מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת שחם-רון מתל אביב.
בצילום: מירב (46), איילה (12), יובל (8).
הדירה: 3 חדרים בשכירות בלב תל אביב, 7,500 שקל. מירב: "בגלל שהמון בניינים באזור עוברים התחדשות עירונית, בעלי הבית התחשבו והורידו את שכר הדירה, אבל לצערי הולכים לעשות תמ"א גם בבניין הזה ואני אצטרך לעזוב. זה מאתגר למצוא בעיר דירות טובות במחיר סביר. יש פה מרפסת גדולה שעשיתי ממנה את הסטודיו שבו אני עובדת, וגם חדר לאחת הבנות, אז לכל אחד יש את הפינה שלו".
תל אביב: מירב: "כל השנים גרנו בעיר. בכיכר מסריק, ברחוב צייטלין, ועכשיו פה ברחוב קטן שנקרא גליצנשטיין. לפני שנה וחצי נפרדתי מבן זוגי ונשארתי פה באזור. זה אזור ששואב אותך כי יש פה משפחות, ויש את גינת דובנוב היפה ובית הספר של הבנות. אני אוהבת את האזור, למרות שקצת מיציתי. תמיד היו לי שאיפות טבע, ומתישהו אגשים אותן. בגלל זה אני אוהבת להפוך את הבית למין בועה בלב העיר, רק שכל העציצים מתים לי. לא מצליחים לשרוד".
בית ספר: איילה: "שתינו לומדות בבית הספר "ביכורים". אני אוהבת את בית הספר". מירב: "זה בית ספר מדהים, 25 ילדים בכיתה עם שתי מורות וסייעת".
מה את עושה? מירב: "המון דברים. הדבר העיקרי הוא סטודיו לפתיחים של סדרות טלוויזיה. עיצוב, וידיאו, עריכה וכל מה שקשור בזה. עבדתי המון שנים במחלקת הפרומואים של רשת. זו עבודת עיצוב לטלוויזיה, אבל תוך כדי הייתי עושה פרויקטים לבד כמו עיצוב לעטיפות אלבומים של מוזיקאים או את העיצוב לפסטיבל אינדינגב. אחרי שאיילה נולדה החלטתי לעזוב את רשת ולפתוח סטודיו עצמאי, והפרויקט הראשון שהגיע אליי היה הפתיח ל'פאודה'".
איך ניגשים לזה? מירב: "אמרו לי שיש סדרה חדשה ונתנו לי לראות כמה פרקים, והתחלתי לחקור את זה. לפעמים הם באים עם שביב של רעיון, ולפעמים זה הכל אני. אני באה מרקע של מוזיקה כי ניגנתי בחליל צד, ומאוד מגניב אותי השילוב של המוזיקה והוויז'ואל. לפעמים אני גם מביאה את המוזיקה או עובדת עם מי שמלחין את המוזיקה לסדרה. ב'פאודה' הפתיח היה בהתחלה דרבוקות מטורפות, אבל ביס לא אישרו את זה כי זה היה ממש הארדקור, ואז לקחו את הנעימה של דודו טסה. בדרך כלל לוקח כחודשיים לעשות פתיח לסדרה, ואני כמעט לבד בזה. אני ממש אוהבת את זה וגם מלמדת את זה בשנקר, יחד עם קורס שמשלב ויז'ואל וסאונד".
איך יודעים אם הפתיח מוצלח? מירב: "השאלה הגדולה היא מה קרה מהרגע שאיפשרו לדלג על הפתיח - האם זה לא הורס לי את הקריירה. אז לא - אני חושבת שפתיח זה חשוב, והתפקיד שלי הוא לעשות משהו שיחזיק אותך ושלא תרצה לנטוש. החברות משקיעות המון בפתיחים, והתפקיד שלי להכניס אותך לתוך הסיפור בצורה מרוכזת. זה מאתגר".
נתקעת פעם? מירב: "אני כבר לא נתקעת הרבה. זה בדרך כלל קורה כשמשהו לא מספיק מעניין אותי, אבל תמיד מצליחים למצוא מוצא. אני משתעממת מהר, אני צריכה הרבה גירויים ועושה גם אמנות".
אמנות? מירב: "עשיתי עכשיו עבודת וידיאו למוזיאון העיר תל אביב ברחוב ביאליק. זה יעלה בסוף השבוע הקרוב לכבוד חנוכה, וזה גם בקריאה להחזרת החטופים. זו עבודה שתוקרן על כל הבניין המדהים של המוזיאון, והיא בעצם תפורה לפי מידות הבניין והחלוקה שלו. המבנה הוא חלק מהעבודה, ויש בה ייצוג של יציאה מהחושך לאור ותנועת נשימה ונשיפה, משהו שמבקש להכניס יותר אוויר ומרחב לתוך הצמצום הזה שהתרגלנו לחיות בתוכו, להביא זווית אופטימית למצב ולנסות לחשוב בצורה חיובית. בפרויקט האמנותי הקודם שלי, שהיה בדצמבר האחרון, הצגתי מעין מופע רב תחומי עם עוד שני מוזיקאים במוזיאון תל אביב. שרתי, ניגנתי, עשיתי את הווידיאו. אני אוהבת לגעת בהמון דברים".
מוזיקה? מירב: "הוצאתי אלבום ב-2012 על בסיס שנקרא 'איש שלא הבחין בשום דבר'. לקחתי ממנו טקסטים והפכתי אותם לשירים. בן זוגי לשעבר, שגם הוא מוזיקאי, הפיק את האלבום וחברים ניגנו. זה היה אלבום חברים שהיה מאוד כיף לעשות".
המצב הכלכלי? מירב: "החיים בעיר מאוד מאוד יקרים, וזה קשה. המציאות אומרת שצריך לעשות מלא דברים כדי להתפרנס. זה סיפור חיינו פה".
הבילוי שלך? מירב: "אני חברה בקבוצת תנועה שנקראת 'הגוף בטבע'. אנחנו יוצאים לטבע כדי לעשות סשנים של תנועה וריקוד. בפעם האחרונה היינו בבקתת בוץ של מישהו מהקבוצה, נפגשים ורוקדים, זזים יחד. זה חיבור תנועתי עם האנשים ועם המקום שאתה נמצא בו. בהתחלה זה היה לי מביך, אבל מתקדמים לאט לאט, והיום אני כבר מרגישה בטוח ויש לי שם חברים טובים".
מה בעתיד? "אני רוצה לעשות פתיחים לסדרות בשוק הבינלאומי. הבעיה היא שהמלחמה ערערה הכל. לא משנה מה אתה עושה - זה מרחף מעל הכל, וקשה לראות קדימה".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
