"כשנולדתי, הרגשתי שיש לי עיניים של אשה בת 50. כביכול, אני רואה את הכל וכולם שקופים, ורואה את העתיד בסוג של בהירות. אלא שבסביבה בה נולדתי וגדלתי, הפלג הליטאי של החברה החרדית, מהיום שאני זוכרת את עצמי, הסלוגן אליי היה: 'שרה, את צריכה מתינות. לשתוק. להתמעט'. לא קיבלתי את זה, כי הרגשתי שפשוט לא מבינים אותי. נהגתי לומר לאמא שלי: 'את טועה. אלוקים איתי'. לפעמים, היא הייתה אומרת לי בעיניים, מה שהיה אסור לה להגיד במילים, שהיא סומכת עליי".
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המשפטים האלה של שרה מאיר (31), בעלת סוכנות מיתוג אסטרטגי לעסקים, מקפלים בתוכם את תמצית חייה. מי שנולדה לפני 31 שנה בירושלים להורים חרדים, אם ממוצא מרוקאי ואב אנגלי, לא חששה משחר ילדותה לחצות קווים ולבעוט במוסכמות הנוקשות של החברה, שמקדשת את "נעשה ונשמע". היא שילמה מחירים לא פשוטים על היותה דמות צבעונית וחריגה בנוף הקשוח והאחיד של בית גידולה, אבל היום, במקום בו היא נמצאת, היא מרגישה שהדרך הייתה כדאית לה.
"אני החמישית מבין שישה ילדים", היא מספרת. "עד היום קשה למשפחה ולסביבה שלי לקבל אותי, כמי ששונה כמעט בכל תחום. רק לאחרונה, בתור מי שמביאה בשורה למקום ולחברה בתוכה אני חיה, החלטתי ללכת עם אג'נדה של 'טוב לכם? תקבלו. לא טוב לכם? תתקדמו'. העובדה שאני הולכת לפי ההלכה, עוד יותר מעצבנת את הסביבה שלי. למרות שיש כאלו שחושבים שאני לא, אני חרדית, ושומרת קלה כחמורה".
רוקדת סולו
הבעיה של החריגות בנוף החריפה בשנות לימודיה, אותם העבירה במוסדות החרדיים בירושלים. במקביל ללימודים, שלחה אותה אמה לחוגים שונים, בהם ציור, דרמה, מוזיקה, ובעיקר ריקוד, "כדי שאוציא קצת מרץ", היא אומרת בחיוך. "כשהגעתי לגיל, שרציתי ללמוד ריקוד יותר מקצועי, לא מצאתי חוג ריקוד מתאים, ולא ויתרתי עד שמצאתי".
הפתרון אז נמצא בדמותה של חיה שלמה, חוזרת בתשובה, היום בעלת בית הספר למחול הללו, שמיועד לחברה הדתית והחרדית. "מצבם הכלכלי של הוריי היה קשה. אז ביקשתי ממנה שתלמד אותי ריקוד בתמורה לזה שאסייע לזה בעבודות הבית ובבייביסיטר", מספרת מאיר. "המטרה שלי ושל שתי חברות שלי הייתה להעלות מופע בתשלום לחברה החרדית. כדי לחסוך כסף למופע, פתחנו שלושתנו במקביל קורס דרמה וריקוד לילדות חרדיות, ובכתה ז' העלנו את המופע לפני מאות נוכחים, מופע שהיה הצלחה אדירה. אגב, היום אני סוגרת מעגל עם חיה. אני ממתגת לה את העסק שלה, מוציאה אותה מהארון במובן הזה".
מה אמרה המשפחה שלך על המופע?
"עד כמה שזכור לי, אף אחד מהם לא הגיע. אמי, שושנה יוסוביץ, הגיעה למופע אחר שלי, שהיה מבחינת אירוע מכונן. היה לי ריקוד סולו עכבר שהופך אריה. בסיום המופע הודעתי לאמי, שבכתה לכל אורכו, שאני לא יכולה לחיות בלי ריקוד, והיא תראה, שעוד אהפוך להיות אריה".
כשהגיע תור הסמינר, נשלחה מאיר ל"דרכי רחל ("הסניף"), סמינר בית יעקב לבנות מהציבור הליטאי, שהיה אז בגבעת שאול. "זה הסמינר הכי סגור וקשוח בציבור הליטאי. נכנסתי להלם, לא האמנתי שאני שם. מה שעניין אותם בתחילה זה אם אני אשכנזייה או ספרדייה, ומי הדמות שלי לחיקוי. התחלתי ללמוד, וממי שהייתה אחת שמסדרת את העולם לפי הרצונות שלה, הפכתי להיות אחת מ-2,000 בנות, שעושות כל מה שהרב, מנהל הסמינר, אומר להן שזה מבחינת 'ראה וקדש'. כשחזרתי הביתה מהיום הראשון ללימודים, הורדתי את הגרביונים בצבע גוף ואת החצאית, ובכיתי בלי הפסקה. בכל יום מחדש הרגשתי איך רוצים לגזול ממני את החופש, ולא הסכמתי לעשות את מה שאני לא מבינה, כמו למשל, למה אסור שישמעו אותי שרה. אמא שלי כעסה לא אחת, אבל עזרה לי המון".
בתקופה הזו, בכל זאת יישרת קו?
"לא, ועברתי התעללות בגלל זה. היו מתקשרים להוריי המון ובדרכים שונות ניסו 'ליישר אותי'. המשכתי לבכות, והמשכתי ללכת לסמינר, כשבין היתר מה שהחזיק אותי בתקופה הזו הייתה העובדה, שהמשכתי לרקוד ולשחק, כשרק אמי וחברות קרובות שלי יודעות על כך. ביום שזה התגלה בסמינר, העיפו אותי. אמא שלי נלחמה עליי כמו לביאה, עד שהחזירו אותי, וגם אבא שלי עמד לצידי. כשסיפרתי לו איך המנהל רדף אחריי ברחוב ומה הוא אמר לי, אבא אמר: 'את המנהל הזה צריך לשים בכלא'. הוריי נתנו לי כוח. כשהוחזרתי לסמינר, החלטתי ללכת על הקיצון. הפכתי הכי סגפנית בעולם. כפתור אחרון בחולצה סגור, נעליים הכי פשוטות של החרדיות, הכי גלאט כושר שאפשר. זו הייתה פשוט האסטרטגיה שלי".
ואז בא השקט?
"מצד הסמינר, אבל לא מצידי. בכתה י"ב, החלטתי לעזוב ולעבור ללמוד בסמינר אחר, כדי שיהיה לי מקצוע. התחילו שוב מריבות ומלחמות עולם בבית, עד שאמרתי לאמי: 'בואי נעשה דיל: אל תעזרי לי, אבל אל תפריעי'. את אותו הדבר ביקשתי מהמחנכת שלי".
עם הרבה אומץ והרבה חוצפה, הלכה לבדה לסמינר "בנות אלישבע" (גם שייך לרשת בית יעקב בירושלים, שבו לומדים גם מקצועות שונים), וביקשה להתקבל. "חוצפה של ילדה נועזת", היא מודה. "בניגוד לכל הסיכויים, הצלחתי לשכנע את המנהלת והמורות שיקבלו אותי למסלול של תקשורת חזותית. במקביל המשכתי לרקוד, ועבדתי בהצלחה במקומות שונים".
מה שחסר לי בסיפור הוא השידוך. כבת לפלג הליטאי, לפי המקובל, כבר היית צריכה להיות נשואה בשלב הזה.
"נכון", היא צוחקת. "אבל גם פה הייתי שונה. כמה שהייתי מוצלחת בלימודים ובעבודה, נכשלתי בכל נושא השידוכים, כשאצלנו מתחילים לחשוב על המיועד כבר בגיל הגן. ניסיתי לא מעט שידוכים, והם לא צלחו, והשדכניות, המשפחה והחברות, החלו לרדת עליי בקטע. בנקודת משבר גדולה, כמעט הסכמתי להתחתן עם אחד המשודכים, שאמר לי לאחר חמש פגישות: 'את שלי'. סגרנו, למרות שהוריי לא הסכימו. אמרתי לעצמי, שלא אכפת לי, רציתי כבר למצוא את עצמי נשואה. יום אחד גיסי שאל אותי, אם יש לי פרפרים בבטן, כשאני פוגשת את המיועד, ולא הבנתי על איזה פרפרים הוא מדבר. הוא אמר לי, שאין מצב שאנשא למי שלא מרגש אותי".
בסופו של דבר החליטה מאיר שלא להתחתן איתו. רגע לפני שקיבלה את ההחלטה, בחרה מאיר להיפגש עם גרפולוגית. "היא עשתה לי דמיון מודרך, וביקשה שאצייר לה את הגבר שאני רואה בעיני רוחי. אני מזל אריה, וציירתי לה גבר שנראה כמו אריה. הפגישה הזו הייתה נקודת מפנה בחיי, החלטתי לא לוותר, עד שאמצא את המתאים לי".
"הקטע המצחיק", היא ממשיכה, "שפגשתי בשידוך בחור חדש, שלא רציתי אותו. השדכן שכנע אותי להיפגש שוב, ובפגישה השנייה כבר סיפרתי לו מה שלא העזתי לספר לאף אחד, כמו על הדברים הלא קונבנציונליים שאני עושה. זה הדליק אותו. נפגשנו שוב ובפגישה השביעית נזכרתי לשאול אותו איך קוראים לו. הוא אמר לי שקוראים לו אריה. הרגשתי שהלב שלי מתמלא. הבנתי שאיתו אני נשארת. התחתנו, זה סיפור אהבה אמיתי".
מסיפור האהבה הזה נולדו עד עכשיו ארבעה ילדים (7 וחצי, 5, 3 ושנתיים), אבל את מאיר המצב החדש לא הרגיע. דווקא בשלב הזה של חייה, היא החליטה לעשות שינוי מקצועי, ולהפוך משכירה לעצמאית. "כשנתיים לאחר שילדתי את אריאל, הבכור, הרגשתי שמיציתי", היא מספרת. "הודעתי לאריה, שאני רוצה לפתוח עסק משלי. בתחילה, הוא לא הסכים לרעיון. הוא אמר: 'את מביאה משכורת, מה את רוצה'? עברנו תקופה לא פשוטה. הפעם הראשונה שהוא ממש כעס עליי הייתה, כשביקשתי שישיג לי הלוואה של כמה עשרות אלפי שקלים כדי שאפתח את העסק. לא ויתרתי. כשהייתי בהיריון עם הילד השני, הוא הסכים, ויצאתי לדרך. בבוקר עבדתי כדי לפרנס, וכשחזרתי הביתה, טיפלתי בילדים ובבית, ובלילות ישבתי ובניתי את המיתוג של עצמי".
6 צפייה בגלריה
"יש לי תנאים עם בורא עולם. אני אומרת לו, שאם אני עושה עוד ילד, הוא עוזר לי יותר בעסק". שרה מאיר עם משפחתה
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"הקווים האדומים שלי הם עם עצמי מול בורא עולם"
כשהיא בחודש התשיעי עם ילדה השלישי, פתחה מאיר את העסק שלה, וסגרה, לדבריה, שמונה מיתוגים במחיר שביקשה. "כשראיתי שהצלחתי לעמוד ביעדים האלו, הצבתי לעצמי יעדים יותר גבוהים: יותר לקוחות, יותר פרויקטים, ומחיר יותר גבוה לכל פרויקט. אריה המשיך לעשות קולות של פחדים, אבל לא עצרתי. מצאתי מקום, גיבשתי צוות עובדים, וב-2016 פתחתי את המשרד. נכון, עשיתי לא מעט טעויות בהתחלה, אבל ככה התקדמתי. אין דרך אחרת להצליח, אלא ללמוד מטעויות. היום אריה מסייע בעסק, ואני נמצאת במקום אליו רציתי להגיע. יש לי זרם הולך וגובר של לקוחות מכל המגזרים. עד היום סיפקתי שירותי פרסום לכ-300 לקוחות, חילונים ודתיים, ומיתגתי כ-50. כמשרד בוטיק אני מעסיקה שבעה עובדים, ונמצאת במגמת התרחבות". בין לקוחותיה: קופ"ח כללית, רדימיקס, את - הלבשה תחתונה, גלידת פינגווין, יעקובוביץ' אדריכלים.
את מכנה את הקמפיינים שאת עושה: "שואגים", "חצופים". כולם מתחברים לזה?
"כן. ראשית, זה האריה. המוטיב שמלווה את חיי. קמפיין שואג זה לקחת את הבשורה של החברה והיזם, ולהוציא את המותג שלהם בוטה, פרובוקטיבי, נועז ומדויק, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. לא מזמן התקשר אליי מנכ"ל של חברה, ואמר שהוא 20 שנה בענף, שאין סיכוי שיהיה לו בידול, ולא מאמין שאצליח במשימה. השבתי, שזה בדיוק האתגר, שאני עובדת קשה, כדי שלכל אחת ואחד מהלקוחות שלי תהיה השאגה שלהם. בתהליך המיתוג, כדי להגיע לפיצוח, אני לומדת את הנפשות הפועלות, את צורת החשיבה וצורת החיים שלהן, וגם מגיעה לבית הלקוח, כדי להכיר אותו שם ולהבין איך הוא חי. אני חולבת מכל לקוח את סיפור החיים שלו, גם אם הוא לא מבין בהתחלה את הקשר. שאלת למה אריה? כי עבור כל לקוח, אני מתנהלת כמו דניאל בגוב האריות, שנכנס לכלוב ויצא בשלום. אני לא מרימה ידיים, עד הלקוח מתאהב בפיצוח. ואני מבקשת ממנו: "קדימה, לשאוג!".
עד היום השתתפת בכמה קמפיינים שלא עולים בקנה אחד עם דרך החיים החרדית. למשל, קמפיין למותג לבני נשים בכיכוב דוגמניות הלבשה תחתונה, מותגי ספורט עם דוגמנים חשופים על שפת הבריכה, אביזרים אינטימיים. אין לך קווים אדומים?
"בסביבה בה אני חיה, מזמן חציתי את הקווים האדומים. עדיין עמדותיי לא מצופות מאשה חרדית-ליטאית, כמו חלק מהקמפיינים שאני עושה. יש קמפיינים שלא אקח, אבל הקווים האדומים שלי הם עם עצמי מול בורא עולם".
תפסלי, למשל, קמפיין לצעצועי ואביזרי מין?
"ממש לא, במידה ויגיע הקמפיין הנכון, ובמידה שאהיה שלמה איתו במסגרת אמונתי".
מה הלאה?
"ראשית, אני מקווה שאלוהים יזכה אותי בעוד ארבעה ילדים. יש לי תנאים עם בורא עולם. אני אומרת לו, שאם אני עושה עוד ילד, הוא עוזר לי יותר בעסק. אפשר לראות איך כל לידה עבורי היא קפיצה בעסק", היא צוחקת. "אני מתכננת עוד ארבע קפיצות. בינתיים אני מחזקת את התשתיות, ופונה לחברות וארגונים. ויש לי גם חזון".
והוא?
"לאחרונה בעלי לקח אותי להופעה של חנן בן ארי. היה לי מסע רוחני בתוך המופע, ובסיומו אמרתי לאריה, שלא ברור לי עדיין מתי זה יקרה, אבל הולך להיות מופע משותף מאוד גדול של שרה מאיר וחנן בן ארי. ואם אני מכוונת לשם, זה יקרה בעזרת השם. אני רואה את עצמי במופע מובילה עסקים, חברות וארגונים, אהיה כמו טוני רובינס (מרצה ומנטור, י.ו), עם עבודה מעשית בלייב. חנן בן ארי ילווה את המופע במוזיקה, והקהל יהיה מעורב. כל המגזרים והגילאים. אני רוצה, שכל אחד במופע, ימצא את המקום הנועז שלו ולא יוותר, גם אם יש בעל, הורים או חברים, שמנסים להזיז אותו מהמטרה".
יפה. אגב, חנן בן ארי יודע מזה?
"עדיין לא".
