בית המשפט העליון קיבל לאחרונה ערעור שהגישה חברת הביטוח "שלמה" כנגד החלטה המחייבת אותה לפצות גבר שהיה מאורס לצעירה שנהרגה בתאונת דרכים. השופטת יעל וילנר קבעה שאין בעצם האירוסין על מנת לשוות ליחסי הזוג מעמד של "ידועים בציבור", המקנה זכאות לפיצוי מחברת הביטוח.
בני הזוג הכירו במהלך 2015 במסגרת לימודיהם האקדמאיים. אחרי חצי שנה הם עברו לגור יחד בדירה שכורה וכעבור שנה וחצי של מגורים משותפים הם התארסו. מכיוון שהגבר אינו יהודי, הם תכננו להתחתן בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל במאי 2017. אלא שחודשיים לפני החתונה נהרגה האישה בתאונת דרכים.
הארוס והורי המנוחה הגישו תביעה נגד חברת הביטוח של המכונית, "שלמה", במסגרתה כללו דרישה לפיצוי בן הזוג. בית משפט השלום קיבל את טענתו, בין השאר לאור המדיניות המקלה הנוהגת בפסיקה כלפי בני זוג "מנועי חיתון" לצורך הוכחת היותם ידועים בציבור. "שלמה" ערערה למחוזי אך נתקלה בתוצאה דומה, ומכאן בקשת הערעור שהגישה לעליון.
לטענת חברת הביטוח, בני הזוג לא היו ידועים בציבור. כך למשל, שררה ביניהם הפרדה רכושית והם אפילו לא עדכנו כתובת מגורים משותפת. נטען כי הם לכל היותר היו "חברים במובן הצר" ומשכך אין הצדקה לחייב אותה בפיצוי האיש.
מנגד התעקש בן הזוג שהם ניהלו מערכת יחסים רצינית במשך יותר משנתיים ותכננו להתחתן, כך שיש להחשיב אותם כידועים בציבור, וכפועל יוצא לשלם לו פיצויים כתלוי שלה בהתאם לסעיף 78 לפקודת הנזיקין.
השופטת וילנר הסבירה שקיימת אמנם מדיניות מקלה ביחס להחשבת מנועי חיתון כ"ידועים בציבור", אלא שלצורך כך עליהם להוכיח קשר סיבתי בין העובדה שהם פסולי חיתון לבין הימנעותם מלהינשא. במקרה זה המשיב והמנוחה קבעו תאריך לחתונה אזרחית, כך שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש.
יתרה מזאת, האירוסין כשלעצמם אינם משכללים מעמד של ידועים בציבור. מעמד זה מוקנה לבני זוג רק בשלב שבו הם יחליטו לשאת על עצמם את ההשלכות המשפטיות הנובעות מחיי הנישואים, ואין בהכרח קשר בינו לבין החלטתם הפורמלית להתארס.
"ידועים בציבור אינם מהווים שלב 'מעבר' בין היות בני הזוג 'חברים' לבין היותם נשואים, אלא עניינו בחלופה למוסד הנישואין", כתבה. לעמדתה, החלטה להתארס עשויה דווקא לשלול במקרים מסוימים כוונה להחלת ההשלכות של חיי הנישואים על יחסי בני הזוג, וממילא אף לשלול מעמד כידועים בציבור.
האם מתקיימות נסיבות אחרות שבגללן מוצדק להכיר במשיב והמנוחה כידועים בציבור? השופטת השיבה על כך בשלילה, בין היתר לנוכח תקופת המגורים המשותפת הקצרה יחסית (שנה וחצי), ההפרדה הרכושית שנהגה ביניהם, העובדה שלא עדכנו כתובת משותפת ושהרכב בו מצאה המנוחה את מותה היה רשום על שמה בלבד.
בנסיבות אלה נקבע, בהסכמת יתר חברי ההרכב השופטים יצחק עמית ודוד מינץ, כי המשיב אינו "בן זוגה" של המנוחה לצורך קבלת פיצויים כתלוי שלה.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ חברת הביטוח: עו"ד משה עבדי
• עו"ד איריס ירדני עוסקת בדיני משפחה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
