צפו: כשהאזרחים חויבו להלוות כסף למדינה
(צילום: אבי חי)
טריליון שקל - זה הסכום שחייבת כעת מדינת ישראל למי שהלוו לה כספים לאורך השנים. 200 מיליארד שקל - זה סכום הגירעון המצטבר בשנת הקורונה. אז האם תמציא הממשלה בקרוב מיסים חדשים ותעלה את אלה הקיימים? והאם תיאלץ הממשלה החדשה לבצע קיצוץ עמוק וכואב בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה, במקום להוסיף עליהם בדחיפות תקציבים חדשים?
ממשלות ישראל גילו את הפטנט ממש סמוך להקמת המדינה. במקום להעלות מיסים, בכל פעם שפרץ משבר חמור או שהיה צורך דחוף למדינה, בעשרות שנותיה הראשונות, להכניס לקופתה כסף נזיל, שניתן יהיה להשתמש בו מיידית - יזמו קברניטי המדינה מלווה מיוחד. השיטה פעלה כך: אזרחי ישראל ילוו למדינה כסף, וכעבור שנים אחדות הם יקבלו אותו בחזרה, לעתים אפילו עם ריבית נאה למדי והצמדה למדד. למלוות הראשונים הוצמדו גם, כמה אופייני לעם ישראל - פרסים. בכל פעם שנפדו המלוות, שנים אחדות לאחר שהמדינה קיבלה את ההלוואות מאזרחיה, היו אזרחים שזכו בהגרלה וקיבלו הרבה יותר כסף ממה שהלוו לה.
ברוב המקרים הכריזה ממשלת ישראל על מלוות חובה. חלק ניכר מהם פשוט נוכו ממשכורתם של העובדים או נגבו כמס נוסף מהעצמאים. אך היה גם מלווה מרצון וההיענות, בשנותיה הראשונות של המדינה, הייתה רבה. האזרחים היו גאים בבניית המדינה, בהגנה על גבולותיה ובקליטת מאות אלפי עולים - ורכשו בחשק רב את המלווה מרצון. והיה גם מלווה שרק כונה "מרצון" אך בעצם היה חובה, אלא אם העובד הודיע במפורש שהוא מבקש לא לנכותו ממשכורתו. נמצאו רק מעטים כאלה.
ממש סמוך להקמת המדינה כבר חשבו, מי שיקימו אותה בתוך חודשים מעטים, כי כמה מאות אלפי אזרחי המדינה יוכלו להלוות כספים למדינה הצעירה. קראו לו "המלווה הלאומי". היה זה מלווה מרצון שנועד לממן את הוצאות מלחמת העצמאות והחליטה עליו "מנהלת העם", ממש ערב הקמת המדינה.
20 צפייה בגלריה
סמוך להקמת המדינה יזמו את "המלווה הלאומי" שנועד לממן את הוצאות מלחמת העצמאות. מבצע עובדה במלחמת העצמאות
(צילום: רוקנשטיין, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
אולם, עוד הרבה לפני כן איתרנו דיווח ב"ידיעות אחרונות" מימיו הראשונים של העיתון. ב-25 בדצמבר 1939 דיווח העיתון על המועצה ה-40 של הסתדרות העובדים. פעיל ציוני בשם השל שלמה פרומקין, ממייסדי ההסתדרות, נאם בישיבת המועצה, מיד אחרי שנאמה הגברת גולדה מאירסון, לימים ראש הממשלה גולדה מאיר. הוא הקדיש את עיקר נאומו לפיתוח תוכניות עבודות ציבוריות, בניית 400 בתים, כבישים ועבודות הכשרה להתיישבות כפרית. ומהיכן יבוא המימון? הנה רעיון מפיו של פרומקין: "מלווה בשיעור של חצי מיליון לירות ארץ-ישראליות למימון העבודות הציבוריות".
ב-18 בדצמבר 1947 הועלתה ההצעה להכריז על "המלווה הלאומי". כבר בישיבתה השנייה של "מנהלת העם", ב-26 באפריל 1948, שלושה שבועות לפני שדוד בן גוריון הודיע "אני מכריז בזאת על הקמת מדינת ישראל", הוחלט על תוכנית ראשונה מסוגה של מלווה לאומי בסכום של 5 מיליון לירות ארץ-ישראליות, "למימון המערכה שעמד בה היישוב למן כ"ט בנובמבר".
ב-6 במאי הכותרת בעיתון, ממש ערב הכרזת הקמת המדינה, היא: "המלווה הפנימי הלאומי הראשון. אם הציבור יקדיש 10 אחוז בלבד מכספו ומחסכונותיו יתכסה המלווה". ב-31 בינואר 1949, אגב, מדווח בעיתון כי "מלווה המלחמה יתכסה בעודף".
"כל יהודי ישתתף במלווה הלאומי כמלוא יכולתו"
הציבור התבקש לקנות בבנקים, החל ביום ה-11 במאי 1948, תעודות מלווה, שבהן הלווה רוכש את כספו לסוכנות היהודית, לתקופה של חמש שנים, בריבית של 3%. למלווה ערבו קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בנכסי המקרקעין שלהן ובהכנסותיהן. המלווה החדש היה מסמך סחיר והציבור כולו נקרא לרכוש את תעודות המלווה. לרוכשי תעודות המלווה הובטחה הצמדה של שער המטבע לפי 3 דולר אמריקני ללירה אחת (ממש הפוך מאשר בימים אלה).
במנשר שפרסמה מנהלת העם ב-2 במאי 1948 הוסבר לציבור במה העניין: "השתתפות במלווה אינה תשלום מס, אלא השקעת אמצעים על בסיס בנקאי בטוח. יראה נא כל יהודי את העמדת האמצעים הדרושים למאבק על קיומנו ועל עתידנו כהכרח מוחלט. כל יהודי ישתתף במלווה הלאומי כמלוא יכולתו". ב-14 בספטמבר 1948 מדווח העיתון כי "מלווה חובה יוטל על בעלי הכנסות של למעלה מ-3,000 לירות ארץ-ישראליות לשנה". עוד ב-5 בספטמבר מדווח כי שיעור ההשתתפות במלווה הראשון של המדינה יהיה 4%-15%.
ב-19 באוקטובר 1948 מדווח "ידיעות אחרונות" כי יוטל "מלווה ממשלתי עם הגרלות לשכבות העממיות". ב-17 בדצמבר 1948 מדווח בעיתון כי מהמלווה החדש יגבו הכספים בחלוקה הזאת: "הבנקים יתנו 3 מיליון, בעלי הרכוש 7.5 מיליון והשכבות העממיות 3 מיליון ל"י. 700 איש יזכו ב-87 אלפים לירות (כך במקור) מדי שנה בשנה".
המלוות בעת הקמת המדינה הפכו גם בן יום אנשים אחדים לשמחים במיוחד. ב-13 באפריל 1949 מבשרת ידיעה ב"ידיעות אחרונות", כי "מנהל, לשעבר פועל, זכה ב-5,000 לירות. ב-2,500 לירות זכה בעל בית חרושת שירד מנכסיו".
ב-19 ביוני 1949 הכותרת על בר המזל שזכה אתמול בהגרלה הראשונה של המלווה העממי מבשרת: "בתוך המיליון האחרון. פעולת מלוות המלחמה בשלבי הסיום". משפט מעניין בידיעה הוא כי "בעל הפרס אינו רוצה בפרסום שמו, אולם פקידי הבנק מסרו לנו". שם האיש היה אגב צבי יעקבסון, מנהל בבית המלאכה ליציקה של סולל בונה.
וכך שימשו כספי המלווה הלאומי את היישוב והמדינה בראשית ימיה למימון ההוצאות העצומות של ניהול מלחמת העצמאות. אחרי הכרזת המדינה, הוכרזו עוד מלוות מטעם המדינה החדשה, אולם היו אלה כבר ברובם מלוות חובה.
מלוות בסך כחצי מיליארד שקל טרם נפדו
מלווה חובה היה אגרת חוב שהמדינה מחייבת את תושביה לרוכשה ממנה כדי להעשיר את תקציב המדינה, אולם בדרך שאינה חמורה כמו קביעת מס חדש. עם זאת, המלווה היה למעשה מעין מס, שנוכה מיידית משכר או מרווחי עצמאים, אך בניגוד למס - הוחזר כעבור שנים למלווה. זאת, אף עם תמורה, כמו תשלום ריבית והצמדה למדד המחירים לצרכן. האגרת נפדית כעבור שנים, אולם תנאיו של מלווה חובה היו תמיד פחותים מאלה של אגרת חוב שנמכרה באופן חופשי בשוק ההון.
בדרך כלל מלווה החובה לא היה סחיר בשנותיו הראשונות, ולעיתים לא היה סחיר כלל. דהיינו, הוא נפרע רק לאזרח שעל שמו הונפק. בהנפקתם, בניהולם ובפירעונם של מלוות חובה עסק במשך כל השנים "מנהל מלוות המדינה" של בנק ישראל. מתחילת שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-80 הונפקו יותר מ-15 מיליון תעודות של מלווה חובה על ידי המדינה. השבוע נמסר לנו מבנק ישראל כי 501 מיליון שקל ממלוות החובה של המדינה לאורך כל שנותיה טרם נפדו. כמו כן, לא נפדו עוד מלוות אחרות בשווי של 60 מיליון שקל. כדאי להתחיל לחפש בבוידם את התעודות.
בבנק ישראל מספרים כי 501 מיליון שקל ממלוות החובה של המדינה לאורך כל שנותיה טרם נפדו. כמו כן, לא נפדו עוד מלוות אחרות בשווי של 60 מיליון שקל. כדאי להתחיל לחפש בבוידם את התעודות
בישראל הוטל על האזרחים פעמים אחדות מלווה חובה, שחושב בהתאם להכנסות של כל אזרח בדו"ח למס הכנסה, ועל המעבידים בהתאם לשכר ששילמו. כמו כן, הוטל המלווה על עסקאות שונות, כמו מכירת נכסי נדל"ן.
ב-9 באוגוסט 1950 התפרסם כי יוטל "מלווה עממי בסך 12 מיליון ל"י. הפרסים הראשיים בהגרלות החדשות: 25,000 ו-10,000 ל"י". ב-25 באוגוסט אותה שנה מבהיר העיתון כי "הממשלה לא תטיל מלווה חובה על הרכוש. הממשלה מקווה לגייס 5 מיליון ל"י".
מלווה חובה, מלווה מרצון ומלווה נושא פרסים
ב-1952, במסגרת התוכנית הכלכלית הגדולה הראשונה של ממשלת ישראל, הוטל מלווה חובה על כל הכסף הנזיל, במטרה להפחית את האינפלציה ולעזור לממשלה במימון פעולותיה. אחר כך הוטלו בישראל עוד מלוות מגוונים: בין השנים 1961 ו-1967 הוטל "מלווה קליטה וחסכון חובה"; בראשית שנות ה-70 הוטל "מלווה חובה - ביטחון וחיסכון"; בשנים 1973-74, אחרי הוצאות הענק שנגרמו ממלחמת יום הכיפורים, הוכרז על שני מלוות מלחמה - מלווה חובה ומלווה מרצון.
20 צפייה בגלריה
בין השנים 1961 ו-1967 הוטל "מלווה קליטה וחסכון חובה". קליטת עולים בשנות ה-60
(צילום: אילן בראונר)
בשנת 1955 הנפיקה המדינה "מלווה עממי נושא פרסים". בסך הכל הוצאו 125,000 אגרות חוב. בכל שנה מתקופת המלווה נפדו בהגרלה מיוחדת 720 אגרות חוב. בכל הגרלה שנערכה בחודשי יוני ואוקטובר הועלו 240 אגרות חוב שנפדו בסכומים שונים: 150 אגרות חוב ב-100 לירות כל אחת, 60 אגרות ב-250 לירות כל אחת, 18 אגרות ב-500 לירות כל אחת, 6 אגרות ב-1,000 לירות כל אחת, 3 אגרות ב-5,000 לירות, שתי אגרות ב-10,000 לירות ואגרת חוב אחת ב-20,000 לירות. בפברואר הייתה אף אגרת חוב שעלתה בהגרלה וזיכתה את בעליה ב-40,000 לירות.
ב-7 באוגוסט 1958 מדווח העיתון כי "פורקה חברה שמכרה פעמיים את אגרות המלווה העממי, על ידי סוכנות תל-אביבית לניירות ערך". ב-6 במאי 1962 מבשר העיתון על מלווה חסכון חובה שיוטל על המפרנסים במדינה מחודש יולי. פירעון המלווה יהיה 6 שנים לאחר מתן המלווה, שיהיה צמוד למדד ויישא ריבית של 6% לשנה. בעלי הכנסות נמוכות עד 250 ל"י יהיו פטורים מהמלווה. תיקבע תקרה מקסימלית החייבת במלווה. המלווה יסתכם ב-4-5 מיליון ל"י בחודש, כ-50 עד 60 מיליון לירות בשנה.
ב-28 במרץ 1962 כותרת מספרת כי "האוצר מתנגד להטלת מלווה קליטה על משקיעים". ועדת הכספים של הכנסת היא שדחתה את הרעיון להטיל את המלווה גם על משקיעי הון מחו"ל. אין מלווה ואפילו לא מלווה חובה דומה למס ולא כל שכן כשהמלווה מיועד לקליטת העלייה", טענו חברי הוועדה.
מלווה קליטה והיטל ביטחון
ב-30 בינואר 1966 ידיעה עם דאגה: "מלווה קליטה עשוי להיהפך ל'מס פיגור'". ההסבר: פיגורים בתשלום מלווה הקליטה יהפכו את סכום הפיגור ממלווה למס. הצעת חוק ברוח זו תוגש בימים הקרובים לכנסת. החוק המוצע מתייחס לעצמאים המשהים את הגשת השומות שלהם לשלטונות מס הכנסה זמן רב ככל האפשר. המלווה מגיע ל-18% ממס ההכנסה ולכן נוצרו הפיגורים אצל מי שלא הגישו את הדוח בזמן.
ב-25 בינואר 1967 מבשרת ידיעה כי "תשלומי מלווה קליטה יוחזרו למעוטי-יכולת. זאת, אם יוברר בסוף שנת הכספים כי סך הכל המלווה, המגיע מהם, אינו עולה על 30-50 לירות לשנה".
ממש ערב מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, מדווחת ידיעה על "כמה תשלם 'היטל ביטחון'". כבר בסוף חודש זה, מוסבר, ינכו ממשכורתך תוספת בשיעור 10% ממס הכנסה לצרכים ביטחוניים. ויש גם דוגמה: גם עצמאים וחברות ישלמו את ההיטל החדש. "אם הנך שכיר, אב לשני ילדים, המשתכר 600 לירות בחודש ברוטו, תצטרך להפריש כבר בסוף החודש עוד 3.80 לירות לצרכי ביטחון".
ב-17 במרץ 1968 מדווח כי סדרה נוספת של מלווה קליטה מגיעה לפירעון: "אם יש בידך תעודות מלווה קליטה וחסכון חובה 1963 מקבוצה 5 – תוכל לקבל החל ב-1 באפריל את תמורתן המלאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. קבוצת אגרות זו, שתיפדה מהחודש הבא, הועלתה בהגרלה. מחיר הפדיון נע בין 129.54 לירות לבין 140.16 לירות על כל מאה ל"י נקוב, בהתאם למדד בעת הוצאת האגרת".
ב-24 באפריל 1968 עוד בשורה על מלווה: "מלווה ביטחון חדש מרצון - החל מהחודש. במשך 10 חודשים ינוכו כל חודש 5% משכר הברוטו. הסכום הכולל, שיוטל על כל שכיר, יהיה בשיעור של מחצית משכורת חודשית ברוטו, לפני ניכוי מס הכנסה, שייגבה ב-10 תשלומים חודשיים, כל אחד בשיעור של 5% מהשכר ברוטו.
היקפו של המלווה החדש יהיה שווה לזה של מלווה הביטחון הקודם, אשר הוטל מיד לאחר מלחמת ששת הימים - 300 מיליון ל"י. הכתב הכלכלי צבי קסלר דיווח כי שמו של המלווה קצת מטעה, שכן לשכירים יהיה זה מלווה חובה. רק לגבי העצמאים הוא יהיה בבחינת מלווה מרצון. אמנם, גם שכירים היו רשאים לסרב לשלם את המלווה, אך מכיוון שהגבייה נעשתה במאורגן במקומות העבודה, סרבו רק מעטים.
"58% בעד הפיכת מלווה הביטחון לחובה"
ב-6 בפברואר קורא זאב שרף, שר האוצר, המסחר והתעשייה (אז, בממשלה מעוטת שרים, היה זה שר אחד), "להגברת מלווה הביטחון. הציבור חייב לממן שליש ממחיר ה'פנטומים'". ואכן הפנטומים שרכשה ישראל מומנו בחלקם באופן ישיר מהכספים של הישראלים שרכשו את מלווה הביטחון.
ב -19 ביוני 1969 מסופר, כי "המלווה יישאר מלווה-מרצון. שרף: אתנגד בכל תוקף להפכו למלווה חובה. השכירים התחייבו ל-125 מיליון ל"י ורכשו 52 מיליון. העצמאים התחייבו ל-62 מיליון ורכשו 12 מיליון". ב-4 באוגוסט אותה שנה מדווח גדעון רייכר כי "58% בעד הפיכת מלווה הביטחון לחובה".
ב-16 בפברואר 1969 מסופר כי "מלווה קליטה 64 - בבורסה מספטמבר. תעודות מלווה הקליטה משנת 1964, שבחלוקתן הוחל בימים אלה, תסחרנה בבורסה, כדי למנוע הישנות המצב, שהיה קיים לגבי תעודות שחולקו בעבר, כאשר אנשים מכרו אותן בהפסד ניכר, מאחר והבורסה לא סחרה בהן".
ב-19 באפריל 1970 מדווח מדור "כלכלה וכספים" בעיתון ("ממון" של היום) כי "עשרות אלפים לא קיבלו את אגרות מלווה הקליטה שלהם". הסיבה, בימים שבהם לא שיגרו מסמכים כלכליים במייל: "עקב אי איתור כתובותיהם של אנשים שהמלווה נוכה משכרם 'מוקפאות' אגרות בשווי של 12.5 מיליון לירות".
ידיעה זעירה בעיתון מדווחת שמה שהמדינה לא מעזה לעשות בהלוואות למוסדות בחו"ל, היא עושה לאזרחיה: מאחרת בהחזר ההלוואה
ב-25 ביוני 1970 מדווח כי חלוקת אגרות מלווה קליטה 1965 תתחיל, לפי התוכנית, בסוף יולי 1970, באיחור של חצי שנה מהמועד המקורי, שנקבע בחוק מלווה קליטה. ידיעה זעירה בעיתון מדווחת כאן למעשה שמה שהמדינה לא מעזה לעשות בהלוואות למוסדות בחו"ל, היא עושה לאזרחיה: מאחרת בהחזר ההלוואה.
גניבות, זיופים והונאות
מתברר שמלוות הקליטה היו מבוקשים למדי, אפילו אצל גנבים. ב-2 בספטמבר 1970 מפרסם הכתב המיתולוגי לענייני פלילים, אהרון (אהרל'ה) בכר, כי "דוור מרמת גן מואשם בגניבת אגרות מלווה קליטה - שיטה פשוטה להתעשרות קלה, לדברי המשטרה". ב-14 בספטמבר הכותרת היא: "מחר ההגרלה לפדיון חלק מאגרות מלווה קליטה. בהגרלה ייקבע איזו סדרה מתוך שבע הסדרות של מלווה קליטה 1965, תוצא לפדיון ב-1 באוקטובר". ב-16 בספטמבר מדווח כי בעלי תעודות מסדרה 5 יוכלו לפדותן ב-4 באוקטובר. תמורת תעודה בערך נקוב של 100 ל"י ישולמו 139 ל"י".
ב-20 בספטמבר אותה שנה מספר העיתון כי "אגרות מלווה קליטה 1965 הפכו בימים הראשונים לרישומן בבורסה ל'בסט סלר'. מסתבר כי למרות המכירות הרבות של תעודות על ידי מקבליהן עדיין גדול הביקוש מן ההיצע והדבר בא לכלל ביטוי בעליית השערים". כעבור חודש, ב-19 באוקטובר, מדווח העיתון על "עלייה בשערי מלווה קליטה בשל הידיעות על עליית מדד המחירים לצרכן".
בינתיים, באין אינטרנט עדיין, הבלגן עם שליחת התעודות נמשך. ב-19 בנובמבר 1972 מדווחת ידיעה כי "תעודות מלווה קליטה אבדו בדרך לבעליהן". בין השאר, מסופר כי "מר חנוך דויטש לא קיבל עד היום את תעודות מלווה קליטה ותעודות חסכון חובה לשנת 1965. הוא פנה לבנק ישראל ושם נמסר לו, שהתעודות נשלחו במועד המקובל והוא נתבקש לפנות למשרד התקשורת. כאן נמסר לו, שהתעודות נמסרו כביכול למענן ואף הוצגה בפניו חתימתו של מי שקיבל אותן. מר דויטש: זאת אינה חתימתי".
כמעט באותו עניין, הכותרת ב-15 במאי 1973 היא: "מנהל ב'מדפיס הממשלתי' שזייף אגרות מלווה - לכלא". בית המשפט העליון החמיר בעונשו של המנהל ב'מדפיס הממשלתי', ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל, במקום 9 חודשי מאסר על תנאי". העבירות סביב המלוות נמשכות: ב-10 באוקטובר מדווח כי "בנק הפועלים ושניים מפקידיו הבכירים הועמדו לדין על הונאת בנק ישראל. הנושא: פדיון תעודות מלווה עבור לקוחות שלא היו זכאים לכך".
ב-21 במרץ 1974 הכותרת מדווחת על "פנסיונרית שחויבה לשלם מלווה מרצון - בגלל טעות". דווקא משכרה של גמלאית משרד האוצר, סילביה היימן, ניכו את כל המשכורת כמלווה מרצון עד שנותרו לה 61 אגורות בתלוש השכר.
"בעלי הכנסות גבוהות השתמטו. החלשים תרמו יותר"
ב-6 במאי 1974 מדווח העיתון כי "בעלי הכנסות גבוהות השתמטו ממלווה מרצון. מתברר, טען מזכיר מועצת פועלי חיפה, כי דווקא החלשים יותר תרמו יותר למלווה מרצון. עוד ב-22 באפריל דווח כי "לא ייתכן שמורים יתחמקו מחובה אזרחית, אמר ראש עיריית צפת, בתגובה על סירוב מורים לשלם מלווה מרצון".
ב-25 ביוני 1975 קובל קורא של העיתון, פנחס כהן מנהריה, על ניכוי מלווה הקליטה: "מדי חודש אני תמה מחדש על ניכוי מלווה קליטה מן המשכורת. האם זה חוקי והגיוני לנכות מלווה קליטה כאשר לא רק שאין עלייה, אלא יש אפילו ירידה לגולה?".
בשנת 1975 הוטלו בישראל שני מלוות מעט מוזרים, "מלווה תוספת יוקר" ו"מלווה חיסכון למעבידים".
ב-4 באפריל 1978 מדווח כי "המאחרים בפדיון מלוות החובה יקבלו 22% ריבית". את הריבית הגבוהה יקבל מבנק ישראל "מי שמסיבה כלשהי לא פדה אגרת חובה שבידיו, בתאריך הנקוב לפירעון".
המלווה האחרון הוטל בישראל ב-1982. המלחמה שפרצה פתאום גרמה להוצאות כספיות גבוהות לממשלה. בימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה מדווח כי "משרד האוצר בוחן דרכים למימון מבצע שלום הגליל". וכך הוטל על הציבור מלווה חובה למימון המלחמה, שתימשך אגב 18 שנים ולא "כמה ימים"
בשנת 1982 הוטל בישראל בפעם האחרונה מלווה. היה זה "מלווה מבצע שלום הגליל". המלחמה שפרצה פתע פתאום גרמה להוצאות כספיות גבוהות לא צפויות לממשלה. ב-10 ביוני 1982, ממש בימיה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה, מבשרת כותרת לראשונה, כי "משרד האוצר בוחן דרכים למימון מבצע 'שלום הגליל'. בין האפשרויות: מלווה חובה, היטל מיוחד, מס נסיעות לחו"ל, העלאת מס ערך מוסף". מה שנבחר, כולנו כבר יודעים, היה הטלת מלווה חובה על הציבור למימון המלחמה, שתימשך אגב 18 שנים ולא "כמה ימים".
ב-20 ביולי 1982 מבשר העיתון כי "צפוי מלווה חובה: 4% מהברוטו". המלווה כבר ממשכורת חודש יולי. ב-23 ביולי מדווח דב גניחובסקי כי בהסכם שנחתם בין האוצר להסתדרות "יש רק 'קח', אין 'תן' - והלוקח הוא האוצר". הכנסת השכירים תקטן ב-4% ברוטו עד חודש אפריל 1983. המלווה האחרון שהונהג במדינה יוצא לדרך.
ב-8 באפריל 1983 מתקיים כנס חירום של ארגוני העצמאים והם מביעים עמדה נחרצת נגד מלווה שלום הגליל. אלדד בוקשפן, יו"ר הלשכה, מסר כי "הארגונים מתנגדים להארכת תוקף המלווה ובמיוחד לכוונה להפוך אותו למס. ניאבק בכל דרך אפשרית נגד מגמה זו".
"לא לזרוק. התעודות הללו יהיו שוות הרבה כסף"
ב-11 ביוני 1986 מזהיר הכתב צבי זינגר: "נא לא לזרוק - אלה תעודות מלווה של"ג. מי שקיבל הודעה כי תעודות 'מלווה שלום הגליל' ממתינות לו בסניף הדואר הקרוב - שלא יזרוק אותה. התעודות הללו יהיו פעם שוות הרבה כסף".
ב-7 במרץ 1990 גורם המשבר הכלכלי לרעיון המדווח בעיתון, לפיו "פדיון מוקדם למלווה של"ג יאושר למפעלים במצוקה. לפי הצעת החוק, יוסמך האוצר להחליט מהו מפעל במצוקה. תנאי הפדיון המוקדם מועדפים". ב-9 באפריל מסביר העיתונאי בני ברק כי "תעודות מלווה שלום הגליל לא ניתנות לפדיון מוקדם. זאת, בניגוד לשאר המלוות הממשלתיים, אותם ניתן לפדות במקרה של פטירת בעל התעודה".
אך פדיון המלווה לכלל הציבור נמשך עוד שנים רבות אחרי מלחמת לבנון הראשונה. ב-1 בפברואר 1993 מדווחת ידיעה כי "מאפריל ניתן לפדות מלווה שלום הגליל בתשלום אחד במקום ב-4 תשלומים חד-שנתיים. כך החליטה ועדת השרים לחקיקה ולאכיפת החוק, שבראשה עומד שר המשפטים, פרופ' דוד ליבאי".
בעיתון מה-17 במרץ אותה שנה דווח כי "לפי החוק המקורי, צריך היה להחזיר את המלווה למאות אלפי התושבים ב-4 תשלומים שנתיים, עד 1997. בידי רבבות יש אגרות חוב של הממשלה בסכומים זעירים של 20 עד 30 שקל והטיפול בהם היה עולה כמו שווי האגרות. ועדת הכספים אישרה את התיקון לחוק, שלפיו בעלי אגרות חוב יוכלו לבקש פירעון מוקדם של המלווה במכה אחת".
"100 שקל של מלווה מלחמת שלום הגליל שווים עשור אחרי המלחמה 6,500 שקל. אילו אותו הסכום היה מוצמד באופן מלא למדד, גם בלי ריבית, הכסף היה שווה 13,600 שקל. המדינה הרוויחה לא פחות מ-100% בעשר שנים"
היועצת הכלכלית הוותיקה של ועדת הכספים, סמדר אלחנני, חישבה: "100 שקל של מלווה מלחמת שלום הגליל יהיו שווים עשור אחרי המלחמה 6,500 שקל, בהצמדה חלקית, כפי שקבע החוק המקורי. אילו אותם 100 שקל היו מוצמדים באופן מלא למדד, גם בלי ריבית, הם היו שווים כיום 13,600 שקל. יוצא שעל מלווה חובה שלום הגליל הרוויחה המדינה לא פחות מ-100 אחוזים ב-10 השנים האחרונות".
ב-2 באפריל באותה שנה מדווחת ידיעה תחת הכותרת "אולי יש לכם מטמון בארון, כי החל ב-1 במאי יתחיל בנק ישראל לפרוע את מלוות שלום הגליל, וזה כבר קצת היסטוריה".
ב-20 ביולי 1993 הכותרת היא: "מי ששילם באיחור למלווה של"ג - מקבל פחות כסף". הפער: 75.25 שקל במקום 84.15 שקל על כל שקל של המלווה. מי שהעביר במרץ 1993 את התשלום ולא בדצמבר 1992, המועד שבו נעשתה הגבייה מרוב הציבור, יקבל רק 71.54 שקל על כל שקל של המלווה, ומי ששילם רק ביוני אותה שנה - יקבל רק 60.15 שקל. עונש למאחרים.
ב-16 בפברואר 1994 הכותרת היא: "אגרות חובה במיליארד שקל ממתינות לבעליהן. בנק ישראל מבקש מהציבור לפנות אליו בכדי לקבל את הכסף".
אולם, הרעיון להטיל מלווה חדש לא יורד מעל הפרק במשך השנים. כך הציע ח"כ דב בן מאיר, לפי ידיעה מה-27 בינואר 1987, לגבות מלווה חובה חדש מן הציבור שיכניס 200 מיליון דולר לקופת המדינה.
ב-4 באוקטובר 1989 מביע במאמר מערכת העיתונאי ישעיהו בן-פורת תמיכה בהטלת מלווה חדש "מטעמים לאומיים וחינוכיים. לדבריו, "אין לפסול על הסף את רעיון המלווה לקליטת העלייה מבריה"מ ודרום אמריקה", והוא תומך במלווה מרצון, לא מלווה חובה. גם מלווה כזה לא יצא אל הפועל.
"מלווה זה הקלה מדומה"
יורם ארידור, מי שהיה שר האוצר בממשלה שהחליטה על מלווה שלום הגליל, התבטא ב"ידיעות אחרונות" ב-11 באפריל 2002, כאשר שוב צץ הרעיון להטיל מלווה על הציבור, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כי "מלווה זה הקלה מדומה. כשמחזירים את המלווה זה גורם להרבה הוצאות".
גם בתקופה הסמוכה להתנתקות, התבטא בעניין הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר, ב-24 במרץ 2006, וכתב כי "ממשלות ישראל לא השתמשו במלוות חובה מאז הכישלון של מלווה שלום הגליל. השימוש במלווה חובה כמכשיר של ספיגת כספים מהציבור לא מומלץ מבחינה כלכלית. הוא יקר לממשלה, הוא מעורפל לאזרח ופוגע במעמדו ובדירוגו של המשק בשוקי ההון".
ב-20 בפברואר 2008 מדווח כותב מדור זה, תחת הכותרת "המדינה חייבת לכם חצי מיליארד שקל", כי "עשרות אלפי אזרחים שהלוו כסף למדינה למימון מלחמות לא הגיעו לפדות את הכסף. מלוות החובה שולמו גם למימון קליטת עלייה". הידיעה מספרת כי בין השאר, 129 מיליון שקל מגיעים לזכאים שעודם בחיים, 134 מיליון שקל מגיעים ליורשי זכאים ו-189 מיליון שקל מגיעים לחברות ולמעסיקים.
אולי כדאי לחשוב בימים אלה דווקא על "מכה" קשה פחות שתונחת אחרי שנת קורונה קשה על אזרחי המדינה ובעתיד גם על ילדיהם, נכדיהם וניניהם. הנה רעיון לממשלה: כדי לכסות את חובות העתק, במקום להעלות מיסים - תגייסו במלווה חדש כספים מהאזרחים, 37 שנים לאחר המלוות האחרונים. בעוד שנים אחדות הכסף יוחזר אפילו בצירוף ריבית בשיעור לא גבוה, וכך ייצא הפסדם של המדינה ואזרחיה בשכרם.
במקום לשלם עוד מס הכנסה או מס ערך מוסף, שלא יוחזר לעולם - גיוס הכסף בשיטה הזאת יהיה כואב פחות. לכולם. אגב, מתברר שבחודש אפריל אשתקד ההצעה להטלת מלווה חובה על אזרחי המדינה נדונה בחשאיות במשרדי ראש הממשלה והאוצר - ונפלה. הקמת מנגנון מיוחד להנפקת המלווה ופגיעה מיידית באזרחי ישראל, בעת המגפה הצוברת תאוצה, לא נראו מתאימים בראשיתה.
יכול מאוד להיות שבביתכם, אולי בבוידם או בארגז השמיכות שמתחת למיטה, מוצפנות עד היום תעודות מלווה שהונפקו לפני עשרות שנים. הן עדיין שוות משהו, גם אם רוב ההצמדה והריבית כבר אינן בתוקף.
כל אדם יכול כיום לברר באתר בנק ישראל אם ישנו מלווה חובה על שמו או אולי על שם הורים או סבתא וסב שכבר נפטרו, והוא יורשו החוקי. עם זאת, במלוות משנות ה-60 אין אפשרות כיום לבדוק את הזכאות באתר בנק ישראל. את דמי הפדיון של המלוות ניתן לקבל רק בקופות בנק ישראל בירושלים. השאלה היא כמובן אם לתושב קריית שמונה יהיה כדאי להגיע לירושלים כדי לפדות אגרת ששווה היום 300 שקל.
