מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת ליבנה מכפר ביל"ו.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: דורון (46), מירב (40), אלון (14), איתן (8 וחצי), אביה (11 וחצי)
הבית: בית קרקע בנחלה המשפחתית לצד הבית של סבתא (בת 98) והבית של ההורים. את הבית שלהם בנו ב-2015. דורון: "אין לזה ממש מחיר כי זה לא סחיר. אי אפשר למכור בית בודד אלא רק נחלה". מירב: "לפני זה גרנו ברפת קטנה שהייתה פה והפכנו אותה לבית מגורים זמני. שלושת הילדים נולדו שם".
כפר ביל"ו? דורון: "סבא וסבתא שלי משני הצדדים הם בני המקום. ביל"ו זה מושב שהוקם ב-1933. המשפחה שלי הגיעה אחרי השואה והם הפכו לחקלאים. בשנה הראשונה הם בנו בתקציב הסוכנות בתים של 20 מטר עם שירותים בחוץ. חשמל הגיע רק בשנות ה-60. לא היה פה כלום ואף אחד לא רצה להיות פה, אבל הם הקימו משקים חקלאיים. בסוף שנות ה-70 זה היה מושב שכולו לולים. היום יש פה דבורים, ירקות, פרדסים וגידולים אקזוטיים כמו פטאיה, אבל יש פחות חקלאים שמתפרנסים רק מחקלאות".
חקלאות? דורון: "היום כדי להיות חקלאי אתה צריך גודל. השתנו כוחות השוק. פעם כולם היו באים למרכז המושב עם כדי חלב. היום משק שאין לו מינימום 200-100 חולבות הוא לא כלכלי. בכל ביל"ו לא היו אז 200 חולבות. אבא שלי היה חקלאי, ובנוסף הקים מפעל לחומרים מרוכבים לתעשיית התעופה וההייטק. אני למדתי הנדסה וב-2006 עזבתי אל אלביט, שם עבדתי, והצטרפתי אליו. כשאבא חלה ונפטר החלטתי שאני לא רוצה להישאר. אמא נשארה עם המשק, ואני החלטתי לבנות את הבית בנחלה ולהיכנס לחקלאות".
מירב? "אני מקיבוץ בית השיטה. יש לי פה אחות גדולה, וכשעזבתי את הקיבוץ קפצתי לפה לכמה חודשים, הכרתי את דורון ונשארתי. צריך להתרגל לחיות במושב. ביל"ו הוא יישוב הרבה יותר מרכזי מזה שגדלתי בו. לי היו שאיפות לגור יותר בפריפריה, אבל התרגלתי למקום ואני בסדר עם זה. זה מושב פעיל עם הרבה ילדים וחיי חברה. היום אני חלק מעבודת המשק, כי היה רצון להרחיב ולהתפתח והוא גדל. כל הניהול והתפקוד של המשק היה בתוך הראש של דורון. לא היו קלסרים, דפים או טבלאות. לאט לאט פילסתי את דרכי ולקחתי על עצמי לנהל את המשרד ואת כל האופרציה האדמיניסטרטיבית, כמו קבלת סחורה או הוצאת משאיות לשוק". דורון: "כשאומרים חקלאי אנשים חושבים על בחור עם קלשון ומגפיים עם בוץ, אבל היום חקלאות זה כמו מפעל הייטק. כל משק הוא מפעל מבחינת המורכבות והיעילות. בסוף אתה יצרן של מזון, וזה כבר לא רומנטי. אנשים לא מבינים שמשק גורר אחריו אופרציה ענקית וממשקים עם עשרות ספקים וגופים. וזה מייצר כלכלה. על המשק שלנו חיים מעגלים על מעגלים של משפחות".
המשק? דורון: "יש לנו שני ענפים מרכזיים. יש מכוורת של אלף כוורות, שזה נחשב גדול. אנחנו מייצרים דבש, נותנים שירותי האבקה לצומח הישראלי, ואני גם מייצר למשקים של המגדלים האחרים את המלכות, שבטבע זה קורה באופן טבעי. חוץ מזה אנחנו מגדלים פלפלים, חצילים, כרוב, כרובית ועוד. היום נשארו פה במושב שבעה-שמונה חקלאים בלבד, כי אין לך יכולת להיות כלכלי ב-20 דונם שמשויכים לנחלה. אתה חייב שטחים גדולים כדי להתפרנס. לסבתא שלי היו פרה אחת, עשר תרנגולות וארבעה דונם ירקות, והיא שלחה לתנובה וחיה מזה. אבל העולם השתנה ואתה חייב לעבוד על היקפים גדולים כי הרווחיות ירדה בחדות. אנשים חושבים שחקלאים הם מיליונרים, אבל אני מסתובב בהמון משקים ואני לא רואה זהב נשפך שם, ובכל מקרה להרוויח כסף זה לא מילת גנאי". מירב: "אי אפשר לצפות מחקלאים להיות צנועים ולהסתפק במועט כשכל רמת החיים מסביב עולה". דורון: "זה מעבר לכסף. חקלאי זה דרך חיים".
דרך חיים? דורון: "התחלתי לגדל דבורים בגיל תשע. לא יכול להיות חקלאי אמיתי שהנשמה שלו לא שזורה בזה. זו עבודה קשה ולא הגיונית. השעות לא הגיוניות, אין חג ואין שבת, בגשם ובשמש". אביה: "אבא תמיד מתעורר בארבע וחצי בבוקר וחוזר בלילה". דורון: "השעות שאני עובד הן לא הגיוניות. יש מחיר לא פשוט שאתה משלם. אז נכון שיש גמישות ונכנסים באמצע היום הביתה לאכול, אבל אני גם יו"ר ארגון מגדלי הדבורים אז התפקיד מחייב. אני לא מסכן, ואני אוהב את העבודה שלי וגם מתפרנס בכבוד, אבל אני רחוק מלהיות מיליונר. אם הייתי נשאר בתעשייה רמת החיים שלי הייתה היום גבוהה פי שניים".
יוקר המחיה? דורון: "אני מוציא את הסחורה לשוק הסיטונאי, ולא יודע אם תימכר ובכמה. 20% מהמחיר שבו היא נמכרת נשאר אצל המשווק והסיטונאי. זאת אומרת שאם קילו נמכר בשקל, אני מקבל 80 אגורות. הירקן קונה את הסחורה, ואצלו בחנות מקפיץ את המחיר ל-6 שקלים. זה מה שקורה פה, ומשום מה מפנים את האצבע כלפינו וטוענים שאנחנו אשמים. אבל הפער בין המחיר שבו אנחנו מוכרים למחיר לצרכן הוא עצום".
מינוס? מירב: "אין ולא יהיה. זה עניין של אופי". דורון: "אני לא מוכן לחיות על אשראי, מתוך תפיסת עולם. כשיש לי אני עושה. אם אין לי אני לא עושה. כל המדינה הזו חיה על כסף שאין לה, ואני לא מאמין בזה".
בילוי? מירב: "במשך השבוע אנחנו עובדים כל כך קשה, שבשבת אנחנו אוהבים פשוט להיות בבית ולא לעשות כלום. הבילוי המועדף זה ללכת לים. אנחנו לא הולכים לקניות כי זה לא מדבר אלינו". אביה: "אני אוהבת קניות".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
