מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת שורבאג'י, מרהט.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: נדאל (52), איסמעיל (54) והאחייניות שלה מיראז' (26), ג'וליה (שנתיים), ג'ודי (3), טולין (8).
הבית? בית קרקע גדול. אסמעיל: "אנחנו גרים פה 26 שנים. בית כזה עולה פה היום כ-2 מיליון שקל. לפני שהגענו לפה גרנו תשע שנים בחדר, ואז הצלחנו לקנות את המגרש מהמינהל ובנינו אותו לבד".
רהט? נדאל: "אני אוהבת את רהט ומרגישה שייכת למקום. נולדנו בכפר ליד רהט. אנחנו בני דודים. אני למדתי עד כיתה י' ואז התחתנו והפסקתי ללמוד. עד גיל 45 לא היו לי ילדים למרות שניסיתי, אז אימצתי את הבת של אחותי מיראז' כשהייתה בת חמש. היום היא כבר בת 26 ולמדה עבודה סוציאלית בבית לחם. אני גדלתי במשפחה מרובת ילדים, תשעה בנים וארבע בנות. נולדתי בצריף, ורציתי מקום אחר. רציתי לגור בבית מסודר עם תשתיות. שם לא היה כלום. אמא שלי הייתה מביאה מים עם חמור מקיבוץ משמר הנגב. היה להם שם ברז מים בשדה בשביל הבדואים. היום כל המשפחה גרה פה ליד, ויש אירועים ומסיבות יחד. אני חייתי את החיים של פעם וגם את החיים המודרניים. אז היו חיים קשים מאוד. היום אנחנו אמנם משלמים יותר, אבל זה הרבה יותר נוח בבית שלך".
אסמעיל? "עבדתי בחקלאות הרבה שנים. הייתי מנהל עבודה בלולים של עופות, עד שלפני שנתיים עברתי אירוע. הייתה לי דלקת בלבלב שהסתבכה ועשו לי ניתוח שיצאתי ממנו משותק ביד וברגל. מאז אני לא יכול לעבוד ואני על כיסא גלגלים. עכשיו אני מחכה לניתוח שלפחות יציל לי את הרגל כדי שאוכל ללכת. אני לא יכול לזוז ואני בבית". נדאל: "זה קשה מאוד אבל אני התרגלתי והבנות עוזרות לי. עכשיו אנחנו תשע נפשות בבית - אני ובעלי, אחותי ובעלה, שלוש הבנות שלה, האחיינית שלי שאימצתי והאח הקטן שלי".
מה את עושה? "עבדתי שנים בעירייה כגננת ואחר כך בשירותי הרווחה, והגיע שלב שכבר נמאס לי ולא רציתי לעבוד. הייתי בת 48, בעלי עבד ואמרתי, יש לי מספיק ואני לא רוצה לעבוד יותר בחוץ. אבל אז הוא הפסיק לעבוד וחיפשתי מה אני יכולה לעשות. הלכתי לכל מיני קורסים בתחום התיירות וזה פתח לי את העיניים, וכשהייתי בסיור במגזר היהודי ראיתי מישהי בת 70 שמארחת בבית שלה, והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה ברהט, לפתוח עסק לאירוח ביתי ולבשל".
אירוח ביתי? נדאל: "באים אליי קבוצות מהארץ ומחו"ל לאכול אוכל ביתי בדואי. אני פותחת להם שולחן ומכינה להם את כל האוכל שלנו, מקלובה, עלי גפן, טאבולה, מאפים, סלטים. הכל טרי ואני מבשלת במיוחד כשמזמינים. הבנות עוזרות לי אבל בכל מקרה אלה דברים שאני מבשלת הביתה, אז אני פשוט מבשלת יותר גם בשביל האורחים, והם מאוד נהנים. אני מגישה ומספרת להם את הסיפור שלי וצוחקת איתם, והם לא רוצים ללכת. אני מאוד אוהבת לארח ובשבילי זה חוויה. אני נותנת מכל הלב. יש הרבה ששומעים שיש ברהט בלגן וסכסוכים אז מפחדים לבוא. בגלל זה אין הרבה עבודה, אבל כל מי שמגיע יוצא מאושר".
מפחיד פה? נדאל: "כששומעים מבחוץ זה נשמע מפחיד, אבל כשאתה גר פה אתה לא מתרגש מזה. יש לפעמים ירי אבל זה לא קרוב אלינו. שומעים את היריות אבל לא יורים על סתם אנשים. זה בעיקר סכסוכים בין עבריינים. זה משפיע על הפרנסה שלנו, אבל מה אני יכולה לעשות. לפני כמה ימים באו אליי כמה נשים מתל אביב וישנו אצלי ואכלו אצלי. דיברנו וצחקנו והן גם שמעו ירי והבינו שזה לא מפחיד. הן באו ללמוד ערבית פה בסאמר סקול".
יש מה לעשות ברהט? איסמעיל: "יש שוק יפה ומלא דברים. תבלינים, ירקות ופירות ובגדים. יש מסגדים יפים שאפשר לבקר בהם. יש חנויות יפות בעיר, יש גמלים וכבשים, ויש עתיקות פה ליד". נדאל: "יש גם מסעדות מאוד טובות שלפעמים אנחנו מזמינים מהן הביתה. אני לא אוהבת לשבת במסעדות, אוהבת לאכול בבית".
מצב כלכלי? איסמעיל: "בינוני. יש חובות כמו לכולם. נכנסים למינוס, יוצאים מהמינוס. מתגלגלים". נדאל: "לא עשירים ולא עניים. העסק הזה מכניס לי, אבל לא כמו שהייתי רוצה. זה עדיין קטן. אני גם מגיעה לכל מיני מקומות שמזמינים אותי, למשל לאוניברסיטת בן גוריון, שאני מכינה מאפים ומוכרת לסטודנטים".
מה הבילוי שלכם? נדאל: "אנחנו אוהבים לטייל. לא מזמן היינו באשקלון כל המשפחה, ישנו לילה באוהל ועשינו אוכל על האש, ישבנו, צחקנו והיה כיף".
חו"ל? איסמעיל: "היינו בטורקיה, בסעודיה, בירדן, במצרים". נדאל: "אני הכי אוהבת את הבית שלי".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
