הנכון".
את MEL, היא מספרת, הקימה ב-2019, כשהרגישה שיש ביקוש וצורך בבגדי ים שיתאימו, לדבריה, לנשים אמיתיות, לכל אשה בגילי 35 עד 55, מבחינת הצורך בבדים איכותיים ודגמים מחטבים. "הכל התחיל במרתף חשוך בביתי, עם שתי פיסות בד", היא מספרת. "לא למדתי עיצוב, שכרתי תדמיתנית, ועשיתי גזרה אחת, שידעתי שתחמיא לנשים. בחמשת הימים הראשונים נמכרו כל 50 בגדי הים שייצרנו. ראיתי כי טוב, והחלטתי להמשיך עם עוד בגדי ים ומחטבים".
מה היו התגובות?
"קיבלתי פידבקים מעולים מנשים, שאמרו לי שהן הולכת בים ולא מתביישות. זה נתן לי סיפוק אדיר. מהעולם הזה גלשתי לבגדי ספורט, וכשהגיעה הקורונה התחלתי לעצב גם פיג'מות והלבשה תחתונה. הדגמים עפו, המכירות היו היסטריות. יואב סייע לי כשליח באותה תקופה, היה נוסע ומביא לקונות את המוצרים. הסטודיו שלי עדיין בבית ברמת השרון, כשרוב המכירות נעשות באתר החברה ואפליקציה שלאחרונה השקנו. המותג מחלחל ויש לי לקוחות קבועות, חלקן גם חברות, כמו סנדרה רינגלר, נועה רוטמן, שירלי בוגנים, שלי גפני ושגית רביבו. החלומות שלי לגבי המותג הולכים רחוק. המודלים שלי הן מעצבות אופנה כמו נילי לוטן, איזבל מארנט, לארה רוסנובסקי, וטובל'ה, למכור במקומות כמו NET A PORTER ו-MY THERESA ובנקודות מכירה נחשקות בעולם".
מה אמר על זה הבעל? איך קיבלו את האמא העובדת בלי הפסקה בבית?
"בהתחלה היה קושי. הקמת המותג שלי הייתה כרוכה בדברים, שיואב לא אהב. למשל, הוא לא התחבר לכל הצילומים ברשתות החברתיות ולמכירות ברשתות. בהתחלה החברות סייעו לי, יואב פחות. היום אני מקבלת ממנו תמיכה מלאה. אני עובדת שעות על שעות, והוא מבין שהוא צריך לעזור לי. אני חושבת", היא מהרהרת בקול, "שכשאת מרגישה שהגעת למקום שהוא נכון לך, קל לך יותר".
רק שלפעמים, כדי לממש חלום ולהגיע למקום שטוב לך ונוח לך בו, את צריכה לוותר על המקום הקודם.
"זו שאלה מעניינת, לחשוב על מה ויתרתי ועל מה אולי אצטרך עוד לוותר. אני חוזרת לנקודה החשובה: עד ל-MEL, למרות שהצלחתי בדברים שעשיתי, הרגשתי החמצה. היום אני במקום שטוב לי בו ממש, גם באדן וגם ב-MEL וממשיכה להתפתח מקצועית. כאמא, אני 'גוד אינף', בכל קטגוריה ותחום. בעלי אומר שאזור הנוחות שלי הוא הלחץ, שאני חייבת כל הזמן להמשיך ולהגיע ולטפס. זו אני".
כשחושבים על רן במושגים של קריירה, לכאורה מדובר בשתי נשים שונות. האחת – אנליטית, אשת עסקים קשוחה, מנכ"לית של חברה שמגלגלת מיליוני שקלים בשנה. האחרת – אותה צעירה מעודנת וחייכנית, שיושבת במרתף ביתה, נותנת לדמיון לעוף ולעצב בגדי ים ופנאי. "בני האדם במהלך החיים לובשים כמה דמויות. אולי זה גם מתחבר אצלי לעובדה, שאני כותבת גם ביד ימין וגם בשמאל", היא אומרת. "זה אותו דבר. ביד אחת שלי אני מנכ"לית חברת סליקה, תחום ריאלי לחלוטין, וביד השנייה אני מעצבת ומייצרת את בגדי הים.
"מעבר לזה, בגדי ים הם תראפיה עבורי, ומתחברים לצד האמנותי שלי. תמיד אהבתי להלביש ברביות, אני אוהבת לצייר, אופה עוגות ומקשטת אותן. הצד הזה הוא יותר 'אני'. לקח לי שנים להביא את הצד הזה לידי ביטוי. במשך שנים 'ברחתי' מהצד הזה. החיים שאבו אותי למקומות של מנהלת לשכה, של מנכ"לית, והצלחתי בזה, אבל חיכיתי לרגע שאוציא מעצמי את הצד הנוסף שלי, ולשמחתי, זה הגיע. שנים לא היה לי נעים להגיד, 'רגע, תנו למליסה האחרת לצאת החוצה', וזה מתיש להרגיש החמצה לאורך זמן. לפני חמש שנים העזתי, ומימשתי את הצד הזה".
"חשבתי שאני מתרסקת"
איך השפיעה המלחמה על העסק?
"עסק במדינת ישראל זה תמיד בעייתי, ההתנהגות הצרכנית לא רגילה בישראל למול העולם. החל מ-7 באוקטובר למשך כשישה שבועות, היו אפס כניסות לאתר. חשבתי שזהו, שאני מתרסקת. כשלא היו מכירות, בתחילת המלחמה, תרמתי את המוצרים למפונים, ואז הדברים החלו לחזור לסוג של שיגרה. אני נתקלת עדיין במקרים ששוברים את הלב, כמו אותה אשה, שהגיעה אליי וסיפרה ששניים מבניה משרתים בעזה ובכתה. ואז ביקשה בגד ים, קנתה וחייכה. זו מציאות לא ממש נתפסת, שיכולה להתקיים רק בישראל".
בואי נחזור לרגע לצעירה שהשתחררה מ-8200. את אומרת לה שהיא הצליחה, שהיא עשתה את זה?
"אני חושבת שכן. מעבר לזה, אני אומרת לה ולצעירות של היום, ששווה ללכת על החלום, למרות שיש לזה מחיר. לדעת שהדרך מלאה במכשולים, ועברתי מכשולים ולא ויתרתי. בסוף, צריך לזכור, שהדרך הארוכה היא הדרך הקצרה".
