בית הדין הרבני הגדול דחה לאחרונה ערעור של אב לשני ילדים שדרש לחייב את אימם בהחזרת המזונות ששילם לה, בטענה שהתברר לו שהם יצאו לפנימייה והיא מנצלת את הכסף למותרות. מותב הדיינים אישרר את פסק הדין שנקבע בבית הדין האזורי וקבע שיש לכבד את הסכמות הגירושים.
בני הזוג נפרדו לפני כ-15 שנה והאב לא בקשר עם הילדים. במסגרת הסכם הגירושים נקבע שהבעל לשעבר ישלם להם מזונות (כולל מדור) בסך 2,500 שקל בחודש. במרץ 2021 הוא הגיש לבית הדין האזורי תביעה לביטול המזונות. לטענתו נודע לו באקראי כי ארבע שנים קודם לכן ילדיו עברו לגור בפנימייה, באופן שגרם להפחתה ניכרת בהוצאות עבורם. לדבריו, חרף האמור, גרושתו ממשיכה להוציא עליהם סכומים ניכרים. לדבריו היא קונה להם פינוקים מיותרים, כמו בגדי מותגים ומכשירים סלולריים – מוצרים שהוא לא מחויב על פי דין לספק לילדיו.
אבל בית הדין האזורי פסק שהסכמת בני הזוג על שיעור המזונות נועדה למנוע דיונים בלתי פוסקים סביב הנושא. כשם שסביר להניח שהאישה הוציאה על ילדיה בתקופות מסוימות מעבר לסכום המזונות שנקבע ולא ביקשה לעדכנו, כך אין האב יוכל להישמע בטענות כשההוצאות פחתו.
בערעור שהגיש על פסק הדין טען האב שבית הדין שגה כשטען בשם אשתו לשעבר טענות שכלל לא העלתה. מנגד טענה האישה שהיא בסך הכול דואגת לסיפוק צורכי הילדים, בעוד שאביהם נטש אותם ולא היה עימם בקשר מאז היו פעוטות.
הדיינים - הרב דוד ברוך לאו, הרב אליעזר איגרא והרב אברהם שינדלר -קבעו שאין ממש בטענות האב. הם הסבירו שבשום שלב בית הדין האזורי לא העלה טענות בשם האם, אלא רק חידד את ההבדל הטמון בין התחייבות לתשלום מזונות מכוח הסכם לבין פסיקת מזונות שיפוטית באמצעות בית הדין. בכל הנוגע לדרך הראשונה, כתבו, התערבות בית הדין בסכום המזונות תיעשה במקרים מיוחדים בלבד.
בפסק הדין צוין שסכום המזונות שנקבע (2,500 שקל כולל מדור) ממילא נמוך משמעותית מהמקובל, ומשקף פשרה בין הצדדים שנועדה למנוע חיכוכים והידיינויות ביניהם בעתיד. מכל מקום, נכתב, הוצאות האם על ילדיה מעולם לא פסקו: "אין ספק שגם כשילדים נמצאים בפנימייה צריכים להחזיק בית בעבורם לצורך הזמנים שבהם יגיעו לביתם מהפנימייה, עם כל העלויות המשתמעות מכך".
הדיינים הוסיפו שנדמה שהתביעה הוגשה נגד האדם הלא נכון. זאת מאחר שהאם מוגדרת בהלכה כשליחה בלבד לגביית מזונות הילדים מהאב. כך למשל, בהלכה מובא שהאב חייב במזונות ילדיו גם לאחר פטירת האם. יוצא אם כן שככל שלתובע יש טענות כלשהן על מזונות ששילם, הכתובת היא ילדיו ולא הנתבעת.
לפיכך הדיינים דחו את הערעור וקבעו שהאב חייב בסכום המקורי שנקבע. הם הביעו בשולי הדברים צער על הנתק המוחלט והארוך ששורר בינו לבין ילדיו.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובע: טו"ר אריה לייב גרליץ
• עו"ד אבי לוי עוסק בדיני משפחה
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
