350 מטר שאפשר לעשות בשלוש דקות הליכה מפרידות בין אלמרסא, המסעדה שפתחו האחים מרוואן וחמודי ברגוט לפני שמונה שנים בעיר העתיקה בעכו, ובין הבר הראשון בעיר, סאמא, שהם פתחו לפני שלושה שבועות. שלוש דקות בתיאוריה, כי לעשות איתם את הדרך הזו בפחות מ-20 דקות זה כמעט בלתי אפשרי. השניים הפכו בשנים האחרונות לסלבס מקומיים. אנשי עסקים שהצעירים מביטים אליהם בהערצה ומקבלים השראה, שמחזיקים חדרי אירוח וצימרים בעיר העתיקה, נכסים בעשרות מיליונים ותוכניות למלונות בוטיק ולמלון יוקרה.
>>לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
העיר הייתה שנים מחוץ למפת התיירות המקומית והיום נמצאת בתנופה אדירה, הרבה בזכותם. לכן, טבעי שכולם מרגישים צורך לעצור, לברך, להגיד שלום, להציע איזה נכס למכירה או סתם ללחוץ להם את היד. והם? קצת נבוכים אבל לא מתעלמים מאף אחד. ככה זה כשאתה מגיע מהסמטאות ומתעקש לזכור מאיפה באת.
מרוואן (37) נשוי עם שתי בנות (6, 11) וחמודי (32) הרווק הם סמל לדור החדש של צעירים מקומיים, יזמים ושאפתנים שלא מפחדים לנסות ומגלים שאפשר גם להצליח. חמודי: "קוראים לנו בעכו 'הערבים האשכנזים'. ככה מסתכלים עלינו. החשיבה שלנו תמיד הייתה אחרת. אין לנו אנשי עסקים במשפחה ולא היה לנו עם מי להתייעץ. אני לא יכול לשאול את אבא שלי אם אני צריך לפתוח מסעדה, הוא יגיד 'לא' כי הוא מפחד, הוא אף פעם לא ניסה את זה. עכשיו הוא רואה שזה מצליח ואנשים מסתכלים עלינו אחרת וזה מרגש בשבילו. 'אתם גיבורים שלי' הוא אומר לנו".
פגשתי אותם במקרה באחד הביקורים האחרונים שלי בעכו והסתקרנתי, אז קבענו ראיון. הם הציעו שניפגש באחת הסמטאות בעיר העתיקה. זה היה מוזר אבל מהר מאוד הכל נהיה מובן. פגשתי אותם בסמטה קטנה וצרה, לא רחוק ממלון האפנדי שהקים הבעלים של מסעדת אורי בורי, ליד בית אבן עתיק, כנראה מהתקופה העות'מאנית.
מרוואן: "פה הכל התחיל. זה הבית של סבתא שלנו. פה גדלו 11 דודים ודודות בבית קטן של 80 מטר. את הבית סבא וסבתא קנו בתחילת שנות ה-70. זה היה מקום נטוש בלי חלונות וסבא שיפץ הכל בידיים. כאן נולדו כל הדודים והדודות שלי. סבא עבד בבוקר עם חומרי בניין ובערב בשמירה כדי לפרנס, וסבתא גידלה את הילדים וגם אותנו".
אמא של מרוואן וחמודי עזבה את העיר העתיקה אחרי החתונה אבל מדי בוקר הייתה שולחת את מרוואן ואחיו לבית של סבתא שהייתה מלבישה אותם, מכינה להם ארוחת בוקר ולוקחת אותם לבית הספר הסמוך. "כשהיינו מסיימים ללמוד היינו חוזרים לסבתא עד שאמא הייתה חוזרת בערב. עד גיל 12 ממש גרתי פה כי הרבה פעמים לא היה טעם לחזור הביתה. פה בין הסמטאות הייתה השכונה שלנו, פה היה הכדורגל מקיר לקיר, פה היו החברים שלי. אז עוד לא היה פה מלון האפנדי ומעלינו גרו ההורים של סמיר שוקרי ‑ להם היה את הטלפון הראשון בשכונה. כשדודים שלי מדנמרק רצו לדבר איתנו הם היו מתקשרים לשוקרי והם היו צועקים לנו מלמעלה 'יש לכם טלפון'", מספר מרוואן.
"סבתא לא ויתרה עלינו, היא המנטורית שלנו"
במהלך השנים סבא וסבתא של האחים קנו גם את החירבה ממול ואת הקומה מעל כדי שיהיה קצת יותר מקום. "סמטאות העיר העתיקה נחשבו למקום קשה, בעייתי, עם סמים", אומר מרוואן, "אף אחד לא רצה לגור פה וזה היה זול יחסית. רק בשנים האחרונות העיר העתיקה של עכו פורחת ופתאום כולם מתעניינים. אז ‑ אף אחד לא רצה לגדל פה את הילדים שלו".
לדברי מרוואן, מה שהחזיק אותם מלצעוד גם כן בדרך הזו הייתה המשפחה המחבקת והתומכת. "סבתא אף פעם לא ויתרה והחזיקה את כולנו חזק, היא הייתה קשוחה. לא ידעה לקרוא או לכתוב אבל היו לה עקרונות שהחזיקו את כל הבית. הייתי מאוד שמח אם היא הייתה בחיים ורואה מה אנחנו עושים. כשהיא נפטרה הייתה לנו רק המסעדה. היא לא אכלה שם אפילו, כי הייתה מבוגרת".
העסק הראשון שלכם היה מסעדת אלמרסא. איך זה התחיל?
מרוואן: "החינוך מסבתא שלי היה שאתה יכול להשיג הכל. אם יש למישהו רכב יוקרתי, אתה גם יכול. אל תפחד, תנסה, תעשה, תתקדם. היא המנטורית שלנו. מאז בית הספר אמרנו בינינו שאנחנו לא רוצים לעבוד אצל אנשים, והכיוון הראשוני היה לפתוח מסעדה. שנינו באנו מהתחום ועבדנו כמלצרים שנים וחיפשנו איפה לפתוח, אבל לא רצינו עוד חומוס וסלטים שכולם עושים בעכו, רצינו להביא משהו חדש ושונה".
חמודי: "הראשון שראינו שעשה משהו שונה זה אורי בורי. ראינו שיש קהל שנכנס לעכו ולעיר העתיקה ומחפש משהו אחר, גם במגזר הערבי, אז ב-2012 החלטנו לנסות ופתחנו את אלמרסא שהפכה להצלחה גדולה".
האחים לקחו מבנה בקצה החומה של עכו, בחצר של מחסן נשק עות'מאני על הנמל, ופתחו את המסעדה ששינתה את האזור. חמודי: "אני חושב שהמסעדה הזו שמה את הנמל על המפה. לפני זה הכל היה פה חִרבה, אף אחד לא היה נכנס לפה. היום מגיעה לפה אוכלוסייה עם כסף ומעמד שיכולה להרשות לעצמה לצאת ולשלם לארוחת ערב זוגית 500 שקל, והם באים במיוחד לפה. זה בעיקר יהודים ותיירים, אבל 20% מהלקוחות ערבים וזה כיף שהם מגיעים ואוהבים".
5 צפייה בגלריה
"המסעדה הזו שמה את הנמל על המפה. לפני זה הכל היה פה חִרבה, אף אחד לא נכנס לפה". אלמרסא
(צילום: יח"צ)
ההבדל הכי גדול בין הערבים ליהודים, אומרים האחים, זה בחניה: "זה אזור בלי חניה, צריך לחנות בכניסה לעיר העתיקה ולבוא ברגל. לכם יש סבלנות, הערבים רוצים לחנות בפתח המסעדה"
מה ההבדל הכי גדול במסעדה בין האוכלוסייה הערבית ליהודית?
מרוואן: "בחניה. זה מקום שאי-אפשר למצוא בו חניה ואנחנו אומרים לכל מי שמתקשר לחנות בכניסה לעיר העתיקה ולבוא ברגל. זה חמש דקות הליכה וזה גם כיף ללכת בערב. לכם יש סבלנות, עם הקהל היהודי בדרך כלל אין בעיה. הערבים שבאים רוצים להחנות את הרכב בפתח המסעדה ולא מבינים שאין אפשרות כזו. אבל זה משתנה. יש הרבה צעירים שהם דור חדש וחושבים אחרת".
"בונים תרבות"
עם ההצלחה של אלמרסא (בעברית: המעגן) וההבנה שאם מעיזים אפשר להצליח הגיע התיאבון, ובשנים האחרונות השניים לא עוצרים. את החִרבה שבה גדלו הדודים שלו הפך מרוואן לחדרי אירוח. למקום הוא קרא גרייפ האוס, על שם שני גפנים שסבא שלו שתל בחצר והיום מגיעים עד לקומה השלישית. סידור העבודה ביניהם ברור: חמודי מחפש הזדמנויות ומעלה רעיונות, ומרוואן השקול מביניהם, שברגע שהוא מחליט ‑ שום דבר לא יכול לעמוד בדרכו. וכך היה גם עם הבר החדש והיחיד בעכו "סאמא".
במבנה מרשים בכניסה לעיר העתיקה, סמוך לשוק, על גג שצופה לכל העיר כשמסביב צריחי המסגדים ובמערב הים, הקימו השניים בר עם תחושה של חו"ל. זה המקום היחיד בעכו וכנראה אחד הבודדים בכל האזור שבו אפשר לשתות קוקטייל, לנשנש טאפסים ולשמוע את המואזין או לצפות בשקיעה. זה מקום הבילוי היחיד בעכו שמוצף בתיירות מקומית, שעד היום לא הייתה לה שום אופציה לבילוי חוץ מארוחת ערב במסעדה.
מרוואן: "הייתה פה פעם אכסנייה אבל הם לא שרדו ואיזה מתווך פירסם שהעסק למכירה קצת לפני הקורונה. אמרתי לחמודי להתקשר ולשאול אם יש זכויות להשתמש בגג כי אני רוצה לעשות רוף טופ בעכו. חמודי אמר לי 'אתה משוגע אבל אני איתך'. התקשרנו לניוין, חברה טובה ושותפה שלנו בחלק מהעסקים, והיא לא התלהבה. היא פחדה שזה לא מתאים לעכו. אבל איך שהיא עלתה לגג היא אמרה, אני איתכם. היא גם עיצבה את המקום".
זה לא בעייתי שאתם מוסלמים ומוכרים אלכוהול?
חמודי: "מוסלמים לא שותים אלכוהול אבל כל אחד שיעשה מה שבא לו. אנחנו מוסלמים ושותים, ואני לא חושב שזה צריך להפריע למישהו. מה שאני אוהב פה זה את השילוב. יש פה גם יהודים וגם ערבים. אנשים באים מתל-אביב, מראשון-לציון, מנצרת, מירושלים, מחיפה. זו פעם ראשונה שיש בעכו משהו כזה, אני מרגיש שאנחנו בונים תרבות. אפילו ראש העיר אמר לנו, 'אתם מביאים את הדור הערבי החדש, שחושב אחרת, שרואה דברים אחרת ושרוצה להצליח'. העירייה צמאה שיהיו מקומות כאלה. אין חיי לילה, הצימרים מלאים אבל אחרי ארוחת ערב אין לך מה לעשות. בתשע כולם חוזרים לחדר וזהו".
מרוואן: "אני חושב שמה שחשוב להם זה שאנחנו מכאן. רוב ההשקעות שנעשות בעיר הן דרך יזמים מבחוץ ‑ כולם יהודים. בחברה הערבית יש שני סוגי אנשים: כאלה שמסתכלים על זה באנטי, שבאים לקחת לנו את הבית ולייהד את העיר. ויש את הדרך השנייה להסתכל על זה, שזו הראייה שלנו, של שותפות. אם היזם שבא מבחוץ עושה ומצליח אין שום סיבה בעולם שאני לא אצליח פי כמה ממנו. אני מכיר את המקום, יש לי קשרים, אני מכיר את האוכלוסייה, אני יודע איך לעבוד איתם ואני יודע איך להביא את העבודה לפה. בגלל זה מסתכלים עלינו כ'ערבים אשכנזים'. הם לא רגילים לזה. אנחנו מסמלים את הדור החדש עם רצון ושאיפות להצליח, עם חדשנות ועם שותפות, יחד עם זה שאנחנו לא שוכחים מאיפה באנו. אני מאמין שאם אתה עושה דברים כמו שצריך ומשקיע, אין סיבה שלא תצליח".
חמודי: "תשמע, ישבתי עם הסוכן של קוקה-קולה וביקשתי חבית גינס לבר. אין בעכו אף מקום שמוכר גינס והוא מנסה לשכנע אותי שלא צריך. התעקשתי והוא אמר לי, 'אתם משוגעים, מה תעשו עם גינס בעכו'. אבל מאז שפתחנו את סאמא כמעט כל יום מחליפים חבית. יום אחד הוא התקשר ושאל אותי: 'אחי, מה אתם עושים שם למעלה? לאן הולך כל הגינס הזה?'"
מלון בוטיק במקום בנק
אף שהם צעירים, יש לאחים לא מעט חוכמה עסקית. הדרך שבה רכשו לאחרונה נכס מבנק מרכנתיל שמתוכנן להפוך למלון בוטיק ממחישה זאת היטב. "זה נכס שאף אחד בעיר לא חשב עליו", מספר חמודי. "זה מבנה בכניסה לעיר העתיקה שהיה שייך לבנק מרכנתיל, שהיה בין הבנקים הראשונים בעיר. הם רצו למכור אותו שנים אבל לא היה מתעניינים. הם הוציאו את זה למכרז אבל הייתה חריגת בנייה קטנה ולא היה היתר בנייה אז אנשים לא רצו לגשת. בפעם השנייה שהוציאו אותו למכרז לפני ארבע שנים ניגשנו. לא היה לנו שקל כדי לקנות את הנכס אבל היה איזה כוח שאמר לנו תלכו על זה.
"הייתה לנו אז רק המסעדה והבנו שזו בעיה להיכנס לנכס שאין לו היתר כי אף אחד לא ייתן לך מימון וצריך להביא את כל הכסף מהבית, 2.5 מיליון שקל שאין לנו. אבל מרוואן שיכנע אותי שהולכים על זה וניגשנו למכרז. עשינו שמיניות באוויר כדי לגייס הון עצמי של 800 אלף שקל. הבנו שחבל לפספס את זה. הצענו 2.5 מיליון, היינו היחידים וזכינו".
אז מאיפה המימון בסוף?
"תבין, הבנק רצה למכור את הנכס והוא יודע שאין לו היתר ולא אומר לנו, וגם אני מהבדיקות שלי יודע שאין לו היתר. כשבאנו לסגור עשינו עצמנו אהבלים. אמרתי להם הבאנו הון עצמי 800 אלף ועכשיו אני צריך שתיתנו לי מימון. הם אמרו, 'אין לנכס היתר, אין לנו אפשרות לתת מימון', אז עשיתי את עצמי בשוק. אמרתי להם אתם מוכרים לי נכס בלי היתר ואתם רוצים שאשלם מהכיס? אז עזבו, תחזירו לנו את הכסף אנחנו לא רוצים את העסקה. הם לא ידעו מה להגיד וזה עלה למנכ"ל של הבנק שעירב את היועצת המשפטית, והחליטו שאין מה לעשות ואישרו את העסקה. זה נכס שהיה סגור שנים והם משלמים אלפי שקלים ארנונה. ידענו שהם רוצים להיפטר ממנו ושאין קונים, ומה שיצא זה שהם מכרו לנו את הנכס של הבנק ובעצם שילמו את זה בעצמם. המקום הזה הולך להיות מלון בוטיק עם מסעדת שף על הגג. יקראו לו אל פאשה הוטל, כי הוא נמצא מול המסגד שבנה אחמד פאשה. התוכניות כבר מוכנות".
מרוואן: "אחרי שקנינו וקיבלנו את המפתחות קיבלנו הצעה למכור תמורת ארבעה מיליון שקל. אמרו לנו תרוויחו מיליון וחצי אבל אמרנו לא תודה".
וזה לא המלון היחיד שבדרך. השניים יחד עם ניוין דאהר, השותפה והחברה, שהם מקפידים לציין שהיא לא עכואית טיפוסית, לקחו נכס שהיה שייך למשפחתה ונמצא בקו ראשון לים בעיר העתיקה, קנו מהעירייה מחסן נטוש שהיה צמוד לו, וכעת הם מתכננים להוסיף שתי קומות ולהקים בית מלון יוקרתי בסגנון איסטנבול בהשקעה של כמיליון שקל לחדר. מרוואן: "זה יהיה ברמה של מלון האפנדי. אותנטי, סטייל עכואי, עם חמאם טורקי וחדרים עם נוף לים".
חמודי: "היה פה מיליונר שהיינו מדברים על שותפות, והוא לא ידע שאני מפנה לו את הזבל מהבית כל יום. כשסיימתי באשפה אמרתי לו את זה והוא אמר: 'ידעתי ובגלל זה האמנתי בך'"
חמודי: "אף אחד לא האמין בנו. עכשיו כולם בעיר מחכים לראות מה אנחנו עושים. תבין, כל החיים שלי השתנו. אני התחלתי באשפה ממש. עבדתי בעיריית עכו בפינוי זבל. כל יום בארבע בבוקר על משאית הזבל, מסיים בעשר בבוקר, מתקלח והולך למסעדה. כל יום ככה עד לפני שנתיים. הייתי כבר שותף במסעדה ובעוד עסקים ועדיין קמתי בבוקר לפנות זבל. היה פה אדם שהוא מיליונר, שבבוקר הייתי מפנה לו את האשפה בבית ובערב הייתי מתלבש יפה, מגיע אליו עם מרוואן לדבר על שותפות והוא לא ידע שאני מפנה לו את הזבל מהבית כל יום. כשסיימתי לעבוד באשפה סיפרתי לו את זה והוא אמר לי, 'אני ידעתי ובגלל זה האמנתי בך. ראיתי בן אדם שלא רק רוצה להצליח אלא מוכן להיכנס בקיר'".
אין עליכם ביקורת מהחברה המוסלמית בעכו?
מרוואן: "אף אחד לא מדבר. הם יודעים שיש לנו כבוד לאנשים ושאנחנו לא אנשים של רעש. אומרים לנו 'תצליחו'. עכו בתנופה, הרבה משקיעים נכנסים ואנחנו חלק מהגל הזה. אי-אפשר להישאר מאחור. אני חושב למשל שאם הבר סאמא היה נפתח על ידי יזם מבחוץ זה לא היה מצליח. לדוגמה, בכוונה שמנו את הרמקולים למטה ולא בגובה כדי לא להפריע לשכנים. לא יהיו פה אירועים כמו חתונות וכשיש מואזין אנחנו מכבים את המוזיקה מתוך כבוד. אבא שלי דתי מסורתי ועשה חאג', אבל גידל וחינך אותנו להיות בני אדם. תחיה איך שאתה רוצה אבל תהיה בן אדם".
לא שוכחים את הקהילה
כשהם מדברים על זה שעכו בתנופה הם בהחלט צודקים. בשש השנים האחרונות עוברת העיר טלטלה של ממש, כשמשקיעים מהמרכז גילו את הפוטנציאל העצום שטמון בסמטאות העיר העתיקה והחלו לרכוש נכסים, להקים מלונות בוטיק ולפתוח חדרי אירוח ברמה גבוהה. ערבסק, עכותיקה ומקומות נוספים ששוכנים בתוך המבנים העות'מאניים העתיקים מושכים אליהם תיירות מקומית ולדברי דני ארמה, מנהל אגף התיירות והפרויקטים בעיר, עכו נמצאת בתפוסה של 100% בסופי שבוע וכ-80% באמצע השבוע. לא מזמן החלו גם השיפוצים על מלון הדגל שהולך לקום בעיר על ידי האחים נקש שרכשו את חאן אל-עומדאן, שהוקם ב-1784 וכולל חצר גדולה מוקפת בשתי קומות של אכסדרות, ובהן 40 עמודים, ומתכוונים להפוך אותו למלון יוקרתי.
"מרוואן וחמודי הם יזמים בנשמתם. הם התחילו במסעדת אלמרסא והתפתחו מאוד ויש להם עוד הרבה רעיונות", אומר ארמה. לדבריו, "אחד הדברים החשובים שהם עושים זה שכל העובדים הם תושבי העיר, נערים בסיכון ואפילו נרקומנים שהם מעבירים אותם גמילה על חשבונם ומכניסים אותם לעבודה והופכים אותם לאנשים מהמניין". ארמה גם מודע לחשיבות של מה שהם מביאים לעכו. "הבר שלהם מביא אנשים מחוץ לעכו, אנשים מגיעים לבלות מכל המגזרים ונשמח לעוד כאלה מקומות".
ההתעקשות על עובדים מקומיים זה מתוך אידיאולוגיה?
מרוואן: "זה חשוב. אם תשקיע בקהילה, תיקח עובדים מקומיים, תיתן להם תמיכה כלכלית ותרבותית ותאפשר להם לחשוב אחרת הם יתקדמו. אם תתרום ‑ תקבל, זה המוטו שלנו. אני לא שוכח את הקהילה שלי ויש לי טבחים שהגיעו בגיל 16-17 ולא ידעו להחזיק סכין והיום מחזיקים סרוויס שלם. היה לנו ילד שהתחיל לעבוד וקיבל בון שהיה כתוב קובה והוא הוציא קבב, והבנתי שהוא לא יודע לקרוא. שלחתי אותו ללמוד לקרוא ולכתוב והיום הוא תותח ועשה גם קורס טבחות והוא מחזיק לי פה את המקום. אנחנו מעסיקים 40 חבר'ה צעירים מהעיר ואני מאמין שזה עושה טוב לעיר וגם לנו".
גם בעירייה מודעים לתרומה האדירה של האחים לתנופה בעיר ‑ ובעיקר שמחים שכל העובדים הם תושבי העיר. "יש לי טבחים שהגיעו בגיל 16-17 ולא ידעו להחזיק סכין והיום מחזיקים סרוויס שלם"
מה החלוקה ביניכם?
מרוואן: "אנחנו כמו בן אדם אחד, משלימים אחד את השני. אני מאחורי הקלעים עושה את העבודה השחורה, לא אוהב לדבר או להצטלם. אין לי פייסבוק ומעדיף לסיים במסעדה וללכת הביתה. חמודי הוא הפנים של העסק".
חמודי: "אני מביא רעיונות, מדבר עם אנשים, מארח אותם, יושב איתם. אני הדברן. אני יש לי ראש והוא יש לו ביצים. אם אני מעלה רעיון, מרוואן אין לו פחד. הוא דוחף. למשל היה בית פרטי ערבי עתיק שראיתי למכירה. בית יפה גדול עם מרפסות, ורציתי אותו אבל לא היה לי כסף. באתי למרוואן סיפרתי לו שהוא רוצה 1.4 מיליון ומרוואן הכריח אותי לקנות אותו. אמר לי 'אתה תסתדר' וגרם לי לקנות את הבית. היום יש לי שני בתים. ככה גם בעבודה. אני רואה משהו מעניין, בא אליו ואנחנו מתייעצים אם כדאי או לא, ואז מחליטים אם ללכת על זה. ואם מחליטים ‑ הולכים על זה בכל בכוח ומוצאים את הדרך לממש את זה".
תואר? "בשביל הסטמפה"
למרוואן יש תואר ראשון בסוציולוגיה וחינוך ולחמודי תואר בתעשייה וניהול, אבל שניהם לא מתכוונים להתעסק בזה. "עשיתי את זה בשביל אמא שהכריחה אותי ללכת ללמוד, בשביל הסטמפה", אומר מרוואן. מהשיחה איתם די ברור שלשניהם חשובה ההכרה של ההורים וחשוב להם שאבא יהיה גאה בהם, בייחוד עכשיו שהוא לא בקו הבריאות והם רוצים לשמח אותו. חמודי: "זו הייתה השנה הכי קשה מבחינה משפחתית. אבא שלי בן 69 וגילו לו סרטן, ואמא שלי עברה אירוע לב ועשתה ניתוח מעקפים. אנחנו מחלקים תפקידים. מרוואן אחראי לקחת את אבא שלי לטיפולים ואני פה. הוא לא במצב הכי טוב ואנחנו מודעים לזה".
מרוואן: "אנחנו מנסים לשמור על אופטימיות איתו. כל הזמן אומרים לו שכשיהיה אפשר לטוס ניקח אותו לאיסטנבול יחד. הוא איש של בתי קפה ואחד משחקני השש-בש הכי טובים של עכו והיום מה שנותן לו סיפוק זה שהוא מגיע כל בוקר למסעדה, יושב ומרגיש גאווה. הוא מסתובב ברחוב ואנשים מדברים איתו עלינו ובשבילו זה כמו שהוא זכה בלוטו".
אתם מרגישים שיש שינוי ביחס כלפיכם?
חמודי: "אנשים מסתכלים עלינו אחרת, ברור. זה כבר לא מרוואן וחמודי מהעיר העתיקה אלא אנשי עסקים. אנשים שיש להם נכסים באים ישר אלינו ומציעים לנו לקנות ואני ומרוואן צוחקים. וואלה לפני ארבע שנים הייתה לי פיאט קטנה, לא היה לי כלום, ועכשיו באים אליי כאל איש עסקים. מצד אחד לא אכפת מה יגידו אבל אני לא רוצה שיסתכלו עליי. למשל רציתי לקנות ג'יפ אלפא רומיאו אבל התביישתי שאנשים יסתכלו עליי. אבל מרוואן אמר לי אתה עובד קשה בשביל זה כל יום מהבוקר עד הערב, מגיע לך. הוא אומר לי מגיע לך ואיך הוא מסתובב? באופניים. אפילו לא חשמליים".
"רציתי לקנות ג'יפ אלפא רומיאו, אבל התביישתי שאנשים יסתכלו עליי", מספר חמודי. "מרוואן אמר לי, 'אתה עובד קשה בשביל זה, מגיע לך'. ואיך הוא מסתובב? באופניים. אפילו לא חשמליים"
מרוואן: "וואלה אני לא צריך יותר. מתייחסים אלינו פה כמו אל סלב. זה לא כיף לי. חמודי נהנה מזה אבל אני קשה לי עם זה. אני לא רוצה את זה".
חמודי: "יש כאלה שמקנאים, באים בטענות על מה שאנחנו עושים, אבל אני לא רואה אותם. אתם רוצים להצליח ‑ תעשו. אני מוכן לתת לכם לשכור ממני נכס ולעשות ואז נראה מה אתם שווים. כשבא ראש העיר ואומר לי יהיו עכשיו מלא שיעשו על הגג, אני מברך. אינשאללה שיבואו. זה לא מפריע לי. אם אני עובד וכולם עובדים למה שזה יפריע לי? אנחנו רוצים להאיר את העיר, ואם יש עוד כאלה שיצטרפו אז יאללה. היום אנחנו לבד. בואו תעשו".
יש לכם שותפים יהודים?
מרוואן: "עוד לא. אבל זה בטח יקרה בקרוב. אולי אחרי שיקראו את הכתבה".
מה השאיפה שלכם?
מרוואן: "לכבוש את אירופה. להביא את האוכל שלנו החוצה. אנחנו מתכוונים לפתוח בשנה הבאה עוד מסעדה בפרנקפורט. זו עיר שמזכירה את תל אביב, רמת החיים שם גבוהה ויש לנו חבר שם שעוזר לנו. פתחנו כבר חברה ובאוקטובר אנחנו נוסעים לסגור על מקום. השמיים הם הגבול. לא עוצרים. תל אביב מעניינת אבל בארץ זה קשה מדי, בחו"ל הרבה יותר קל. אני רואה את המטבח המקומי הים-תיכוני שכובש את אירופה ואני רוצה להיות חלק מזה".
מרוואן: "אנחנו מתכוונים לפתוח בשנה הבאה מסעדה בפרנקפורט. תל אביב מעניינת, אבל בארץ קשה מדי. אני רואה את המטבח הים תיכוני כובש את אירופה ורוצה להיות חלק מזה"
איך שרדתם את הקורונה כשהמסעדה הייתה סגורה?
חמודי: "שיחקנו כל יום שש-בש. האמת היא שזה היה זמן טוב לשפץ את הבר. שיפצנו את סאמא ממש בידיים. פירקנו, הרכבנו, צבענו. אנחנו רגילים לעבוד מהבוקר נון-סטופ ובקורונה לא היה לנו מה לעשות. השתגענו. אחרי העבודה היינו הולכים הביתה ‑ אנחנו גרים באותו בניין, הוא בפנטהאוז ואני מתחתיו ‑ שמים נרגילה, פותחים שש בש ומשחקים".
מרוואן: "הפחד מהקורונה זה במרכז כי שם השכירויות מאוד גבוהות אבל גם פה מי שההוצאות שלו גבוהות יהיה לו קשה. אצלנו גם אם יש ירידה גדולה ההוצאות סבירות ואנחנו מתנהלים נכון. אנחנו לא קופצים מעל לפופיק, אין לנו בתים נוצצים ורכבים מפוארים. אין לי בעיה להיכנס ולקחת רכב במימון של 7,000 שקל בחודש אבל זה לא אני. יש הרבה שבתקופת הקורונה נפלו בגלל הפוזה שלהם. פתאום מכה קטנה ונפלו כי הכל הלוואות ומימונים והם התרסקו. לנו אין הלוואות גדולות ואין הוצאות גדולות מדי. יש לנו היום נכסים בעיר העתיקה ששווים 20 מיליון שקל וכל ההלוואות שלנו זה שני מיליון שקל.
"אנחנו לא מתפרעים ולא תראה אותנו נוהגים במרצדס. אני לא מחפש כסף, אלא רק להוכיח בעיקר לעצמי. אנחנו אוהבים את העיר ואוהבים את מה שאנחנו עושים והסיפוק שלנו זה לצאת מהמסעדה ולשתות איזו בירה בדרך עם האנשים פה בעתיקה. בגלל זה גם חשוב לנו שעכו לא תהיה יפו. אם אתה מוציא מהעיר העתיקה את האנשים ‑ הרגת אותה. העיר העתיקה היא מקום קטן. אני הולך פה וצריך לעצור מאה פעם להגיד שלום לכולם ואני אוהב את האנשים".
אחרי הסיבוב שעשיתי עם מרוואן וחמודי בעכו, בין הנכסים, הבר והמסעדה, אנחנו עוברים שוב ליד הבית שבו גדלו ואליו יש להם רגש מיוחד. כאילו מפה מגיע מקור הכוח שלהם. מרוואן: "את הבית המקורי של סבתא אני שומר. שיפצתי אותו וסגרתי אותו. אני לא רוצה לעשות מזה עסק וגם תמורת כל הכסף שבעולם אני לא מוכר. אני משאיר אותו סגור, מדי פעם בא, פותח, מאוורר אותו וזהו. זה סיפוק וסגירת מעגל מבחינתי וזה הבית שנתן לי את ההשראה, זה הבית ממנו הכל התחיל ואסור לי לשכוח את זה. הבית הזה יישאר ככה לא משנה מה יקרה. זה מה שאני מחזיר לסבתא כשהיא לא פה, לא בחיים. אני שומר לה על הבית והיא שומרת עליי".
