מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת ישראל משלומי.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: אשר (40), חנית (38), עילאי (13), טליה (11), אורי (6 וחצי)
הבית? בית של 220 מ"ר שבנו על שטח של 450 מ"ר. סך עלות כ-1.6 מיליון. אשר: "זה בית של 6 חדרים עם בריכה עם נוף לים ולהר - שזה כבר לבנון".
שלומי? אשר: "אני מדימונה במקור וחנית משלומי. הכרנו במסיבה בקיבוץ גשר הזיו וכשהתחתנו קנינו בית בנהריה. אבל כשעילאי נולד הרגשתי שאני רוצה משהו יותר קהילתי כדי לגדל אותם כמו שגדלנו פעם ובדיוק יצאו שטחים למכירה בשכונה חדשה בשלומי אז קנינו ובנינו את הבית שלנו. אני מאוד מתחבר למקום הזה. זה הזכיר לי מאוד את דימונה ששם גדלתי. עכשיו אנחנו כבר 4 חודשים מחוץ לעיר וגם במלון שאליו פינו אותנו כמעט כולם משלומי".
מלון? חנית: "לקח לנו יום להבין מה קורה עד שאספנו את הילדים והתקפלנו משלומי למשפחה בקריות. ושבועיים אחרי שהמלחמה התחילה פינו את כל שלומי לכמה מלונות ואנחנו הגענו ללאונרדו פלאזה של פתאל בחיפה. אנחנו בחדר אחד עם סלון וזה ממש מורכב". אשר: "אנחנו באים מבית שלכל אחד יש חדר ועכשיו כולם עם מיטה אחת, טלוויזיה אחת ויש גם כלב אז ברור שזה קשה למרות שבמלון ממש נותנים לנו הרגשה של בית. הסכימו אפילו להכניס את הכלב שלנו ומנסים לעזור בכל מה שאפשר".
חזרה הביתה? חנית: "זו השאלה הגדולה. אני מוצאת את עצמי חושבת מה קורה ביום שאחרי וזה מעורר בי חרדה. זה הבית שאמור להיות המקום הכי בטוח ואני לא יודעת איך אני חוזרת לשם. אני מאוד חוששת ואם לא יהיה איזה שינוי אני לא יודעת אם אני אחזור". אשר: "אני סומך על המדינה במאה אחוז ואין לי ספק שלא יוכלו להפתיע אותנו עוד פעם. בגלל שיש ילדים זה מורכב וקשה אבל ברגע שיאפשרו - אני אחזור".
למה מתגעגעים? טליה: "לחברים, לבית ספר, לבית שלנו ולחדר שלי. יש רק חברה אחת מהכיתה שאיתי פה ויש הרבה במלון בירושלים ובטבריה, ומאז שהתחילה המלחמה לא התראינו. כל הכיתה התפזרה". עילאי: "אני ממש מתגעגע למקום שלי ולפינה שלי. המזל שלי שאני גולש והמלון ממש על הים אז זה מה שמעביר את הזמן". אשר: "חסרה הפרטיות שלנו. לקחו לנו את הכל אבל צריך ללמוד לחיות עם מה שיש. זו המציאות וצריך להוציא את הכי טוב ממה שיש. אנחנו כבר מכירים את כל המסעדות בחיפה".
חיפה? אשר: "אני וחנית יוצאים איזה 3 פעמים בשבוע. אנחנו אוהבים לצאת לבלות בחיפה. יש את ששון בר וצפרירים, אלה מקומות לשבת לשתות על הבר". חנית: "זה בשבילי הדרך לשמור על שפיות ולהישאר מחייכת גם בשביל הילדים. זה לא פשוט כי בלילה אתה חוזר והמחשבות מפליגות ל'מה יהיה'".
מה אתם עושים? אשר: "יש לי עסק של התקנת מערכות סולאריות. לפני המלחמה הייתה המון עבודה אבל הייצור של המערכות הוא בשלומי ובאשקלון ובשני המקומות אי-אפשר לייצר ובכל מקרה העבודה ירדה לאפס. הכל נעצר. אני עדיין מספק שירות למי שהתקנתי מערכת וקם בבוקר ויוצא לעבוד אבל אין הכנסה כרגע. אני שורף כספים ששמתי בצד בדיוק לימים כאלה רק שלא הערכתי שזה יימשך כל כך הרבה. כל חודש אני שם 80-70 אלף שקל כי יש לי עדיין עובדים ויש משכנתה ויש לי אישה וילדים, אבל אני לא דואג. עם אמונה הכל מסתדר".
חנית? "אני פתחתי באפריל בוטיק בגדים מהמם בשלומי שנקרא קווין סטורי. זה התחיל מזה שכל מה שלבשתי היו שואלים אותי 'מאיפה זה'. לקח זמן עד שאנשים הכירו אותו וכשהתחלתי להצליח באה המלחמה ועצרה הכל. אז הבאתי את הבגדים למלון. הם עזרו לי ונתנו לי חדר ועשיתי מכירה פה והייתה היענות יפה. האמת שבמלון גם עזרו לנו להרים לעילאי בר מצווה כי כל התוכניות שלנו התבטלו".
תוכניות? אשר: "היינו סגורים לחופשה משפחתית של חודש בתאילנד. היו כרטיסים, ומלונות ואטרקציות והכל התבטל. אז החלטנו במקום הנסיעה לחגוג בקטנה בר מצווה". חנית: "נתנו לנו חצי חדר אוכל והבאנו די ג'י, בר משקאות וצלם ודברים שיעשו לו טוב. זה היה איזה שחרור לכולם פה, לשבור שגרה ולשמוח קצת". אשר: "אבל זה לא במקום תאילנד. זה עוד יקרה".
נקודת אור? חנית: "הביאו לנו לא מזמן מכונת כביסה לכל קומה וזה גורם לי אושר. ברגע שהביאו את המכונה החיוך לא ירד לי מהפנים. עד אז הייתי נוסעת לקריות, שמה את הכביסה אצל חמותי שהייתה מכבסת ומביאה לי את הכביסה חזרה. פתאום אפשר לעשות כביסה לבד. עוד משהו שגורם לנו אושר זה שהבאנו כירה כדי לבשל לשבת".
לבשל? חנית: "חסר לנו הטעם של הבית אז הבאנו כירה קטנה והכנתי שניצלים ומטבוחה והשכנים הריחו אז כמובן הזמנו אותם וזה הפך למנהג. התחלנו לעשות קבלת שבת בחדר עם דגים וסלטים ושניצלים". אשר: "זה הדברים הפשוטים שחסרים לך כשאתה לא בבית שלך".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
