אזרחי צרפת יצאו הבוקר (ראשון) לקלפיות על מנת לבחור את הנשיא (או הנשיאה) הבא שלהם לחמש השנים הקרובות. גם הנשיא המכהן, עמנואל מקרון, וגם יריבתו מארי לה פן, יודעים שבבחירות הנוכחיות הרבה יוכרע על המצע הכלכלי של כל אחד מהם.
מקרון, כלכלן ובנקאי לשעבר, הבטיח במסגרת הקמפיין כי יפתח את צרפת כאומת סטארט-אפ, ובמקביל ימשיך במדיניות "תעסוקה מלאה". בתקופתו כנשיא (2022-2017) ירד שיעור האבטלה בצרפת לרמה הנמוכה ביותר שלו מזה דור.
מנגד, חלק מהבוחרים קוראים למקרון "נשיא העשירים" אחרי שביטל את מס העושר על בעלי הממון בצרפת, ואף התבטא בעבר במספר התבטאויות שהרגיזו את המעמדים הסוציו-אקונומיים הנמוכים יותר.
מקרון רוצה גם להעלות את גיל הפרישה בצרפת מ-62 ל-65, להגדיל את קצבת הפנסיה החודשית המינימלית וכן את שכר המורים. בנוסף, הוא מעוניין שחברות יוכלו להעניק לעובדים בונוסים של עד 6,000 אירו ללא מס.
לה פן מהצד שלה ניסתה לשחק בקמפיין על התסכול של מצביעי מעמד הפועלים מהאינפלציה, והבטיחה להוריד מיסים על מוצרים חיוניים ודלק. היא, בניגוד למקרון, רוצה להשאיר את גיל הפרישה על 62. במקביל, היא מציעה שכל מי שנכנס למעגל העבודה עד גיל 20 יוכל לפרוש כבר בגיל 60.
עוד מרעיונות לה פן: העלאת קצבת הפנסיה המינימלית, בדומה למקרון, וביטול מס הכנסה לעובדים מתחת לגיל 30. לטענתה, היא תוכל לממן את התוכניות הללו על ידי קיצוץ מדיניות התמיכה במהגרים.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד
כל ההבטחות הכלכליות של מקרון ולה פן צריכות להיות ממומנות ממקור מסוים, והמקור הזה הוא כמובן תקציב המדינה. אבל החוב הלאומי הצרפתי הוא אסטרונומי (3.3 טריליון דולר), ככה שכבר עכשיו די ברור שהם לא יוכלו לעמוד ביותר מדי מההבטחות שלהם.
דרך אגב, החוב הצרפתי צפוי לגדול עד סוף 2027 ל-4 טריליון דולר מהסיבה הפשוטה שהמדינה מוציאה יותר כסף מאשר היא מכניסה לקופתה מגביית מיסים. והתוכניות של שני המועמדים לנשיאות לא אמורות להכניס כסף בצורה דרמטית לקופה, אם לא להפך.
החזות הנעימה של מקרון, שמשדרת אמנם עסקים כרגיל, משקרת, שכן בתקופתו כנשיא צרפת הפכה לאחת המדינות בעלות החוב המשמעותי בעולם. היו לכך מספר סיבות: מחאת האפודים הצהובים, שהחלה ב-2018 בעקבות העלייה במחירי הדלק וביוקר המחיה, ולאור הטענה למס לא פרופורציונלי על מעמד הביניים, הפריפריה ומעמד הפועלים.
המחאה בסופו של דבר התפוגגה שנה וחצי לאחר מכן בעקבות מגפת הקורונה והסגרים שהוטלו על אזרחי צרפת. בנוסף, הקורונה עצמה גרמה לממשלה להוציא סכומים גדולים מאוד עבור מענקים ופיצויים לאזרחים ולעסקים.
יחס החוב לתוצר של צרפת כשמקרון נכנס לתפקיד ב-2017 עמד על קצת מתחת ל-100%, והיום הוא כבר יותר מ-115%, לעומת המתחרות הגדולות של הצרפתים, גרמניה (72%) ובריטניה (94%).
בניגוד ליפן, לה חוב לאומי גדול יותר, צרפת לא תלויה בעצמה, שכן מחצית מהאג"ח הממשלתי שלה מפוזר אצל משקיעים מחוץ למדינה, בעוד אצל יפן המצב שונה, והוא מוחזק ברובו ע"י מוסדיים ומשקיעים מקומיים.
בשווקים לא צופים את הקטנת החוב
לה פן אמנם נטשה ככל הנראה את התוכניות שלה לעזוב את גוש האירו, וחזרה למטבע הפרנק הצרפתי הישן. ועדיין, הערכה בצרפת היא שאם היא בסופו של דבר תיבחר היא עדיין תייצר לא מעט עימותים עם מדינות גוש האירו, כמו שמנהיגי פולין והונגריה עושים כעת. כמו כן, התוכניות הכלכליות שלה ממש לא יסייעו להפחתת החוב הלאומי, אלא להפך כי היא מצטיירת כמישהי שרוצה לחתוך במיסים.
המצב לא יהיה שונה בהרבה אם מקרון יבחר, למרות שהוא דוגל בהישארות בגוש האירו. למקרון אין בסיס מפלגתי אמיתי, על פי החוקים בצרפת הוא לא יוכל להתמודד שוב בבחירות בעוד חמש שנים וגם אין לו יורש ברור. השווקים רואים זאת, ומבינים שספק גדול אם הוא יוכל להקטין את החוב הלאומי.
כל מי שמחזיק באג"ח ממשלתיות צרפתיות יצטרך לקחת בחשבון ולהחליט כיצד הוא נוהג בהן בזמן הקרוב. מקרים דומים היו עם יוון ואיטליה והמשברים הכלכליים הגדולים אצלן ב-2011 ו-2012.
כל תנודה לכאן או לכאן בנושא החוב הצרפתי יכולה להוביל לשינויים בכלכלה העולמית. לכולם ברור שיום אחד כל העניין הזה יתפוצץ, ולא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות.
