צפו: האימהות שאיבדו את עבודתן בקורונה: "אף אחד לא רוצה להעסיק"
(צילום: משי בן עמי)
מיכל פונק (38) מקריית ביאליק, גרושה ואם חד-הורית ל-2 ילדים קטנים, עבדה לפני הקורונה בחצי משרה כחשבת שכר בחברת יזמות בתחום הנדל"ן. במרץ היא מצאה את עצמה ללא עבודה בעקבות הסגר הראשון ומאז היא מתקשה לחזור למעגל התעסוקה ומקבלת דמי אבטלה בסך 3,000 שקל בחודש.
"בחצי השנה האחרונה אני שולחת המון קורות חיים ואני מוצאת את עצמי בבית עם שני ילדים, ועם דמי אבטלה מינימליים לחלוטין. אני מנסה לשרוד בעזרת ההורים. בלעדיהם הייתי עם הילדים ברחוב", היא מספרת היום (ב') בריאיון לאולפן ynet. פונק לקחה חלק בפרויקט 'עדויות הקורונה' של הברית הישראלית.
לדבריה, למרות מאמציה לא מזמנים אותה לראיונות עבודה. "גם הגיל משחק פה והעובדה שיש ילדים קטנים ואני חד-הורית. לא מיהרו להעסיק לפני הקורונה ועוד יותר עכשיו כשהמצב הוא כזה", היא אומרת.
היא מספרת על תחושות של תסכול וחוסר אונים וחשש שלא תצליח למצוא עבודה בקרוב. "אני רוצה לעבוד, זה מצחיק שאומרים שאנשים בחל"ת לא רוצים. בחיים לא היה לי דבר כזה. שלחתי קורות חיים לכל מקום אפשרי, אף אחד לא חוזר אליי. אם כן חוזרים - מציעים לי שכר ותנאים שהם נטו ניצול. זה לא שאני בלי מוסר עבודה. אני רוצה ולא מצליחה".
לטענתה, בתור אישה ואם היא נפגעת הרבה יותר מאשר גבר. "אני רואה שגברים הולכים ועובדים כאילו כלום לא קרה, ואנחנו הנשים בבית", היא אומרת. "חזרנו שנים לאחור, כאילו אנחנו פחות טובות, פחות מוכשרות. ההפך: אנחנו הרבה יותר טובות. אני אוהבת כשיש לי עבודה, כשיש חוסר מעש במשרד זה משגע אותי. למדתי את המקצוע שלי ואני אוהבת אותו, אני אוהבת כשדברים הם דינמיים".
פונק מספרת על הקושי להסתדר עם 3,000 שקל בחודש: "מזה אני אמורה לממן שכירות, חצי מהתשלום על המסגרות החינוכיות לילדים, אוכל, ארנונה, חשמל, מים, אינטרנט, טלוויזיה, טלפון ובגדים לילדים. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שקניתי לעצמי משהו. אני לא ישנה בלילות, חושבת מה לעשות. יש לי הלוואה בבנק ובגלל שאני לא עובדת לא הסכימו לי לקחת עוד אחת. זו הישרדות יומיומית. בסופרמרקט אני מסתכלת כל יום מה אני קונה.
"לא תיארתי לעצמי שאי פעם אהיה במצב כזה. אי אפשר לתאר כמה זה מתסכל, אני הבנאדם הכי חזק בעולם אבל כבר הגעתי לנקודה שנשברתי. אבל כשיש לך 2 ילדים את מנסה למצוא תקווה, אופטימיות ולשאוף לצאת מהמצב הזה, אין לך בררה כי יש לך ילדים שמסתמכים עלייך אז את עושה הכל להחזיק את עצמך ואת המשפחה שלך. המזל שלי שאני בן אדם חזק".
"חוסר צדק משווע"
לדברי מאיה רענן, מנטע - המרכז לפיתוח קריירה, "כבכל משבר, גם הקורונה פוגעת בעיקר בקבוצות הקצה - המבוגרים והצעירים. ובתוך שתיהן ניצבות הנשים, שהן הנפגעות הקשות ביותר, בשל העיסוקים המזוהים עם תעסוקה נשית שנפגעו במשבר (תיירות, מזון, חינוך ועוד) ובעיקר בשל היותן אימהות הנדרשות להישאר עם ילדיהן כשמערכות החינוך סגורות. בחוסר צדק משווע, חלוקת הנטל אינה שוויונית באופן קיצוני - כל עומס הטיפול בילדים נפל על הנשים, שנאלצו לעזוב את עבודתן".
רענן אמרה בריאיון לאולפן ynet, כי "במשברים אנחנו נוטים לחזור לאחור והחזרה אחורה פה היא בדיוק למקום הזה שנשים מתכנסות לבתים שלהן להורות שלהן, ההורות בישראל עדיין לא שוויונית כמו שהיינו רוצים, עולם העבודה עדיין לא שוויוני. נשים בכל הגילים ובכל השכבות נפגעות יותר מגברים במשבר הזה, גם נשים מבוגרות אבל נשים צעירות, אימהות לילדים הן הנפגעות העיקריות כי המצב של החינוך לא יציב. אנחנו לא יודעים מה יהיה בהמשך, מתי הילדים יוכלו לחזור לגנים ולבתי הספר, מתי אימהות יצטרכו להראות פחות נוכחות בבית".
גם נגה אורן (36) מרעננה, נשואה ואם ל-2 בנות קטנות, נפגעה כלכלית ממשבר הקורונה. "ממרץ לא חזרתי כמו שצריך לעבודה", מספרת אורן בריאיון לאולפן ynet. אורן היא מורה לריקוד בגנים, בצהרונים ובסטודיו לריקוד, אך מתחילת הקורונה הופסקו החוגים ואיתם הופסקה העבודה כמעט לגמרי.
"קשה מאוד להסתדר", היא אומרת. "למזלי בעלי עובד אבל קשה עדיין, עברנו דירה, יש משכנתא".
את חוששת שגם אחרי, כולנו מקווים שנצא מהמשבר, לא יהיה לך לאן לחזור, כי המשרות האלה של אימהות, עם ילדים קטנים, מתמעטות במיוחד עכשיו?
"אני מניחה, קשה לדעת. התחלתי כבר ללמוד מקצוע חדש, אני לא יודעת על מי ועל מה לסמוך אז נקווה לטוב".
