מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת קוגון גלר, רמת גן.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום? ליאת קוגון (35), ליאת גלר (44) והכלב ווינג.
הבית? בית קרקע ישן, שלושה חדרים, 6,000 שקל שכר דירה. גלר: "גרנו בדירה בבניין במרחק 50 מטר מפה. זה בית קרקע שכבר שנתיים לא גרו בו, הצמחייה הפכה פרא וכיסתה הכל, וכל הזמן אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהבית הזה עומד ריק. יום אחד הרגשתי שמשהו השתנה ברחוב, והתברר שהורידו עץ וניקו את הצמחייה, והייתה תחושה שכל הרחוב נפתח. מי שקנה את הבית רצה לבנות, וזה התעכב, אז הוא החליט להשכיר. בוקר למחרת התייצבתי וסגרתי חוזה. אמנם עלינו בשכר הדירה ב-2,000 שקל, אבל זה שדרוג משמעותי. נכנסנו ממש לפני שבוע".
שכונת קריית בורוכוב? קוגון: "יש פה משהו מאוד שכונתי. אנחנו מחוברות לכל חתולי הרחוב בשכונה. בגלל שאנחנו מטיילות עם ווינג אנחנו מכירות הרבה אנשים". גלר: "יש קבוצת פייסבוק שכונתית, ויש גן ציבורי מקסים. אני אוהבת את השקט ושרואים שמיים ומריחים ריחות של בישולים".
מה אתן עושות? קוגון: "אני עובדת בווינגייט כפיזיותרפיסטית עם נבחרות הג'ודו והכדורמים לבנות. נסעתי הרבה לחו"ל לתחרויות. אני מקווה יום אחד להגיע להיות פיזיותרפיסטית באולימפיאדה. זה החלום. עכשיו הייתי עם נבחרת הג'ודו בהונגריה, ולפני זה היינו חודש במונגוליה. היה קשוח. הייתי חוזרת למלון בסוף היום גמורה, ואז מתחילה להתאמן כדי לשמור על כושר לרוגבי, כדי להיות מוכנה למכביה".
רוגבי? קוגון: "שתינו עמוק ברוגבי נשים. אני משחקת וליאת היא המאמנת של הקבוצה שהקמנו ברעננה". גלר: "אח שלי שיחק ובהתחלה לא התחברתי לזה, אבל בגיל 24 נתתי לזה צ'אנס". קוגון: "אני הייתי ספרינטרית במכבי תל-אביב, רצתי 100 ו-200 מטר, וכשהייתי בת 24 הייתי באוניברסיטה וראה אותי שחקן רוגבי שאמר, 'בדיוק מחפשים בנות כמוך'. הרגשתי אז שמיציתי את עצמי באתלטיקה והחלטתי לנסות. הגעתי לאימון ואמרו לי: 'את צריכה לרוץ - אבל עם כדור ביד'. אמרתי מושלם והתאהבתי בזה. זה הספורט הכי חברתי שיש".
חברתי? קוגון: "כולם ברוגבי חברים, ואחרי משחק יושבים ושותים בירה, שמחים ורוקדים. יש לך משפחה בכל העולם. לא משנה לאן נסענו, ברגע שאמרנו רוגבי - אתה מוצא חברים". גלר: "כל מי שמגיעה לרוגבי מגיעה במקרה, וכשאנחנו הולכות ברחוב אנחנו רואות בנות ואומרות אחת לשנייה, 'היא יכולה להתאים', וגם מציעות לנשים להצטרף. זה הספורט הכי מקבל בעולם, ולכל אחת יכול להיות תפקיד על המגרש. בגרסה האולימפית משחקים שבע על שבע במגרש בגודל של כדורגל, אז זה ממש קשה. צריך כושר. זה ספרינטים, תאקלים, ליפול ולקום".
קבוצה? קוגון: "לפני שבע שנים הקמנו את קבוצת הנשים רעננה רפטורס, ואנחנו אלופות הארץ בשלוש השנים האחרונות. ליאת משחקת גם בקבוצות בחו"ל. היא כוכבת, אבל זה לא משנה, כי המטרה שלי כמאמנת היא לתת מקום לכולן. אנחנו אמנם קבוצה חובבנית, אבל חשוב לנו להתנהל כמו מקצועניות וגייסנו ספונסרים ואנחנו יוצאות למחנות אימונים. בהתחלה זה לא היה פשוט לאמן את ליאת. היינו מתכסחות המון. היינו חוזרות מאימונים עצבניות". קוגון: "הקמנו את הקבוצה יחד, ואני מאוד דעתנית. כל דבר אני רוצה שיהיה בטופ ודוחפת את עצמי להיות הכי מקצועית". גלר: "היא מקצוענית אבל אי-אפשר שכל הזמן נהיה על 100, והיא למדה שאפשר לעשות דברים גם על הילוך שלישי ולעלות להילוך חמישי כשצריך. והיא למדה לסמוך עליי, אז היום זה זורם הרבה יותר טוב. היא נותנת לי את הרוח הגבית". קוגון: "זה המון מלחמות חיצוניות - לקדם את הרוגבי נשים, ואפילו להשיג מגרש לאימון, כי הכדורגל כמובן מקבל עדיפות".
משחק אלים? גלר: "הרבה חושבים שזה משחק אלים, אבל זה לא אלימות. רוגבי הוא כמו ג'ודו, זה משחק פיזי שבא לשרת מטרה, ואי-אפשר סתם להסתובב ולהחטיף מכות. יש חוקים מאוד נוקשים. אני הבנתי שבסופו של דבר להפסיד או לנצח זה לא באמת משנה. בעוד עשר שנים אני לא אזכור שניצחתי את חיפה 17:5, אבל אזכור את הנשים שעשו כל מה שהן יכולות ואת אוסף החוויות. זה לא קל אבל לפעמים אני מסתכלת אחורה ואומרת: 'עשינו מלא'. וכל זה הוא רק התחביב שלנו. בנוסף שתינו עובדות במשרה מלאה ועם חיים מלאים".
מה את עושה? גלר: "אני עובדת בחברת כנס, שמארגנת כנסים בכל העולם. חלק מהתפקיד זה לעשות את הסושיאל מדיה עבור הלקוחות, ואני עובדת מהבית אז זה מאוד נוח".
איך הכרתן? גלר: "ברוגבי. היינו חברות מאוד טובות, ולא רציתי לצאת איתה. מה זה השטויות האלה לצאת עם מישהי שגם לה קוראים ליאת. אבל בסוף אמרתי שחייבים לתת לזה צ'אנס, ומאז אנחנו יחד".
מצב כלכלי? גלר: "אנחנו מאוזנות. הקורונה שינתה לנו את כל הרגלי הצריכה. פעם היינו כל הזמן מזמינות אוכל ואוכלות בחוץ. בקורונה התחלנו לבשל ולעשות קניות מסודרות ולא ברשתות היקרות העירוניות. גם הסטופ בטיסות לחו"ל עזר לנו לחסוך".
חופשה אחרונה? גלר: "לונדון. התאהבתי בעיר הזו". קוגון: "התאהבנו עד כדי כך שאמרנו שנבדוק אופציות לגור שם תקופה. ליאת עובדת מהבית בכל מקרה אז אין לה בעיה".
הבילוי שלכן? קוגון: "לשבת לראות רוגבי כמובן, וגם לטוס לחו"ל לראות רוגבי".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
