איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת שדה, מושב ניר משה.
בצילום: אלי (72), מרים (72).
הבית? אלי: "גרים במושב מ־1980. קנינו משק של 40 דונם ובנינו. היום כבר אין משקים לקנות והאחרון נמכר ב-3.2 מיליון שקל".
המושב? אלי: "אני מאוד אוהב את המושב אבל כמו בכל מקום יש יתרונות ויש חסרונות. למרפאה צריך לנסוע 5 קילומטר. סופר אין וצריך לנסוע למבועים או לנתיבות ואם נתקעת בלי חלב אתה בבעיה. פעם היה אוטובוס אחד ביום והיינו מנותקים. היום זה כבר אחרת". מרים: "יש קשרים טובים ועזרה הדדית אבל הצטרפו חבר'ה צעירים שקנו פה דירות בהרחבות ובין המשקים. אנחנו קוראים להם 'תושבניקים'. כבר קשה להכיר את כולם. אלי יו"ר הוועד פה והוא מכיר את כולם". אלי: "זה כאב ראש בהתנדבות. בכל פנס שנשבר אני צריך לטפל".
אלי? "אני נולדתי בעיראק ועליתי ב־1951 כשהייתי בן שנה וחצי. ההורים הגיעו למעברה בטירת הכרמל אבל אבא שלי היה אמיד וקנה 2 דונם ברעננה. הוא היה משוגע על דוד בן־גוריון. וכשבן־גוריון אמר ליישב את הנגב הוא עזב הכל והלך לשדרות, ואת 2 הדונם ברעננה נתן למדינה. היינו יכולים לא לעבוד קשה כל החיים. אבא הקים את המכולת הראשונה בשדרות והיום קראו את כל הרחוב על שמו. פעם שאלתי אותו למה עזבת את כל הרכוש בעיראק והוא ענה: 'לנו קשה. אנחנו גרים בפחון, לכם הילדים יהיה יותר קל ולנכדים יהיה עוד יותר קל'. אני רואה את זה הלכה למעשה. תראה באיזה בית אנחנו גרים".
ילדים? מרים: "יש לנו 6 ילדים, 4 ביולוגים ו־2 אחים שאימצנו כשהיו בני 6 ו־8. הם מפוזרים בכל הארץ. אלי: "עכשיו שניים מהילדים רוצים לחזור למושב ואני מקווה שהם יקנו פה חלקה בהרחבה ויצטרפו לעבודה".
מרים? "אני דור רביעי בארץ. המשפחה עלתה בתקופת הבילויים, בעלייה הראשונה. סבא שלי היה ממקימי אחוזת בית. אמא שלי גדלה בבית מאחורי בית ביאליק אבל אני כבר נולדתי ביקנעם המושבה. פעם נסענו אני והאחיות שלי לראות את הבית. הוא עדיין עומד אבל הוא כבר לא של המשפחה. נכנסנו לחצר וזה היה מאוד מרגש".
מה עושים? אלי: "שנינו מורים לשעבר. כשהכרנו היינו תפרנים וגרנו 4 שנים בדיור חינם במבועים, לא רחוק, כי גייסו אנשים לגור ולעבוד פה כמורים. התלהבנו מהאזור, קנינו את המשק והחלטנו להיות חקלאים. אז זה עלה 80 אלף דולר. רציתי לבנות את הארץ ולהמשיך את המורשת של אבא שלי אבל המציאות טפחה על פנינו. לא הצלחנו להתפרנס מחקלאות והמשכנו לעבוד בחוץ במקביל. היו לנו אפרסקים, אשכוליות ושזיפים. הגידולים היו מוצלחים אבל העבודה לא הצדיקה את המחיר". מרים: "היום יש במושב 2 משפחות שמתפרנסות רק מחקלאות והן מעבדות שטחים נוספים מעבר לשלהן כי אי־אפשר לחיות מ־40 דונם. היום אנחנו פנסיונרים ויש לנו מיזם תיירותי - מבוך מרים שזה מבוך בתוך חוות תבלינים".
מבוך מרים? אלי: "זה שטח שכולו עשוי מצמחי תבלין ובושם. אנחנו נותנים למבקרים לקטוף מהכל ולהכין לעצמם שקית ריח, והם לוקחים את זה איתם. הכל כמובן גידול אורגני. הולכים במבוך בין 17 סוגים של צמחי תבלין ואנחנו מסבירים על התכונות של כל צמח וצמח ומה השימושים שלהם. יש לנו פה גם חנות של מוצרים שאנחנו מכינים. מייבשים תבלינים וטוחנים, משחות למיניהן וגם דבש. בקורונה הייתה תקופה קשה מאוד כי אנשים לא הגיעו, ואסרו עלינו להכניס יותר מ־10 אנשים למתחם. אנחנו מקווים שעכשיו יחזרו. החודש זה דרום אדום ואני מקווה שאנשים יבואו לבקר פה".
מינוס? אלי: "לא. אין לנו מותרות, אנחנו חיים בצנעה, יש לנו קורת גג ואנחנו מסוגלים להפעיל מזגן ולחמם את הבית". מרים: "אנחנו לא יוצאים למסעדות והבילוי זה תיאטרון, שגם צימצמנו. אנחנו מנויים בנתיבות".
מחוץ לתמונה? אלי: "פיתחתי זן חדש של אבוקדו".
זן חדש? אלי: "אני עושה כל מיני הכלאות, לוקחים את הגלעין של הפרי שנוצר ואותו משביחים. זו השנה התשיעית שבה אני משביח את הגלעין ועכשיו הגעתי לפרי שאני רוצה - פרי גדול, גלעין קטן והרבה בשר והכי חשוב - כשחותכים אותו הוא לא משחיר, אז לא חייבים לאכול את כולו בבת אחת. התכנון הוא למכור למשתלות שירבו את זה ולקבל תמלוגים".
חופשה אחרונה? אלי: "היינו באכסניית הנוער בפוריה וטיילנו ברמת הגולן. זה עלה לנו 1,200 שקל כולל ארוחות ל־2 לילות. זה סכום שאפשר לעמוד בו".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
