בית המשפט העליון קיבל לאחרונה ערעור שהגישו המדינה וחברת עמידר על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע, שקבע כי אדם שחי עם הוריו בדירת עמידר זכאי למעמד של דייר ממשיך. השופטים קבעו שמאחר שהוא לא זכאי לדיור ציבורי בעצמו, ובשל מאסר בן 13 חודשים, הוא לא עונה על הקריטריון של מגורים במשך ארבע שנים רצופות עם הזכאי לדיור ציבורי שנפטר, במקרה זה אמו.
ב-1973 חתם האב על חוזה שכירות עם עמידר ועבר עם אשתו ותשעת ילדיהם לגור בדירה הציבורית. לאחר מות האב ב-1977 המשיכה המשפחה להתגורר בדירה, והאם נכנסה בנעלי האב כדיירת החוזית. הבן המשיך לגור עם אמו בדירה למעט תקופות שבהן ריצה מאסר, בין היתר של 13 חודשים בשנים 2015-2014, שבסיומו שב לגור עם אמו.
ב-2017 נפטרה האם, ובנה פנה האיש לוועדה המחוזית בעמידר כדי להסדיר את זכויותיו כדייר ממשיך. הוועדה דחתה את הבקשה וגם ערעור שהגיש במשרד הבינוי והשיכון נדחה. באוקטובר 2021 הוא הגיש עתירה מינהלית וביקש כי תיקבע זכאותו להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך.
במאי 2022 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע את העתירה. הוא עמד על כך שתנאי להכרה בבן כדייר ממשיך הוא מגורים ברציפות בדירה במשך ארבע שנים טרם פטירתה של אמו. הוא בחר לראות לראות במאסר תקופה קצרה שאינה שוללת את רציפות מגוריו בדירה. עוד נקבע כי ניתן לראות בו דייר ממשיך של אביו.
בערעור לעליון טענה המדינה באמצעות עו"ד הדס ערן כי לא ניתן לראות במאסר תקופה "קצרה וארעית". היא הדגישה שההיעדרות לא נכפתה על הבן ואין אינטרס ציבורי לעודד היעדרות מסוג זה. עמידר שיוצגה על ידי עוה"ד רן שדה והילה כהן, הצטרפה לעמדת המדינה. היא ציינה שאף לשיטתה לא ניתן לראות ב-13 חודשי מאסר תקופה קצרה וארעית. היא הוסיפה שקביעת בית משפט שלפיה ניתן לראות במשיב כדייר ממשיך של אביו לא יכולה לעמוד, מאחר שלא ניתן להחיל את הוראות חוק הדיור הציבורי למפרע. הבן, שיוצג על ידי עו"ד עודד בוקר, ביקש שלא להתערב בפסק הדין והדגיש את התקופה הממושכת בה גר בדירה.
שופט העליון עוזי פוגלמן הבהיר כי הבן לא זכאי בעצמו לדיור ציבורי ועליו לעמוד בקריטריון של מגורים רצופים עם הדייר החוזי למשך ארבע שנים טרם פטירתו. הוא ציין כי אמנם לפי הפסיקה תקופת מאסר יכולה להיחשב כהיעדרות קצרה וארעית, אך 13 חודשים הם משמעותיים וממושכים.
בפסק הדין צוין שאת דרישת רציפות המגורים יש לפרש על רקע תכליות החוק: "משאב הדיור הציבורי הוא מוגבל ומצוי במחסור תמידי...נוכח האמור, בפסיקה נקבע לא אחת שיש לפרש את תנאי הזכאות לדיור ציבורי בקפדנות". בנסיבות אלה נקבע שלא ניתן לראות בבן דייר ממשיך של אמו.
במקביל ביטל השופט את קביעת בית המשפט לעניינים מנהליים שלפיה הבן יכול להיות דייר ממשיך מאחר שהתגורר עם אביו לפני פטירתו, כ-20 שנה טרם חקיקת חוק הדיור הציבורי. הוא קבע כי לא ניתן להחיל את החוק למפרע וכי פרשנות זו תוביל להרחבה משמעותית של מעגל הזכאים למעמד של דייר ממשיך. השופטת יעל וילנר והנשיאה אסתר חיות הצטרפו למסקנה.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המדינה: עו"ד הדס ערן
• ב"כ עמידר: עו"ד רן שדה ועו"ד הילה כהן
• ב"כ המשיב: עו"ד עודד בוקר
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
