כבר למעלה מחצי שנה שמנדי אוזן, בעלי פיצרייה ושליח מהקריות, מוצא את עצמו נוסע בכבישים הלוך־חזור בחיפוש אחר קליטת ג'י.פי.אס. לצידו בדרכים עוד עשרות וולטרים, שליחים מכל הסוגים ונהגי מוניות שהווייז מתעקש שהם בכלל נמצאים בנמל התעופה "רפיק חרירי" בביירות. "אם אתה היום שליח באזור הצפון ואתה טיפה לא מכיר רחובות וכיוונים, רק טיפה, אתה בבעיה גדולה", אומר לנו מנדי בזמן שהוא מכניס עוד פיצה לתנור.
זה לא רק קוריוז, יש לזה גם השלכות כלכליות לא מבוטלות עבור בעלי המסעדות בצפון.
"ברור. קודם כל בואי נתחיל מזה שיש איחורים גדולים של שליחים, כי הם לא מוצאים את הכתובת של הלקוח. כולנו בחצי השנה האחרונה מתחילים את היום בנמל התעופה בלבנון. המערכת לא מזהה שאני בקריות, אז היא לא מקפיצה לי את השליחים, אבל במסעדה יש משלוח שמחכה לשליח, וגם הלקוח בבית מחכה. וזה לא רבע שעה, לא 20 דקות, מחכה שעה. זה פוגע במסעדה, פוגע במשלוחים, פוגע לי בפרנסה. שליח שלא מצליח לקבל משלוחים לאפליקציה, מסתובב בלי הפסקה, מבזבז דלק עד שהוא מוצא נקודה שבה תוכנת הניווט עובדת".
נשמע סיוט.
"כל השליחים של וולט מבזבזים בחצי השנה האחרונה כמויות של דלק. הם נוסעים בכבישים, מחפשים מקום שהג'י.פי.אס יוכל להתאפס. אני מקבל משלוחים עם תזמונים מטורפים. 129 דקות לאיסוף! ואנשים מחכים ומחכים. סיוט. אנשים מבטלים ואז נזרק אוכל, וזה הכי כואב שיש. את הלקוחות לא מעניינת הסיבה, הם לא סולחים, לא מבינים מה עבר על השליח עד שהוא הגיע אליהם. את יודעת כמה אנשים רבים איתי ביום?".
איפה עוד פוגעים בך השיבושים בג'י.פי.אס?
"יש הרבה דוגמאות, למשל אם אני עושה קידומי עסק בגוגל, זה לא תופס. גוגל עושה את הקידום למי שמחפש פיצרייה לפי המיקום. אם מישהו מגגל בקריות על פיצרייה, זה צריך להעלות אותי. אבל הבעיה שהוא מזהה אותי בביירות. גם הגוגל לא מפרסם אותך וגם הלך הכסף ששילמת".
קליטת ג'י.פי.אס הפכה לאחד המצרכים הכי מבוקשים בצפון מאז 7 באוקטובר, מאחר שבעקבות המלחמה צה"ל משבש את קליטת הג'י.פי.אס כדי לפגוע ביכולות ההתקפיות של חיזבאללה. לעובדה שתוכנות הניווט מושבתות יש השלכות כלכליות וחברתיות נרחבות — חלקן מפתיעות. ההיקף האדיר של התופעה מלמד עד כמה הפכנו תלויים בתוכנות האלה כמעט בכל תחום בחיינו – משיבושים בתחבורה הציבורית בגלל הקשיים של אפליקציות מבוססות ג'י.פי.אס כמו מוביט, דרך נהגי מוניות שלא מקבלים הזמנות מנוסעים בגט טקסי ויאנגו, טכנאים של בזק וחברת חשמל שלא מוצאים את הכתובות, ושליחי פיצה שנוטשים בייאוש את המקצוע. וזה לא נגמר כאן: קחו למשל את המחפשים בטינדר שמקבלים אופציות לשידוכים בביירות במקום בחיפה; או את ההורים שנכנסים על הבוקר לאפליקציות מזג האוויר כדי לדעת איך להלביש את הילדים לגן ומקבלים את התחזית לשבוע הקרוב בצידון.
כתבות נוספות למנויים:
אבל נדמה שאת הנגזרת הכי מפתיעה של שיבושי הג'י.פי.אס אפשר למצוא בביקושים הגדולים למוצר שעד לא מזמן נכחד כמעט כליל מהנוף — ספרי המפות עם כל הרחובות והכבישים בארץ. פעם לא היה נהג בישראל שלא החזיק ספר מפות בתא הכפפות. אבל מאז המצאת הווייז ותוכנות הניווט, אלה הפכו לסוג של מוצג ארכיוני. היום הם שוב רבי מכר. בחנויות הספרים, שהתרגלו למכור בקושי מפה או שתיים בחודש, מדווחים על טירוף. בסניפים רבים אזלו המפות לגמרי, עד שבחברת "מפה" נאלצו להכריז על מצב חירום ולהדפיס בכמויות שלא נראו בארץ לפחות 20 שנה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מיד עם פרוץ המלחמה התחלתי לקבל טלפונים מאנשים בשטח, חיילים ואזרחים, שמילאו משימות בגבול הצפון ולא הצליחו להתמצא בגלל השיבושים", מספר עופר מנשס, מנכ"ל חברת מפה. "הם לא הצליחו להגיע למקומות ששלחו אותם. עזרנו לכל אחד פרטנית, ואז התחלנו לקבל פניות מחנויות ספרים שנגמר להם כל המלאי. כבר חצי שנה שאנחנו מקבלים טלפונים למוקד בלי סוף, מכל המגזרים, של אנשים אבודים שצריכים מאיתנו פתרון. חברות גדולות קונות ספרי מפות בכמויות לכל העובדים שלהן בשטח. ביטחוניסטים קונים בכמויות. מזל שאנחנו פה. אני אומר קחו אטלס ותחזרו לנווט כמו פעם. זה לא רע בסך הכל. היום אנשים לא יודעים כיוונים, נוסעים לאן שהג'י.פי.אס אומר להם בלי להבין, בלי לדעת. תפתחו את העיניים, תראו מה קורה — איפה הצפון, איפה הדרום ואיפה הים. תרימו את הראש. אל תדליקו את הג'י.פי.אס ותכבו את המוח".
חווית בעצמך את השיבושים?
"כמובן. יש לי חבר טוב, היינו יחד בצוות בצבא, ולפני שבועיים הבת שלו עשתה תאונה בצפון ופינו אותה לבית החולים רמב"ם. הוא נסע מהר לבית החולים כדי לראות אותה, אבל ברגע שהתקרב לחיפה הג'י.פי.אס הפסיק לעבוד. הוא התחיל כמו שהיינו עושים פעם, לעצור בתחנות דלק ולשאול איך מגיעים. אמרו לו מאיפה לנסוע, וזה ממש הרגיש לו כמו חזרה לעבר".
אנשים היום בכלל יודעים לקרוא מפות?
"האטלסים שלנו מאוד ברורים למשתמש, אנחנו משקיעים המון בנראות שלהם. שמים דגש על דברים חשובים. אנחנו החברה שהתחילה בישראל את נושא הניווט האישי, הרבה לפני ווייז וגוגל".
איך הצלחתם לשרוד כלכלית את המהפך של תוכנות הניווט הדיגיטליות?
"חברת מפה הוקמה כהוצאה לאור. הוצאנו ספרי לימוד וקריאה לבתי הספר. אטלס המפות הראשון שלנו לציבור היה הזמנה של הוצאת 'ידיעות אחרונות'. עשינו אטלס כשלא היה אף מוצר ידידותי עם עיצוב נוח לשימוש בישראל. התחלנו להשקיע בעולמות המיפוי, שינינו את שם החברה ל'מפה' — והוצאנו ספרי טיול, מפות. היינו הוצאה מאוד־מאוד מוכרת ומצליחה עם מגוון רחב של ספרי מפות. ואז העולם הדיגיטלי התחיל לצבור תאוצה. קלטנו את זה בשלב מוקדם והפכנו את האטלסים שלנו למאגר דיגיטלי. בנינו בסיס נתונים גיאוגרפי של כבישים, כתובות, מספרי בתים, כיווני נסיעה, נקודות עניין, פארקים, מתקנים ומסעדות".
איך אתם מעדכנים את המפות?
"אנחנו מפעילים אנשי שטח שנוסעים בכל הארץ ומעדכנים את המאגר בכל שבוע. מרחובות חדשים ועד לקופות חולים חדשות, תחנות רכבת, מחלפים. המון חברות משתמשות במאגרים שלנו, אפילו הדואר, הצבא, משרד הביטחון. כל מה שקשור למיפוי אזרחי נמצא בצורה איכותית ומוקפדת במאגר שלנו. ברקע של כל זה אנחנו עדיין ממשיכים לעשות כותרים מודפסים, שמבוססים על המפות במאגרי המידע הדיגיטלי שלנו".
גם איציק שלו, סמנכ"ל סחר ברשת סטימצקי, חווה מקרוב את הפשיטה על ספרי המפות כאילו היו עותקים חתומים מהאלבום החדש של טיילור סוויפט, מחזה ששלו לא דמיין מעולם שיקרה יותר. "יש גידול מטורף וביקוש עצום בדרישה למפות והרבה־הרבה בקשות לרכישות מרוכזות של גופי הצלה וביטחון מתחילת המלחמה", מספר שלו. "חברת חשמל, זק"א, גופים צבאיים עושים במפות שימושים מבצעיים וממש לא יכולים בלעדיהן. מרוב שלא הצלחנו לעמוד בקצב המכירות, העברנו את המכירה לגופים שרוצים לקנות בכמויות גדולות לקנות ישירות מההוצאה לאור. מדובר באלפי עותקים בכל רכישה. לקוחות רגילים שמגיעים לסניפים מספרים לנו הרבה פעמים שהם חייבים את המפות כדי לעבוד. זה נכון בעיקר לדור של פעם שיודע מה זה להחזיק מפה. צעירים פחות קונים מפות נייר, כי הם בכלל לא יודעים להשתמש בהן ומעולם לא החזיקו אחת".
לפני המלחמה שקלתם להפסיק את המכירות של ספרי המפות?
"זה עדיין נמכר, אבל בכמויות מאוד מאוד קטנות אחת לכמה זמן. אנשים היו קונים מפות לפני טיולים לחו"ל, וגם זה לאט־לאט נעלם. אבל לא לגמרי. ממש בתחילת המלחמה, כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, אחרי ההלם הראשוני, התחלנו לראות רכישות מצד יחידות צבאיות שפנו אלינו ורכשו ספרי מפות בכמויות. בהתחלה קנו באזור הדרום ואז עברו לאזור הצפון. בסניפים של אזור חיפה הרכישות הבודדות של אנשים פרטיים היו מטורפות. השיא היה לפני מתקפת הטילים מאיראן, אנשים נלחצו ובאו לרכוש מסניפים בכל הארץ. תופעה שלא ראינו כמוה מעולם. בימים האלה היה ממש חוסר במפות, כי אף אחד לא נערך לכמויות האלה. עכשיו יש מספיק לכולם".
מוטי ריכטר, מנכ"ל ובעלים של חברת הפיצה "פאפא ג'ונס", התחיל לצ'פר שליחים בתוספות שכר אחרי שרבים מהם התפטרו בייאוש באמצע משמרת כי לא הצליחו למצוא את בתי הלקוחות. "זה החזיר אותנו 20 שנה אחורה", מספר ריכטר. "פעם כשהיינו לוקחים שליח לעבוד היינו בודקים אם הוא מכיר רחובות, שכונות, הייתה לנו מפה בסניף עם אזורי חלוקה והוא היה משנן אותה ומתנהל לפי הזיכרון. היום השליחים משתמשים במערכת לניהול משלוחים ששולחת לינקים עם כתובת ווייז לכל הזמנה שנכנסת. שליחים מתקשרים אליי: 'אני בסוריה', 'אני בירדן', וזה הזיה. לא ייאמן כמה אנחנו תלויים בג'י.פי.אסים ואין אף פתרון אחר".
מה הנזק הכלכלי שנגרם לכם?
"אנחנו מתחייבים ל־30 דקות הגעה, זו ממש הסיסמה שלנו ברשת. מתחילת המלחמה לשליחים קשה מאוד למצוא כתובות, מספרי בניינים, מיקומי דירות, וזה מעכב את ההזמנות באופן קיצוני. אנחנו נאלצים לתת להרבה לקוחות זיכוי, כי הפיצה מגיעה קרה והם מאוד מתאכזבים. קשה לי לגייס שליחים באופן כללי אחרי שוולט נכנס לתמונה, ועכשיו במלחמה עוד יותר. שליחים לא רוצים לעבוד, מתייאשים. הם מתעצבנים מלקוחות שצועקים עליהם ופורשים באמצע משמרת. השיבושים בקליטה מקשים מאוד על ההתנהלות השוטפת, אנחנו מפסידים כסף, מצ'פרים שליחים בבונוסים כדי שלא יעזבו את העבודה באמצע, ומצ'פרים לקוחות כדי לשמר אותם".
ואלה לא הקשיים היחידים. "יש לנו בעיות גדולות גם בצד הלוגיסטי", מוסיף ריכטר. "קחי למשל נהגי משאיות שצריכים להביא סחורה לסניפים בצפון. כל נסיעה כזאת זה סיפור מסובך כי אין ווייז. הנסיעות מתארכות פי שניים. אנחנו מנסים להסביר לנהגים כיוונים בטלפון אבל זה לא תמיד עוזר והאספקה מתעכבת. הם גם נכנסים לנתיבי תחבורה ציבורית, מקבלים דוחות ואנחנו משלמים על זה. סרט. יש לנו סניפים מצפון ועד דרום, ואפילו ברמת ישי ובפרדס חנה יש שיבושים. זה לא פשוט, באמת שלא פשוט. קנינו להם מפות, עשינו להם ג"ג (גבולות גזרה) של אזורים, אבל זה לא זה. אין לנהגים את ההרגלים של פעם. זה כמו בכיתה א', צריך ללמד כל שליח מההתחלה מה זה ימינה ומה זה שמאלה, אם הוא פיספס פנייה באזור שהוא לא מכיר, הוא אכל אותה בהמון זמן עיכוב".
לא רק הנהגים המקצועיים סובלים מחוסר התמצאות במיקום ובזמן. שקד גורי מתל־אביב רק רצתה לנסוע בערב שישי לאכול אצל ההורים של בן הזוג שלה שמתגוררים בכרמיאל. בדרך כלל, תוך שעה עם הווייז ברקע ונהיגה זהירה, היא מגיעה בזמן לארוחה. היום — כשהיא נוסעת לכרמיאל לבדה ההיערכות לנסיעה דומה להתארגנות למבצע ניווט בשטח האויב. "יש אזור בדרך לכרמיאל שמהרגע שאתה עובר אותו הגעת לביירות", מספרת שקד בצחוק מהול בכעס. "ישר אתה נכנס לחוסר אונים, לא מוצא את הדבר הכי בסיסי שזה לאן לנסוע, זה ממש מפעיל את החושים ההישרדותיים שלך. את מסתכלת על השמש כי את יודעת שצריך לנסוע למזרח, נוסעת יותר לאט כי את מפחדת לעלות בטעות על מחלף שייקח אותך לכיוון הלא נכון. עצרתי בתחנת דלק לשאול את המוכר לאיפה לפנות ואחריי נכנסו עוד נהגים עם שאלות. יש מלא אנשים אבודים".
איזה טיפ את יכולה לחלק מהניסיון שלך?
"מצאתי פתרון שלפעמים עובד אבל לפעמים לא — להיכנס למפות בגוגל, לא עם ג'י.פי.אס, ולנווט לפי המפה. הבעיה היא שהנקודה שלך על המפה לא נעה איתך, ואת צריכה להבין איפה את נמצאת בכל רגע. זאת חוויה של חוסר אונים שמזכירה איפה היינו לפני המון שנים".
איפה היינו?
"פעם במשפחה היינו מדפיסים מפות מאתרים ברשת לפני נסיעות. היום אני מתבאסת שלא למדתי מאבא שלי יותר איך לנווט. הבאסה זה בעיקר לאחר לכל מקום".
גם מנדי אוזן מהקריות הפך מומחה לניווטים בתנאי שטח. "הייתי צריך למסור משלוח בחיפה, ואני מהקריות, אני לא מכיר בעל פה את כל הרחובות הצדדיים, רק אזורים מרכזיים, יש שכונות שאין לי מושג מכלום. אז אני עוצר ליד אחד הבניינים בדרך, מכניס את הכתובת שלו בגוגל מפות, שם בנקודה שנייה את הכתובת שאני רוצה להגיע אליה ומנווט פחות או יותר על המפה. צריך ללמוד את המפה כאילו אתה קצין בקורס ניווטים. בחצי השנה האחרונה למדתי ממש לנווט בזכות זה, זו הזיה. אנשים לא שווים כלום בלי ווייז, השליחים כמוני כבר ממציאים קומבינות כדי לשרוד, אבל אצל נהגים רגילים זה קטסטרופה".
תן דוגמה.
"ברגע שאת מגיעה לחיפה מהמרכז אין לך יותר ווייז. אין. הוא מת. ואז את נתקלת במלא נהגים שלא יודעים איפה הם. מישהו דופק פתאום ברקס כי אין לו מושג לאן לפנות, ואז הוא עוצר באמצע הכביש. סכנת חיים. יש פתאום תופעות כמו פעם — אנשים שואלים אותך 'תגיד איך אני מגיע לרחוב ההוא ולרחוב הזה'. אתמול מישהו צופר לי בקיוסק, 'גבר איך אני מגיע לים?' פעם אחת נסעתי לכיוון נהריה ומישהו עצר לידי – 'תגיד איך אני חוזר לתל־אביב?' אמרתי לו קודם כל תעשה מהר פרסה, וההוא מסכן, שלוש בבוקר, לא מוצא את הדרך — הסתובב שעות בצפון".
שלמה ג'ובני, פרוד מחדרה, אבא לשניים, נמצא בסצנת הדייטים כבר תקופה. אבל מאז שיבושי הג'י.פי.אס — הטינדר שלו השתגע ומוצא לו שידוכים מעבר לגבול — מנשים סוריות ועד לבנוניות. "אני מחפש זוגיות", מספר שלמה, "ואולי דרך הכתבה שלך אני אמצא, כי דרך הטינדר יש מלא שיבושים. הוא מציע לי נשים שלושה קילומטר ממני, בביירות. למחרת כשאני מרענן ומחפש שוב הוא מוצא לי מישהי מעמאן. הירדנית דווקא הייתה יפהפיה כן? אבל לא עשיתי מאצ'".
חבל.
"זה ממש הצחיק אותי, הבנתי מיד מה הסיפור. העליתי את חוסר האונים שלי לפייסבוק כדי לעשות צחוק ומלא אנשים ממש הזדהו עם הבעיה שלי. זאת תופעה".
במה זה עוד פוגע לך חוץ מחיי האהבה?
"ברגע שעוברים את קו הכרמל צפונה השיבושים מאוד קשים. אי־אפשר להתנהל, אל תנסו אפילו. אין יותר מדי מה לעשות עם זה, רק ללמוד את הדרכים בעל פה. אתמול הבת שלי נסעה לצו ראשון ללשכת הגיוס בחיפה והתברברה שעה שלמה עד שהצליחה למצוא את הלשכה. המוביט לא עבד ולקח לה הרבה זמן. אמרתי לה מראש שבגלל שיש בעיות שתצא יותר מוקדם, הרבה יותר מוקדם, ועדיין זה עיכב אותה. טיפ שלי? חשוב לקחת מקדמי ביטחון יותר גדולים בדרכים".
יובל קול טאל מקריית חיים מתנייד בעיקר באמצעות התחבורה ציבורית. מאז המלחמה הנסיעה באוטובוסים, שגם ככה היא לא כיף גדול, הפכה לבעייתית אפילו יותר. "הרב־קו ומוביט לא קולטים איפה אתה נמצא, מה תחנת המוצא, מה תחנת היעד, נהגי האוטובוס לא מעלים אותך, העבירו אותנו להזנה ידנית של כתובות. גם ברכבת היו בעיות. צריך לתקף בצורה ידנית וזה לוקח המון זמן. זה הפך לסיוט".
לפחות בתחום הזה כנראה שנמצא פתרון חלקי. אפליקציות מוביט, פנגו והופאון יאפשרו למשתמשים לבחור ידנית בצורה יותר קלה את תחנת העלייה והירידה כדי לתקף את הכרטיס. זה נשמע פשוט אבל מדובר בפתרון שדרש מאמצי פיתוח ארוכים יחסית.
גם באקדמיה כבר הבינו שיש פה נושא שצריך לחקור אותו לעומק. פרופ' יניב פוריה מהמחלקה לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן־גוריון משוכנע שהשיבושים בתוכנות הניווט ישפיעו גם על בחירת יעדי הטיולים המשפחתיים שלנו ברחבי הארץ בעונת הקיץ. "החסימות בווייז יגרמו לנו לשקול אם לנסוע ליעדים פחות מוכרים, כאלה שלא ביקרנו בהם בעבר — הרי היום אי־אפשר לסמוך על הנהג ברכב לידך שיידע להסביר לך איך להגיע אל היעד. גם הוא התרגל להיות תלוי בווייז. יותר מכך, גם לנסיעה ליעדים מוכרים תתלווה תחושת חשש ולחץ, הרי ללא תוכנות הניווט לא נדע מתי נגיע, ולישראלים זה מרכיב חשוב. משפחה שיוצאת לחופשה בארץ, תעדיף לנפוש במקומות שהיא יודעת איך מגיעים אליהם. למי יש סבלנות להתמודד עם שלושה ילדים בדרך שאנחנו לא מכירים ובפקקים שאנחנו לא יודעים מתי יסתיימו".
איך הפכנו לכאלה מכורים לתוכנות הניווט?
"לא היה קשה לשכנע אותנו. לתוכנות הניווט יש שלל מאפיינים שאין למפות, לא רק שהן מנחות אותנו כיצד להגיע מנקודה לנקודה, הן גם יודעות להגיד לנו כמה זמן תארך הנסיעה, להזהיר אותנו מסכנות בכביש, להזכיר לנו להדליק אורות ואפילו ליידע אותנו האם עברנו על המהירות המותרת. אין ספק שתוכנות הניווט הקלו על חוויית הנהיגה, אנחנו לא טרודים בניווט ויכולים לתעל את זמן הנהיגה לשיחה או להאזנה לרדיו. תוכנות הניווט גם עוזרות לנו לקבל החלטה האם ללכת ברגל, לנסוע באופניים, לעשות שימוש ברכב הפרטי או בתחבורה ציבורית. כל זה מסביר לנו למה בשלב הראשון המפות עברו מתא הכפפות לתא המטען, ובשלב השני נדדו לפח המחזור".
אסף סיני, שעובד כשליח וולט כבר יותר משנה, מסתכל דווקא על הכוס המלאה. "מה שלמדתי בחצי השנה האחרונה לא הייתי לומד בעשרות שנים של ניווט עיוור בווייז. אני כבר מכיר את הכתובות בעל פה. כל מי שחדש בוולט ולא מכיר את הכתובות בעיקר צריך לשבת וללמוד, ולא להרים ידיים, כי בסוף אתה עובד ברוב המקרים באותו אזור וזה נהיה קל. ככה לומדים את העיר בדרך הכי טובה. נהג שמכיר את הרחובות והפקקים יכול לקצר את הזמנים יותר טוב מהווייז".
ואם לא והלקוחות מתעצבנים?
"באפליקציה כתוב שבגלל המלחמה יכול להיות שהמשלוח יתעכב. יש לקוחות שאתה מגיע אליהם באיחור והם מתבאסים עליך מאוד. אין ספק שזה פוגע בחוויה של הלקוח והשליח, אבל זה מה שיש".
בוולט הציעו לכם פתרון?
"לא, האמת שלא שמעתי על מישהו שחילקו לו מפות או שמישהו משתמש במפה על דעת עצמו".
תן סיטואציה שכן דפקה לך את היום.
"היה לי יום ראשון שזה ממש הרס לי בכל. היו שיבושי קליטה, לא הצלחנו לקבל משלוחים, לא הצלחנו לקבל הזמנות. ביום הזה החלטתי שאני לא עובד. יש פה ושם ימים כאלה. היום נניח הייתי בלבנון, אתמול הייתי בסוריה, זה באהלן אהלן, זה בעיקר מצחיק, אבל גם קצת עצוב, מדינה שאשכרה צריכה לשבש את הג'י.פי.אס של עצמה כדי לשבש לאויבים את המטרות".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.05.24
