בית משפט השלום בבאר שבע קבע לאחרונה כי חברת מושב גילת שבנגב ובנה יפוצו בכחצי מיליון שקל על פרדס לימון שהיה בבעלות המשפחה, והופקע ונעקר בשנות ה-90 לצורך הרחבה. זאת אף שכבר אז קיבלה המשפחה זכות למגרש בהרחבה.
בתביעה שהגישו האם והבן נגד האגודה השיתופית והעמותה לפיתוח היישוב באמצעות עו"ד ניסן סריזדה הם סיפרו כי אבי המשפחה המנוח מסר לאגודה השיתופית את החלקה שהחזיק לצורך הרחבת המושב. הם טענו שמגיע להם פיצוי בגין עקירת הפרדס כפי שניתן לחברי אגודה אחרים שהחזיקו לול או מטע בחלקות שפינו עבור ההרחבה.
לדבריהם, היה מדובר בפרדס ירוק ומניב. בתחילת שנות ה-90 החליט המושב על ההרחבה, ולשם כך הוא נזקק לחלקה זו ולחלקות נוספות. בשנים 1994-1993 נעקר הפרדס, ובתמורה למסירת החלקה קיבלה המשפחה זכות למגרש בהרחבה, ללא תשלום דמי פיתוח, בתוספת קרקע חקלאית חליפית.
האם ובנה הזכירו בתביעתם כי חברים אחרים במושב קיבלו לאורך השנים גם פיצוי כספי. לטענתם, ב-2004 פוצה אחד מחברי המושב בגין עלויות העתקת הלול שהיה בחלקה שהייתה בחזקתו ופונתה לצורך ההרחבה. הם הוסיפו שחבר אחר שהחזיק פרדס אפרסקים זכה בתביעה מול המושב בפיצוי בגין עלויות הקמה של הפרדס מחדש. בפסק הדין שניתן בעניינו נקבע כי אין הצדקה להבחין בין לולים לבין פרדסים המשמשים לגידולים חקלאיים.
לטענת האם והבן, בזמנים הרלוונטיים המושב התחייב בפני האב המנוח כי אם יהיה פיצוי נוסף לחברים שמסרו נחלות - הוא יהיה זכאי לפיצוי דומה. ואולם, בזמן אמת המושב דחה את דרישתם ומכאן התביעה.
הנתבעות, שיוצגו על ידי עו"ד משה אבקסיס, טענו מנגד כי הן לא הפרו כל הסכם. לטענתן, הפרדס נשוא התביעה היה יבש, חולה ונטוש, וההוצאות בגינו עלו על ההכנסות. בנסיבות אלה, לשיטתן, אין דמיון בין המקרה של התובעים לבין המקרים האחרים שבהם ניתן פיצוי.
אבל השופטת רחלי טיקטין עדולם קיבלה את התביעה. היא קבעה כי מאחר שלאב המשפחה הובטח בפרוטוקול חתום שיקבל את הפיצוי בדומה לחברי מושב אחרים, ומכיוון שהמושב פיצה את אותם חברים, גם לאלמנה ובנה מגיע פיצוי בגין עלות הקמת הפרדס מחדש.
היא דחתה את טענת הנתבעות שלפיה הפרדס היה יבש וקבעה כי הוכח ההיפך. מהעדויות שנשמעו ומתצלומי אוויר עלה שהפרדס היה נטוע וירוק. יתר על כן, המומחה מטעם בית המשפט העיד שבגיל שבו עקרו את הפרדס עדיין לא היה ניתן לדעת בכלל אם הוא רווחי או לא. זאת, לצד הערך הנוסף של פרדס עבור חקלאי, המשמש לו תעסוקה ועניין.
באשר לסכום הפיצוי השופטת אימצה את חוות דעת מומחה בית המשפט שלפיה הנזק נכון לשנת 1993 היה 90,539 שקל, ובשערוך להיום עומד על 426,291 שקל. עוד חויבו הנתבעות בשכר טרחת עו"ד בסך 42,500 שקל ובהוצאות משפט.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעים: עו"ד ניסן סריזדה
• ב"כ הנתבעות: עו"ד משה אבקסיס
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
