הרשתות החברתיות שפרצו לחיינו בעשור האחרון מעלות לצד התרומה התקשורתית הגדולה שהביאו, גם שורה של קשיים במישור המשפטי. על פניו מדובר במרחב אישי, בו כל אחד מעלה את תמונותיו ודעותיו, מחליט עם מי לחלוק אותם, משתתף בדיונים פנימיים, מגיב לפוסטים של אחרים וגם עושה שיתופים. אלא שבפועל, הרשתות החברתיות הפכו לאמצעי תקשורת להמונים. הסטטוסים נצפים על ידי מאות ואף אלפי אנשים ומאחר והגבולות מטשטשים - נוצרות בעיות משפטיות.
בהתאחדות הסטודנטים בישראל, הצטברו עשרות תלונות על התבטאויות שנכתבו על ידי סטודנטים וסטודנטיות ברשתות החברתיות, ונשאלה השאלה: האם הן מהוות לשון הרע או פגיעה בפרטיות, והאם לבתי הדין המשמעתיים באוניברסיטה יש סמכות שיפוטית לגביהן. כך עלתה גם השאלה: האם התבטאות פוגענית ומשפילה כלפי מרצים ברשתות (מה שנקרא שיימינג) נחשבת לשון הרע כמובנה בחוק? וכן: האם התבטאות על עניינים פרטיים של מרצים ברשתות חברתיות נחשבת לפגיעה בפרטיות? והאם יש משמעות לעובדה שהיא נכתבה על ידי סטודנט. ומה קורה אם מושא הפגיעה מחליט להגיש תביעת דיבה.
נשמע מסובך? פנינו לעו"ד ירון שלמי המומחה לדיני תקשורת ולשון הרע, פרטיות וזכויות יוצרים, כדי לקבל ממנו הסברים וטיפים כיצד יש להתנהל נכון בעידן הרשתות החברתיות, ובמיוחד על רקע הפופולריות הגוברת של תביעות דיבה בהן.
לגזור ולשמור!
דיבה יקרה לכיס
השאלה הגדולה היא היכן עובר הגבול בין פרסום או שיתוף של פוסט ביקורתי - אך לגיטימי, ובין פרסום או שיתוף של פוסט שעלול לסבך את המפרסם או המשתף, בתביעת דיבה בגין פרסום לשון הרע?
עו"ד ירון שלמי משיב: "בפועל, האבחנה אינה כה פשוטה, והתשובה ברוב המקרים אינה חד־משמעית, שכן כל מקרה נבחן לגופו ובהתאם לנסיבותיו. למרות זאת, ניתן להצביע על קווים מנחים ולתאר מתווה להתנהלות נכונה ברשתות החברתיות, על מנת להימנע מהיגררות למחלוקות משפטיות יקרות וארוכות, רק בשל חוסר זהירות או חוסר תשומת לב.
עד לאחרונה, נראה שלא היה צורך למשתמש רגיל או 'סביר' ברשתות החברתיות לפתח מודעות להתנהלות זהירה באינטרנט. המקרים בהם גולשים מצאו עצמם 'מסובכים' בהליך משפטי בגלל פרסום, או שיתוף של תוכן באינטרנט - היו במקרים רבים המשך או 'גלגול' של סכסוך פרטי ואישי שגלש גם לרשת, או הידרדרות של שיח של משתמשים 'פרטיים' ברשתות החברתיות עד לחציית הקו, שאינו תמיד ברור, של פרסום דיבה ולשון הרע".
אז מה השתנה
"לאחרונה נראה, כי המגמה השתנתה ומשתמשים ברשתות החברתיות, שעונים להגדרה של אנשים 'פרטיים' - ובכלל זה סטודנטים - מצאו את עצמם מעורבים בתביעות בגין פרסום לשון הרע, שהפופולריות שלהן גברה לאחרונה. בחלק מהמקרים מדובר בפרסומים בנושאים בעלי אופי 'ציבורי', בין אם על רקע פוליטי או על רקע אחר. אחרים 'נקלעו' לתביעה לאחר שיתוף תכנים של צדדים שלישיים, או בעקבות השתתפות ב'שיימינג' ברשתות החברתיות. נראה שהמעבר מאחורי המקלדת לחזית ההליך המשפטי מעולם לא היה קל יותר".
מה המשמעות של תביעה כזאת, עבור סטודנטים שנחשבים "תפרנים"
"היגררות לתביעה מסוג כזה, עלולה להיות כרוכה בהוצאות רבות. החל מעלויות הייצוג המשפטי ועד תשלום פיצויים, שעלולים להיות בסדרי גודל של אלפי או עשרות אלפי שקלים, ללא צורך ב'הוכחת נזק'.
סטודנט ממוצע שעובד בעבודות 'סטודנטיאליות', עלול למצוא את עצמו במצוקה של ממש כשיידרש להתמודד עם מכתבי דרישה מטעם עורכי הדין של 'נפגעי' הפרסום (עם או בלי מרכאות), שבחלק מהמקרים הם בעלי אמצעים ויכולות כלכליות. מה שיוצר פער משמעותי של יחסי כוחות בין הצדדים, וזאת עוד לפני הגשת תביעה לבית משפט, קל וחומר לאחר מכן. פער כזה הוא שעומד במקרים רבים במרכזן של תביעות 'השתקה' (SLAAP)".
תסביר למה הכוונה?
"דמויות שהן חזקות או בעלות יכולות, משתיקות (מראש או בדיעבד) אמירות ביקורתיות או שליליות כנגדן, גם אם עילתן קלושה או גבולית. הנחת המוצא לתביעות השתקה, המוגשות לרוב בסכומים מופרזים, היא שגולש ממוצע - נאמר אותו סטודנט, יעדיף למחוק פוסט, לפרסם תיקון, הבהרה או התנצלות, ובלבד שלא להיגרר להליך משפטי שאין לו יכולת (או רצון) לממן. הדבר נכון במיוחד במקרה בו אותו גולש כלל אינו המחבר של התוכן המקורי, אלא מי שרק שיתף אותו ברשת החברתית".
תביעות השתקה
עו"ד שלמי מדגיש, כי ישנו הבדל בין לייק - לשיתוף. כך לדבריו, "בעוד ש'לייק' נתפס כקרוב להבעת דעה חיובית על הנאמר- 'הבעת רגש מסוים כלפי ביטוי' (כפי שנקבע בפסק הדין של ביהמ"ש העליון בעניין שאול נ' ניידלי תקשורת), שיתוף של פוסט, למרות שהוא נמצא כבר במרחב הציבורי - עלול בנסיבות מסוימות להיחשב כפרסום נוסף שלכם, גם אם אין מדובר בפרסום עצמאי.
ולמה זה?
"כי על ידי השיתוף, המשתמש מגדיל את התפוצה של אותו הפוסט וכך התוכן שלו מגיע לקוראים נוספים. בעוד שלחיצה על הלייק, שעשויה אף היא להגדיל את התפוצה - היא לא בשליטת אותו משתמש, אלא בשליטת האלגוריתם".
ומה לגבי פוסט שמהווה שיימינג?
"גם 'שיימינג' (או 'ביוש') ברשת, עלול להיות מוגדר כפרסום של לשון הרע. מצד שני, למרות שעשויה להתקיים חפיפה בין מטרות ה'שיימניג' להגדרת לשון הרע בחוק, אין הכרח כי פרסום שניתן להגדירו כ'שיימינג' יקים אחריות על פי החוק".
תן דוגמה
"למשל, חשיפת התבטאויות מנוגדות, או 'זיג־זג' של פוליטיקאי - אשר מעומת עם הצהרות, או אמירות עבר שלו. מצד אחד, הן יכולות להיות סערת 'שיימינג' מושלמת, ומצד שני, לא בהכרח יקימו עילה על פי חוק איסור לשון הרע.
במקרים אחרים "שיימינג" על רקע התנהלות, או מעשי עבר של אדם כזה או אחר (דוגמת חשיפה במסגרת קמפיין MEETOO#). אומנם זה עשוי לעלות להגדרה של לשון הרע בחוק, אך גם ליהנות מההגנות הקיימות בחוק, כמו הגנת האמת. במקרה כזה אם תוגש תביעה סביר שהיא תדחה על ידי בית המשפט.
גם הצגת התנהלות כושלת או קלוקלת של עסק, או של שירות לקוחות של חברה כלשהי - היא סוג של 'שיימינג' נפוץ למדי. אבל כל עוד היא כוללת את הצגת העובדות כהווייתן - גם אם לצד הבעת דעה - סביר שתהנה מהגנות החוק, גם אם היה בה כדי לפגוע באותה חברה".
ויש תביעות השתקה גם מצד חברות כאלה?
"במקרים רבים עסקים וחברות ינסו להגן על המוניטין שלהם ועל 'שמם הטוב' באמצעות מכתבי התראה, או הגשת תביעה כנגד לקוחות שפרסמו וחשפו את התנהלותן הבעייתית, תוך נקיטת הגישה לפיה: 'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה', כדי להשתיק, למנוע או להעלים את הביקורת".
נשמע מפחיד - אם חוזרים לעניין הסטודנט התפרן
"ברור שגם כאן קיים בדרך כלל פער כוחות ניכר בין העסק או התאגיד - ללקוח הפרטי, ולענייננו הסטודנט - שיעדיף על פי רוב להסיר את הפרסום או לחזור בו ממנו, ולחסוך את העלויות והמשאבים הכרוכים בניהול ההליך, גם אם סיכויי קבלת התביעה כנגדו אינם גבוהים. לקוח ממוצע עשוי להעדיף לוותר, אם יתאפשר לו, מאשר לנהל הליך במשך שנים לאחר שהכעס (גם אם היה מוצדק בשעתו) בגין המוצר או השירות הקלוקל כבר חלף ונשכח, ומזמן כבר אינו 'בוער בעצמותיו' כמו ברגע בו פרסם את הדברים".
מחיקת פוסט לא פותרת
ומה קורה כשנכתב פוסט ברגע של כעס, באופן ספונטני ורק על מנת "להוציא קיטור"? שימו לב. עו"ד שלמי מסביר כי "החץ כבר יצא מהקשת" והפרסום הופץ גם אם הוא נמחק, או תוקן בהמשך (אם כי יכולה להיות לכך השפעה, למשל על גובה הפיצוי).
אסור לאדם כבר להתחרט?
"המציאות מוכיחה שגם פרסומים שנמחקו באופן מהיר או כאלה שפורסמה התנצלות בגינם, שימשו כבסיס לפנייה, או לתביעה משפטית כנגד המפרסם. לכן, על אף אופי ההתנהלות הספונטנית, ולעיתים אימפולסיבית, של חילופי דברים ו'שיח מתגלגל' ברשת חברתית, תמיד רצוי 'לספור עד עשר' (לפחות עד שלוש) לפני פרסום פוסט, או תגובה נזעמת ברשת חברתית. לנסות להבין, גם אם לא בכלים משפטיים - אלא באמצעות היגיון בריא (אכן, במקרים רבים אין חפיפה בין השניים) איך הדברים עשויים להתקבל על ידי הצד האחר, אליו הם מתייחסים.
נכון שקשה להתוות מראש את הגבול בין מינימום של ביקורת עצמית נדרשת, לצנזורה עצמית, שעלולה להוביל ל'אפקט מצנן', המוכר כהשפעה השלילית של השלכת התנהלות ה'משפטית' על חופש הביטוי ברשת. למרות זאת, חשוב לזכור, שפרסום ברשת עשוי להתגלגל ולהיות מופץ בקרב קהלים נרחבים, וזאת גם אם פורסם במקור בקבוצה סגורה או אפילו בהודעה פרטית".
מדוע זה חל גם על הודעה פרטית?
"בית המשפט כבר קבע כי גם הודעה פרטית עלולה להיות מוגדרת כפרסום לשון הרע ביחס לצד שלישי - היות והגדרת ה'פרסום' לפי החוק היא ביחס לאדם אחד שאליו הגיעו הדברים (שאינו ה'נפגע')".
אז מה אתה מציע לעשות?
"ביקורת עצמית והתנהלות מודעת עשויה לחסוך צרות רבות בהמשך".
עו"ד שלמי מגלה, כי גם המילה "לכאורה" - אשר נפוצה בשיח המשפטי - אינה מילת קסם, ולא בהכרח תסייע למפרסם. כך גם הסתתרות מאחרי כינוי, היות וזהות גולש יכולה להיחשף באמצעים טכנולוגיים או לפי צו בית משפט.
לעומת זאת, התייחסות לגופו של עניין, כמו למשל ביחס לתופעה או לאופן התנהלות ככלל ולא לגופו של אדם, עשויה בחלק מהמקרים לחסוך צרות, אם בהמשך תוגדר כהבעת דעה 'בתום לב', שעשויה לחסות תחת הגנות החוק. יש מקום לערוך אבחנה ברורה בין הבעת דעה - שבתנאים המתאימים (ולא בכל מקרה!) עשויה להיות מוגנת בחוק, לבין עובדה - שיש להוכיח לא רק את נכונותה, אלא גם את האינטרס הציבורי (ה'עניין הציבורי') שקיים בפרסומה".
נשק התביעה כברירת מחדל
לצד ההצבעה על הקווים המנחים הכלליים שאוזכרו בכתבה, עו"ד שלמי מדגיש כי "קשה עד בלתי אפשרי לכתוב 'מדריך מעשי מפורט' למשתמש פעיל ברשת, היות וכל מקרה ונסיבותיו. קיימים 'נפגעים סדרתיים' שידם קלה על ההדק ונשק התביעה הוא ברירת המחדל שלהם, גם ביחס לפרסומים שעשויים להיראות זניחים, כאלה שעילתם קלושה, או פרסומים שסביר שייחסו תחת הגנת החוק. אחרים יבליגו גם על פרסומים קשים בהרבה, והבעיה היא שעל פי רוב, לא ניתן לצפות מראש מה תהיה התגובה (אלא אם מדובר באחד מאותם נפגעים 'סדרתיים'), וגולשים ימשיכו להיות 'מופתעים' מההשלכות במציאות של התנהלותם במרחב הווירטואלי".
*** אין לראות באמור תחליף לייעוץ משפטי או המלצה כלשהי. עו"ד ירון שלמי בעל תואר שני LLM עם התמחות במשפט וטכנולוגיה, עוסק בדיני תקשורת ולשון הרע, פרטיות וזכויות יוצרים במשרד באום־הנגבי ושות’. לפרטים נוספים: yaron@bhlaw.co.il
