מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: חברים מהקיבוץ העירוני אמתי שבעיר חריש.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: מרגלית בן שלום (36), לירן טוהר (36) והילדים שלהם הלל (חצי שנה) ושירה (3 וחצי); זיו רוזנברג (37) ומור בן חנן (37) והילד שלהם סתיו (4 וחצי).
1 צפייה בגלריה
מרגלית בן שלום, לירן טוהר והילדים שלהם הלל ושירה; זיו רוזנברג ומור בן חנן והילד שלהם סתיו
(צילום: אסי חיים)
הדירה: שתי דירות צמודות, 4 ו-5 חדרים, בשכירות. משלמים 2,800 שקל ו-2,300 שקל בחודש.
חריש? לירן: "אנחנו חיים כקיבוץ של השומר הצעיר בתוך העיר. עברנו לחריש מרחובות לפני שנתיים. זו עיר חדשה ואנחנו מעורבים בבנייה של החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי כאן. לקחנו אחריות על בית הספר הממלכתי הראשון שקם פה. וגם אפשר לקנות פה בניין שלם לכל החברים שלנו - וזו התוכנית שאנחנו עובדים עליה עכשיו".
קיבוץ? לירן: "לפני 30 שנה, כשהציר של הגשמה בקיבוצים גווע, התפתחה צורת הגשמה חדשה של קיבוץ בעיר. אנחנו חיים בשיתוף מוחלט". זיו: "הקיבוץ הוא 60 מבוגרים ועוד 45 ילדים, וגרים בשני בניינים. בבניין הזה אנחנו 35 מבוגרים ו-25 ילדים. אנחנו שוכרים את הדירות בקומות 2 עד 6 ומנהלים אורח חיים קהילתי עם ערבות הדדית. שכרנו גם את הפנטהאוז למעלה, שבו לא גרים, והוא משמש כמו מועדון לכנסים, ארוחות שישי וכו'".
לירן: "מעבר לקיבוץ הכללי, אנחנו ארבעתנו, מרגלית, מור, זיו ואני - חיים כקבוצה בתוך הקיבוץ. שתי הדירות שלנו מחוברות והסלון והמטבח משותפים". זיו: "הרעיון הוא לייצר מקום לקבוצה של מבוגרים שחיים יחד בתוך הקיבוץ".
קבוצה? זיו: "מבחינתנו זה עוד משהו שאנחנו משתייכים אליו, שהוא בין המשפחה לבין הקיבוץ. אנחנו חברים שותפים שרוצים לחיות ברמת קרבה יותר גבוהה. לכן החלטנו לגור צמוד ולנהל מטבח משותף וחלל משותף. אנחנו מנהלים שיחות על הכל וארוחות משותפות, ולמשל עכשיו אנחנו לקראת לידה שתשנה את המרקם שלנו, אז אנחנו נפגשים לדבר על היערכות לזה".
מרגלית: "יש לו"ז זוגי, כמו מי אוסף את הילדים וכו', ואם אנחנו לא מצליחים להסתדר, אנחנו נעזרים אחד בשני. ביום רגיל כשחוזרים מהגנים אחרי הצהריים הבניין הופך קצת כמו 'דשא של הקיבוץ'. כל הדלתות פתוחות ויש דינמיקה בין הקומות. ארוחות הערב ביחד והילדים משחקים יחד".
מרחב פרטי? מרגלית: "יש. בגלל זה בכל זאת זה שתי דירות, ואנחנו יכולים להגיד 'הערב אנחנו עושים ערב זוגי' והדלת נסגרת. ויש סופי שבוע שאנחנו נוסעים להורים, אז לא כל סוף שבוע אנחנו יחד בחלל הזה. גם אחרי כל-כך הרבה זמן יחד, אתה מרגיש את האנשים ויודע מתי בן אדם צריך את השקט שלו".
בעיות? זיו: "תמיד עולות בעיות, אבל אנחנו מדברים ופותרים אותן. למשל הייתה תקופה ששירה וסתיו כל הזמן רבו. או למשל יש גבולות שונים שכל אחד מציב לילדים שלו, וזה יצר בעיות. אז היינו צריכים לשבת ולדבר ולפתור את זה. זה דורש המון תקשורת ואמון, אבל הרווח בעיני עולה על הבעיות". מרגלית: "רצינו לייצר משהו חמולתי ושיתוף וחיים כחלק ממשהו גדול יותר. יש לנו גם צוותים שונים, כמו צוות 'ילדינו' - שאחראי על החינוך של הילדים והמסגרות השונות. יש צוות חגים שהופך את החגים ליותר משמעותיים".
חשבון משותף? לירן: "אנחנו אגודה שיתופית שיש לה חשבון בנק וצוות שמנהל את זה. כל המשכורות נכנסות לאותו מקום ומחולקות לתקציבים או קופות. יש תקציב בריאות ותקציב חינוך ותקציב אישי או קבוצתי. אבל בתוך הקיבוץ יש לנו גם חשבון בנק של הקבוצה שלנו, של ארבעתנו. הכסף שמקבלים מהקיבוץ עובר לחשבון של הקבוצה, ואת רוב הדברים אנחנו מנהלים יחד. תקציב האוכל והבית הוא קבוצתי, אבל יש גם תקציבים אישיים כמו תקציב ילדים. בכל מקרה יש תמיד רשת ביטחון לכולם".
רשת ביטחון? לירן: "אין קשר בין כמה אתה מרוויח למה אתה מקבל. ואם מישהו לא עובד, בודקים למה ומה קרה, אבל בכל מקרה אתה מקבל תקציב".
מינוס? לירן: "כקיבוץ אנחנו מחזיקים את הראש מעל המים, כמו מורים בישראל. בטח עכשיו כשאנחנו רוצים לקחת הלוואות כדי לקנות בניין משלנו. אבל אנחנו מאוזנים. היו תקופות שהוצאנו יותר ממה שאנחנו מכניסים, אבל פתרנו את זה ואנחנו חיים אורח חיים חסכוני ויש לנו המון יציבות וביטחון כי אנחנו חלק ממערכת תומכת". זיו: "בעידן של היום, שהכל זה כוחות השוק, אנשים מוצאים בביטחון הכלכלי הזה משהו משמעותי מאוד. יש גם חברים שנעזרים בהורים, כמו כל אחד רגיל".
חו"ל? זיו: "חוסכים ומצטמצמים כדי לצאת לחו"ל". לירן: "אני הייתי חודש לפני שהלל נולד לבד בבודפשט". מרגלית: "יש צוות קופה, ואם יש בקשות אז פונים, והם מנהלים את זה לפי הכסף שיש. זה דורש הרבה אמון, אבל אנחנו לא הרבה אנשים וזה עובד". לירן: "יש אתגר כשצריך להחליט כחבורה מה מממנים ומה לא, בלי לשאול שאלות. יש סדרי עדיפויות: למשל אנשים רוצים ללמוד לתואר שני ואנחנו רוצים לאפשר את זה. אז אנחנו שמים על זה כסף, ואנחנו צריכים להחליט - תואר שני או חו"ל".
אנשים עזבו? מרגלית: "כן. אבל לרוב הסיבות הן חברתיות. חיבור חברתי שלא עבד, או בן זוג מחוץ לתנועה שהצטרף וזה לא התאים לו, או קשר שהתפרק ואחד האנשים עזב".
מה אתם עושים? מרגלית: "אני מורה בחטיבה של חריש שמובילים אנשי הקיבוץ". זיו: "אני דובר התנועה". מור: "אני גננת בגן שהקמנו השנה בגבעת חביבה". לירן: "אני סמנכ"ל החינוך של תנועת הנוער של השומר הצעיר, ואני גם אופה את הלחם לקיבוץ".
לחם? לירן: "חלק מהסיפור שלנו זה לתת קרקע להגשים גם חלומות אישיים. אני הייתי אופה, ובקורונה היה לי חזון להעביר את כל הקיבוץ לצריכה של לחמי מחמצת. בחמישי בערב ארבע הדלתות בקומה שלנו היו פתוחות, אפינו 20 כיכרות בארבעת התנורים ורצנו ביניהם. כשראינו שאנחנו מצליחים, דיברנו עם הקיבוץ והשקענו 20 אלף שקל בתנור מקצועי, וגם הראינו איך נחזיר את ההשקעה. התחלנו, וזיו ואני אופים לחם לתצרוכת של חברי הקיבוץ, ויש גם כאלה מבחוץ ששמעו על זה ומזמינים מאיתנו".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
