הביטלס אמרו את זה קודם: כל מה שאתם צריכים זה נקניק. הם אומנם דיברו יותר במונחים מופשטים כמו אהבה, אבל תשאלו את אהרון צימרמן, 72, מקיבוץ יחיעם, איך מוצאים אהבה, והוא יגיד לכם שבשביל אהבה צריך נקניק.
"אשתי הייתה מתנדבת בקיבוץ מארה"ב, הגיעה לשבועיים-שלושה, שלחו אותה לעבוד באריזה של הנקניק. אני הייתי מנהל אריזה, עבדנו יחד, היינו צעירים, קשקשנים, דיברנו ודיברנו, ובסוף היא נסעה לשדה התעופה כדי לחזור לבוסטון – ובדרך לשדה היא החליטה שהיא בעצם רוצה לחיות פה איתי. אחרי כמה זמן ההורים שלה באו לראות מה קרה ולמה היא לא חזרה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זהו, בין השאר, כוחו של הנקניק. והצימרמנים הם לא הזוג היחיד מקיבוץ יחיעם שהכיר ליד הפסטרמה והתאהב על רקע זריחת סלמי. גם מרדכי בר, 78, הכיר את אשתו סמדר, הצעירה ממנו ב-11 שנה, במחלקת האריזה המיתולוגית. "בגיל 18 התחתנתי איתו", סמדר נזכרת, "החתונה הייתה פה, בחדר האוכל". "ויומיים אחריה גויסתי למלחמת יום כיפור, וחזרתי אחרי חצי שנה", מרדכי משלים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לא מעט נקניקים ונקניקיות זרמו מאז בפסי הייצור של המפעל הקיבוצי "מעדני יחיעם", אבל המיתולוגיה הקיבוצית נותרה כשהייתה, ויכולה אולי להתכנס לשורה פיוטית אחת: דבר אליי בנקניק, אהובי. כי יחיעם - כיום מפעל מעדני הבשר השלישי בגודלו בארץ (אחרי "זוגלובק" ו"טירת צבי". מייצר כ־400 טונות בחודש) - הפך את קיבוץ יחיעם למה שמעולם לא היה: אקזיטיונר. כמו בהייטק, רק לא; בנקניק.
לפני כחודש נמכר המפעל - 51 אחוזים מהשליטה בו - לקרן ההשקעות "גרין לנטרן" של ריצ'י הנטר, בסכום שנע סביב 74 מיליון שקל, או כמו שחברת הקיבוץ הוותיקה עליזה לסלו - ובשמה המקסיקני המקורי, אליסה גוזמן דה־לסלו - שעבדה במפעל 16 שנה, קוראת לזה: "זה אקזיטון. אקזיטיטו". ובת שבע אלקיים, 74, שעבדה במפעל שנים ארוכות, חצי נעלבת: "אני חושבת שהשווי שלנו גבוה בהרבה. אני לא מאלה שמצפים לקבל מיליונים".
כך שהקיבוץ, אפשר לומר, כמרקחה, אבל מדובר ביישוב שמורכב ברובו מ-140 משפחות של ותיקים, כמעט כולם הספיקו לעבוד מתישהו בנקניקים, והסכום שכל משפחה תקבל מהמכירה עדיין לא הוכרז רשמית, כך שהמרקחה נותרת רוב הזמן מתחת לפני השטח, מה גם שקר מדי בחוץ כרגע.
"תמיד היו כאלה שאמרו: 'למה לא מוכרים את המפעל?!', עכשיו כשמכרו, יש כאלה שאומרים: 'למה מוכרים את המפעל?!'", עליזה אומרת, בזמן שמרדכי בר - שעבד כמעט בכל תפקיד במפעל - מבהיר שהכסף, מבחינת אנשים כמותם, הוא רק כסף. "נכון שיש אנשים בקיבוץ שרוצים כמה שיותר, אבל אני, עד גיל 50 ומשהו לא ידעתי בכלל מה זה כרטיס אשראי. הגזבר של הקיבוץ טיפל בכל העניינים, וכל מה שהוא אמר, אמרנו אחריו 'אמן'. כשהלכתי לקנות את האוטו הפרטי הראשון שלי, כבר הייתי בן קרוב מאוד ל־60, וישבתי מול הפקידה כולי רועד מהתרגשות".
כן, יחיעם שבגליל המערבי הוא אחד הקיבוצים ההם שעדיין נראים ומתנהגים, במידה רבה, כמו קיבוץ קלאסי. חדר האוכל אומנם כבר לא פועל, אבל הבתים הצנועים, שלצידם גינות בר עמוסות כלניות ורקפות בעונה זו, פזורים בין השבילים הצרים שעליהם נעים הוותיקים בקלנועית. וכולם מתכנסים לאסיפה כשצריך (ואכן התכנסו כדי לאשר את מכירת המפעל. כולם הסכימו. חוץ מאחד), ומסוגלים להעלות עשן בטרם ייצא עשן: "בשנים הראשונות של המפעל, אם רצית לקנות מכונה מגרמניה, היית צריך אישור מיוחד של האסיפה, כי זה מגרמניה. כשרצינו לקנות פה פולקסווגן ראשונה היינו צריכים איזה שתיים-שלוש אסיפות", זוכר אורי וובר, חבר קיבוץ מאז 66', שהגיע בכלל מצרפת והתחיל את דרכו במפעל ב"פירוק גושי הבשר - להוציא את העצמות והנוצות, לא יודע אם עוד עושים את זה היום".
אל תבינו לא נכון; האיש אהב ועדיין אוהב מאוד את המפעל. כולם אוהבים. מה יש לא לאהוב; פסטרמה? זה טעים. בעיקר הפרוסה דק-דק - שיחיעם, אגב, היה הראשון לייצר אותה בארץ.
"כל יום שישי היו מחלקים לכל עובד חבילת מאתיים גרם נקניק פרוס, בהפסקות עשר היינו משחקים כדורגל - מחלקת האריזה נגד מחלקת ייצור וכאלה, והמקררים היו פתוחים, למרות שלא היה מקובל לקחת. אבל לקחו", וובר נזכר. "זה היה כמו שבמפעל משפחתי אתה שם את היד בקופה ולוקח, כי זה של המשפחה - אז איך אומרים? עובד האבוקדו לא לוקח אבוקדו הביתה?".
אלה היו הזמנים. שאינם. ואם בסוף רמת-גן יש מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד, ממש בתחילת יחיעם יש מקום מיוחד, שבו אפשר לעמוד ולהריח סרוולד. שהוא, כמובן, נקניק מותסס בנוסח צרפתי. "הגיל הממוצע בקיבוץ הוא די מבוגר, והרבה חיכו למכירה כזאת. רוצים ליהנות קצת מהתכלס בסוף", אומר צימרמן. "שני הילדים שלי בונים בתים, ויש אנחת רווחה שאני יכול לתת להם קצת יותר היום מאשר בעבר. תמיד אמרו שהקיבוצים מאוד עשירים ורק הקיבוצניקים עניים. אז הנה זה הסתדר".
כמובן שחוץ מנקניק, והמבצר המפורסם, שום דבר לא גדל ביחיעם, הממוקם בין כברי לתרשיחא, ושני הגרעינים של עולי הונגריה, בתוספת גרעין ישראלי אחד, שעלו לקרקע המקום ב־1946 – גילו כמעט מיד שלקחו את הפנייה הלא-נכונה.
"לא היו פה לא דרך ולא מים ולא כלום - בכלל לא ברור למה הקימו פה מבצר כי אין על מה לשמור", אומרת רינה גל, בת 94, אישה מתוקה ביותר ואולי חברת הקיבוץ הנמרצת והרהוטה מכולם, לשעבר מורה לספרות ולהיסטוריה וכיום מתעדת את הקיבוץ.
"הקרקע הזאת נמכרה ליישוב היהודי על ידי חביב חווא מעכו, אבא של רימונדה טוויל, שעליו סיפרו שהיה עשיר כל כך עד שהיה מדליק סיגריות עם שטרות כסף, ואז הפך עני כל כך, עד שהיה זוחל על הרצפה בבתי קפה בחיפוש אחר בדלי סיגריות, ולכן נאלץ למכור את האדמה", היא אומרת.
האדמה, התברר כמעט מיד, "לא שווה כלום", כולה טרשית ולא מתאימה לשום גידול חקלאי. חברי הגרעין הצעירים בקושי הספיקו להגיע למקום "ברגל, עם הכול על הגב", והחורף הקשה כבר המטיר עליהם כפור וגשמי עתק. "בערב שמנו שמיכות על הזבל שהותירו העדרים שחסו במבצר, ובבוקר קמנו כולנו מתגרדים, ובתוך כמה ימים, רבים מאיתנו חלו והתברר שזו הייתה קדחת המערות - קרצייה שהפונדקאי שלה זה עז", רינה נזכרת. "אף אחד לא מת, אבל מאוד נחלשנו. עזבנו למחנה אוהלים, ורוב הזמן עבדנו בפילוס הדרך, אפילו לא בסלילה".
בעודם מחרחרים, הביאה מלחמת השחרור התקפות מטווחות היטב בנשק חם, שכן יחיעם נחשב אז מחוץ לגבולות המדינה, שהסתיימה, על פי החלוקה המקורית, בעכו. "התקיפו אותנו מהגבעה במרגמות, כיתרו אותנו מסביב, כל מי שיצא מהחדר שלו והיה צריך להגיע לעמדה ידע שיירו בו. אנשים רצו בזיגזגים", גל זוכרת.
שיירת יחיעם המיתולוגית הצליחה לבסוף לפרוץ ליישוב - במחיר חייהם של 47 אנשים - ובתום המלחמה התחילו החיים האמיתיים, אז התברר שוב שאין הרבה מה לעשות עם יחיעם. "הייתה רפת, היו בננות, והקימו פה מטעי טבק - בתור ילדים עוד היינו קוטפים ואוספים את העלים, שמים אותם בסלים ענקיים, תולים אותם בחדרי ייבוש לכמה חודשים ואז מוכרים ל'דובק'", זוכר יוחאי נאמן, 68, חבר קיבוץ ותיק (אחותו היא הסופרת יעל נאמן, מחברת "היינו העתיד") ומאז 92' מנכ"ל המפעל. "כמובן שאז כולם עישנו בלי הפסקה - כשמישהו היה מת, היו שולחים לפעמים הודעה כמו 'שנדור הפסיק לעשן'".
בסופו של דבר לא הייתה ברירה, והקיבוץ החליט לחפש לעצמו תעשייה. כנראה בהשראת הגעגוע לנקניקים המופלאים של ענקי הנקניק ההונגרי "פיק" ו"הרץ" ("הם קצת כמו 'פומה' ו'אדידס' של הנקניקים בהונגריה", נאמן מפענח) - סוכם על מפעל בשר. בהתחלה עוד השתעשעו ברעיון של כבדי אווז למאכל - היה אפילו הסכם עם חברה צרפתית שתספק את הידע - אבל אחרי שהחברה ההיא נעלמה פתאום, הוחלט ללכת בדרך כל בשר ישראלי: עופות והודו.
נאמן: "הקימו פה מטעי טבק - בתור ילדים עוד היינו קוטפים ואוספים את העלים, תולים לייבוש ואז מוכרים ל'דובק'. כמובן שאז כולם עישנו בלי הפסקה - כשמישהו היה מת, היו שולחים לפעמים הודעה כמו 'שנדור הפסיק לעשן'"
תחת השם "מעדני עוף יחיעם" החברים התחילו לנסות לעשות נקניק. "שמו על המרפסת של חדר האוכל כמה מכונות והיו עושים בהן ניסיונות. אתה לוקח כל מיני סוגי בשרים - בדרך כלל הבשר הזול שלא יודעים מה לעשות איתו - טוחן אותו דק-דק, מוסיף תבלינים, דוחף את זה לתוך שרוולים, מכניס לתנור ויוצא נקניק", זוכר אורי וובר.
בסוף הוחלט שיחיעם יתמקד - מכל הדברים - בייצור נקניק כשר ויוותר על מה שכונה אז "בקר נמוך", להלן חזיר. "הסיפור של הכשר היה די מוזר, כי מה פתאום שהקיבוץ הארצי יקים מפעל כשר? זו הייתה כפירה!" נאמן צוחק. "אבל היה אז לקיבוץ הארצי כבר מפעל נקניקים אחד - מעדני מזרע - ומה פתאום עוד מפעל נקניקים? אז אמרו: זה לא כשר, וזה כשר".
ייתכן שהכשרות שמרה על המפעל לפחות כפי שהוא שמר עליה. "היינו צריכים ללמוד את הכללים", וובר אומר, "וזה דווקא היה לטובתנו. פגשתי דתי אחד שאמר שהוא קונה רק תוצרת שלנו, כי 'אצלכם לא מכירים את כל הפוילע-שטיקים - כמו איך להכניס בשר לא מוכשר ולעשות לו הכשרה מאוחרת ודברים כאלה שעושים במגזר. אנחנו עבדנו לפי הספר ולא ידענו איך לעשות קיצורי דרך וכל זה".
ב-1969 המפעל הפך לעובדה, ועד מהרה התברר שלאף אחד אין מושג גדול מדי בענף, שדודו גבע עוד יעשה ממנו קריירה ברווזית. "כל הזמן היית מחפש את חבר הקיבוץ הכי פחות - הייתי רוצה להגיד גרוע, אבל שאיכשהו הכי יכול להתאים לתפקיד. זה לא היה מקצועי", זוכר וובר.
קחו למשל את יוסף נטר, כיום בן 93, יליד בודפשט שהגיע לארץ לבדו ב-48' אחרי שחווה את כל תלאות הבריחה מאירופה, והמתין כאן למשפחתו, שמעולם לא הגיעה, מלבד אחות אחת. נטר הספיק להיות סדרן עבודה ונהג בקיבוץ בטרם נשאב למפעל על תקן, ובכן, איש שיווק.
"הייתי המשווק הראשון של המפעל, לא כל כך הכרתי את המוצר וגם לא ידעתי איך לדבר עם אנשים", הוא אומר. "לא האמינו אז שניהול זה מקצוע, וכל מיני חברי קיבוץ רצו להיות מנהלים. הגזבר מצידו השתדל לקבל כמה שיותר כסף במזומן, שיהיה לו. אני נסעתי בכל הארץ וניסיתי למכור נקניקים לאירועים - היו מכינים אז מגשים לחתונות, שורות של נקניקים, מאות מגשים, אורזים במיוחד ולוקחים לאירועים - אני זוכר שפעם הייתה חתונה בעין המפרץ והצלחתי להתגבר על מעדני מזרע ולזכות בה, וכל כך שמחתי שנסעתי ממש מהר מדי, וקיבלתי רפורט!".
מה מהסחורה אתה עוד אוכל כיום?
"היום אני לא אוכל את זה בכלל. היום אני אוכל מה שנותנים לי".
למה?
"כי אני בן 93".
אבל עסקי מגשי הנקניקים לאירועים - שנחשבו בשנות ה-70 לקייטרינג מושקע ויוקרתי - פירנסו את המפעל יפה וגם הביאו למוסד ה"גיוסים" הנודע, שבמסגרתו נקראו חברי הקיבוץ, אחרי שעות העבודה, להגיע למפעל ולסייע בסידור מאות מגשי נקניקים לאירוע. בהתנדבות. חובה.
"היה צריך כמות גדולה מאוד של אנשים וכולם היו באים והייתה אווירה חברתית מקסימה - והסידור היה אמנות", נזכרת עליזה לסלו. "המגשים היו עסק גדול - עד היום לפעמים מישהו מתקשר, שואל: 'אתם עושים מגשים?'", אומר אהרון צימרמן, שבפנסייתו מועסק כשירות הלקוחות הטלפוני של המפעל.
גם אספקת נקניקים לצה"ל הבטיחה עבודה למפעל, אבל הניהול החובבני והתנאים הראשוניים הבסיסיים לא הקלו. "בהתחלה לא היו משאיות קירור, היה טרנזיט ישן, היה לנו איזה משה שהיה נוסע לשטראוס בנהריה, קונה כמה בלוקים של קרח, שמים כמה על הטרנזיט עם ונטילטור שידחוף את הקור כלפי הסחורה", זוכר וואפיק אגא, בן 70 מעכו, שמועסק במפעל מאז הקמתו. "את הנקניקיות סגרו במכונת תפירה כזו. את הנקניק היו סוגרים בחבל ביד, עם חוט, כי לא היה קליפר. זה היה דווקא נחמד".
אחרי ההתחלות הקשות, המפעל הצליח, עד תחילת שנות ה־90, להגיע לסף פשיטת רגל. ובקיבוץ כמו בקיבוץ, חיפשו את חבר הקיבוץ שהכי מתאים - או פנוי, או לא לחלוטין אכפת לו - להיות מנכ"ל, והגיעו אל יוחאי נאמן, בחור צנוע, שקט ונעים מזג, שבכלל רצה להיות עיתונאי, עדיף ברדיו, למד מכינה לתקשורת בירושלים, הספיק ללמוד גם קצת כלכלה וחשבונאות ולהיות מרכז משק. ב-93' הוא הוזעק למפעל, "לא ידעתי על התחום כלום, חודש ראשון פשוט עבדתי כפועל בכל המחלקות רק כדי ללמוד את זה".
די מהר, נאמן גילה שמי שמינו אותו לתפקיד ידעו מה הם ממנים; הוא היה טוב בזה. הוא הפריד, לראשונה, בין הקיבוציות הכרונית של המפעל לבין העובדה שמדובר, בסוף, במפעל למטרות רווח. הוא הקים דירקטוריון עם יו"ר חיצוני, איפשר למפעל לקבל החלטות בנפרד מהקיבוץ, והמשיך להזרים את ההכנסות לקיבוץ, כי "זה כמו כל ענף אחר בקיבוץ, לא משנה מה אתה עושה. מה שנקרא, כל אחד כפי יכולתו וצורכו".
אפילו עכשיו, בבוא האקזיט, נאמן - שמשקיע במפעל את רוב שעותיו הערות שלו זה 30 שנה - לא אמור לקבל יותר מכפי שזכויותיו כחבר קיבוץ מכתיבות, והוא שמח בזה. "תמיד אמרו לי, 'איזה פראייר אתה, אנשים שעזבו את הקיבוץ מנהלים חברות ויש להם משכורות גדולות, לא מפריע לך?' לא. להפך".
"המפעל היה מושבת, מאה וכמה עובדים בלי עבודה, ותוך זמן קצר יוחאי סיכם עם זוגלובק, המתחרה הראשי שלנו, שהם יעזרו. בלילה העברנו את הנקניקים, בישלנו אצלם, ובבוקר זה חזר אלינו לאריזה. זה איפשר לנו לא להיעלם מהשוק"
ולא שהצרות במפעל נגמרו. ב-2006 נשרפו כל התנורים, ומשהו בלתי צפוי לחלוטין קרה: "המפעל היה מושבת, מאה וכמה עובדים בלי עבודה, ותוך זמן קצר יוחאי סיכם עם זוגלובק, המתחרה הראשי שלנו, שהם יעזרו", וובר נזכר. "בלילה העברנו את הנקניקים, בישלנו אצלם, ובבוקר זה חזר אלינו לאריזה. זה איפשר לנו לא להיעלם מהשוק. באיזו הזדמנות אחר כך נסעתי להרצות באפריקה, וסיפרתי להם את הסיפור הזה כדוגמה לשיתוף פעולה בתנאי משבר ואחד מהם שאל: 'תגיד, למה בעצם הם הסכימו? הם יכלו לחסל אתכם'. אמרתי לו שאצל יהודים אתה לא נבנה מהאסון של האחר. כשיש פוגרום אתה לא הולך לגנוב מהשכן, להפך; אתה עוזר לו גם אם אתה שונא אותו".
לא שהם שונאים את זוגלובק. הם פשוט מאמינים שהם טובים יותר. "בצניעות הראויה, כולם - גם טירת צבי - הם מתחרים מצוינים, אבל במוצרים המותססים, שהם הפרימיום שלנו - בסרוולד ובסלמי הכשרים - אנחנו באמת הכי טובים", נאמן אומר.
אולי הוא צודק. לך תמצא עוד פרשוטו כשר בשוק - והפרשוטו של יחיעם, עשוי בקר ארגנטינאי, טעים לגמרי. "לכל מקום יש את הנקניק שלו, הפסטרמה שלו - ואת השוק הישראלי מאפיינת הכשרות, כלומר עופות ובקר", אומר לי ארז אטקין, טכנולוג המזון של יחיעם, בחור רזה ואנליטי שמחזיק אצלו במשרד מעבדה ובה דגם מוקטן של כל אמצעי הייצור במפעל, ועורך להנאתו ניסויים בפיתוח נקניקים חדשים.
ב-96' אטקין הצליח לפצח את סוד הסרוולד והסלמי הצרפתיים הכשרים - נקניקים מותססים ולא מבושלים (כלומר, עשויים מבשר נא ומשתמרים באמצעות תסיסה או המלחה וייבוש, בניגוד לפסטרמות למיניהן, שבושלו) - והמוצרים הפכו את יחיעם ללהיט וגם ליצואנית גדולה לשווקים כשרים בארה"ב ובאירופה. "זה דווקא קל", אטקין מחייך. "אתה הולך לראות את השוק הלא-כשר, רואה מה הם עושים ועושה את זה כשר. לי זה נותן הרבה עבודה".
אנחנו לובשים עכשיו בגדי עבודה וכובעי רשת לקראת הסיור במפעל, ואני שואל את אטקין מה הכי נמכר כאן. "פסטרמה, הודו ונקניקיות לילדים בעיקר - זה אוכל פשוט ולא יקר וטעים", הוא אומר.
ומאוד מושמץ, נקניקיות.
"לא בצדק. יש הרבה אגדות מסביב. אבל זה רק בשר מסוג יותר זול. אז מה, לא צריך לאכול אותו?".
האגדות מדברות על ציפורניים של תרנגולות.
"אין שום ציפורניים. יש בשר, אבל מגרדים אותו מהגב - אז מה, זה לא בשר? תשמע, הרגת את התרנגולת? אז תאכל הכול. את החזה תיקח, תעשה מזה פסטרמה. וממה שנשאר - ללא ציפורניים - תעשה נקניקיות. זו קיימות - אתה לוקח את כל החלקים של העוף ולא הורג אותו סתם. צריך להסתכל על זה בצורה הזאת. אני אוכל את זה, שלוש הילדות שלי אכלו את זה, האכלנו את כל בית הספר בל"ג בעומר, כולם גדלו ויצאו בסדר".
אבל תמיד אומרים ש"אתה לא רוצה לראות איך מכינים את הנקניקייה".
"אני תכף אראה לך למה. בגדול, כי שאריות העוף מאורגנות בצורה לא כל כך אסתטית. אבל זה בשר".
ובכן, כל חלקו הראשון של הסיור עובר עלינו בכיף. הכול חדש, נירוסטי, מבריק, קפוא – החל ממחסום סטרילי בכניסה שלא ייפתח לפני שתשלימו שטיפת ידיים ונעליים אוטומטית, דרך אולמות הייבוש הענקיים המצוננים באופן אחיד ומבוקר ל־14 מעלות – ובהם תלויים אלפי גלילי סרוולד וסלמי שסיימו לתסוס – ועד לתנורי הענק מבוקרי המחשב שמהם נשלפות, בתוך ענן של קיטור, עגלות שעליהן אינספור שרשראות נקניקיות. אלה משוגרות היישר למקרר הצינון, לטובת איפוס הזמן שבו הטמפרטורה תאפשר התפתחות חיידקים והבטחת חיי מדף ארוכים.
"כשנקניק יוצא מהתנור זה טעים בטירוף, בעיקר כשאתה אוכל אותו בגוש, לא בפרוסה – פשוט בא ונותן ביס", מהדהדת לי המלצתו של מרדכי בר, אבל אני מתאפק מלחמוס נקניקייה היישר מהעץ. מכאן הכול עובר למכונות פריסה ענקיות ולאריזה באווירה מבוקרת, ופס הייצור משליך ואורז הכול ביעילות, ובגדול כמעט יצאתי מוקסם מכל זה, רק שלא יצאתי. עדיין לא.
כי אז עברנו ל"אזור הבשר החי" של המפעל, וכאן, אנשים, אתם נחשפים לבטן החיה, מילולית: מיקסרים ענקיים של טונה וחצי, שבשר טחון – במבחר גוונים ומצבי צבירה – נשפך לתוכם מתוך עגלות עצומות. וטאמברלים – דודים שמערבלים את עיסת הבשר הענקית כך שתהפוך לגוש. ומזרקי תמלחות שהמכונה מחדירה לתוך הגוש. וכבישה של לילה ומילוי בתוך שרוולים. ומעל הכול – מכונת הנקניקיות התעשייתית. עזבו, נחסוך את הפרטים, רק נזכיר שמצד אחד זורמת פנימה תערובת כתומה מאוד, נוזלית מאוד, חלקלקה מאוד, של, אה, הדבר הזה, ומצידה השני מתמלאים שרוולי הנקניקיות בקצב מהפנט, ומתייצבים בשרשרת עצומה שתישלח תכף לבישול.
הכול ממוכן ונקי לגמרי – מלבד הרצפה הרטובה, בדרך הטבע, משלל מיצים ונוזלים – אבל זה פס ייצור אחד שאיננו מומלץ לחלשי הלב ולצמחונים בפרט. באמת. לא חייבים. מצד שני, שום דבר מכל זה לא הרג לאף אחד מאיתנו את התיאבון וגם לא הפריע לי לבקש מאטקין בסוף הסיור מתכון להכנת נקניק ביתי. "אם אתה משיג את מלחי הכבישה, הפוספטים והבשר, אתה יכול לעשות את זה בבית. שמע, זו תעשייה עתיקה. באיטליה היו עושים את זה גם לפני אלפיים שנה".
כי בסופו של דבר, נקניק הוא בבסיסו בשר טחון ומעובד בתוספת תבלינים, בתוך עטיפה מחומר סינתטי (ובעבר מעי של בעל חיים), או כמו שאהרון צימרמן אומר: "זה דליקטס. יש לנו בבית תמיד כמה חבילות במקרר, הילדים טורפים את זה, הנכדים – אם אני לא מביא איתי קבנוסים בשקית, אין לי מה לבוא אליהם".
אבל בסוף, כשאתה אומר שאתה מיחיעם –
"כן, ישר קוראים לי נקניק. או 'נקניק בוטיק'. אני גאה בזה. בכל זאת בנית פה משהו, אני פה מההתחלה, כשזה היה שניים-שלושה חדרים ורמפה. ואני בסדר גמור עם זה שנקניק הפך למילת גנאי. מי שנקניק, שיהיה נקניק".
ועכשיו, הסוף לא קרב. אבל שינוי בהחלט מגיע. יחיעם כבר מייצרת נקניקים מחומרים טבעיים וללא חומרים משמרים, ומסתכלת בזהירות על מוצרי בשר ללא בשר, או בשר מתרבית. "אנחנו יודעים להיכנס לשם, אבל יש כל מיני שיקולים", אטקין אומר.
המכירה, שהתבצעה בהובלת יו"ר הקיבוץ ירון פוקס – כשהמפעל ממילא כבר לא מעסיק כיום יותר מכמה חברי קיבוץ בודדים – מאותתת לוותיקים כי זמנם כמעט עבר. "לי זה קצת קשה", אומרת בת שבע אלקיים, "כי זה הבייבי שלנו. אבל בקיבוץ עם מצב דמוגרפי שבו מעל 80 אחוזים כבר גמלאים – זה קצת כמו מפעל פרטי, שהבעלים מבוגר והילדים לא כל כך רוצים להמשיך. ויוחאי, שיהיה בריא, עד מתי יוכל לעשות את זה? הוא לא עובד כמו בן אדם נורמלי. הוא לא נורמלי, משקיע את כל כולו ונשמתו במקום הזה. ויש גם הטרנד של טבעונות בעולם, וזה חשש רציני. אולי נהיה הנחשון הראשון שיקפוץ למים עם בשר טבעוני בטעם בשר".
"אבל מי שאוהב בשר כמוני, זה לא מעניין אותו", עליזה, שיושבת לידה, תורמת. "בריא, לא בריא – אני אוהבת לאכול בשר! אני אוהבת את הסלמי המעושן, ואני אוהבת סטייק נא לגמרי, מדמם!".
אבל הזמנים, הם משתנים. "אני הייתי גננת ואחר כך מורה, והייתי באה עם הילדים למפעל – הם הכי אהבו את המטחנה שהבשר יוצא ממנה בנחשים, היו מהופנטים מזה, וכמובן הם אהבו לקבל קבנוס בסוף הסיור", נזכרת סמדר בר. "היום אף ילד לא יכול לדרוך במפעל כי הכול סטרילי".
כן, גם להביא ביס בבשר החם שיוצא מהתנור, או לקבל מאתיים גרם נקניק פרוס לשבת, פחות בא בחשבון, אבל לפחות הכסף – כסף גדול כלשהו, סביב כמה מאות אלפי שקלים למשפחה – בדרך לחברים. "שנים חיפשנו שותף, ולכן זו לא הייתה הפתעה, ושמחתי שמצאנו", אומרת רינה גל בת ה־94.
מה תעשי עם הכסף?
"אני אֲשמח הרבה מאוד אנשים – אם לא עכשיו אז אחרי מותי. חסכתי תמיד פרוטה לפרוטה כדי לנסוע בעולם, היום יש לי כסף ואני לא יכולה לנסוע. אני בקושי הולכת".
אבל היא מתרוממת בקלות יחסית, מראה לנו את הבית וגם מתעקשת שנטעם את העוגיות המיוחדות שלה, בטעם קפה, רגע לפני שאנחנו יוצאים. "טעים, הא?", היא אומרת. "זה של עלית".
חייבים לאהוב את הקיבוצניקים האלה.
בשלוש השנים הקרובות, יוחאי נאמן אמור להמשיך לכהן כמנכ"ל מעדני יחיעם, כפי שמכתיב הסכם מכירת המפעל ל"גרין לנטרן", הקרן בבעלות ריצ'י הנטר, שנמצאת במסע רכישות בשוק האוכל הישראלי וכבר שמה יד על מחלבות גד, גלידות פלדמן ופטריות מרינה, בין השאר.
מחזור המכירות השנתי של יחיעם עומד על כ-130 מיליון שקל, והמפעל חיפש מזה מספר שנים משקיע אסטרטגי, תוך שנאמן – לחלוטין לא המנכ"ל הטיפוסי בשוק המזון, ולחלוטין קיבוצניק – עושה מאמץ לשמור על סט הערכים השיתופי של המפעל וסט הערכים האנושי שלו עצמו.
"לאורך 30 השנים שלי במפעל מעולם לא היה גל פיטורים ולא הכרזנו על 'מהלך התייעלות'", הוא אומר. "גם במשבר הבשר המעובד ב-2015, כשמשרד הבריאות הכריז על סכנה בצריכת נקניקים והמכירות ירדו ב-30 אחוז, מצאנו את הדרך שאנשים לא יפוטרו, וגם לא אמרנו: נוריד שכר ואז נחזיר. עברנו כולנו לעבוד ארבעה ימים בשבוע – מלבד ההנהלה, שעבדה שישה ימים בשבוע ורשמה ארבעה, כי ההנהלה צריכה לעבוד יותר כדי לראות מה עושים".
למה לא מכרתם קודם?
"פגשנו בעבר גופים שרצו לקנות אותנו בנזיד עדשים ואמרו: 'אין לכם סיכוי, יאכלו אתכם, כדאי לכם שנפיץ אתכם כי ממילא תתחסלו'. היינו אז שישה-שבעה אחוזים מהשוק, כיום אנחנו 16 אחוז. הערך שלנו תמיד עלה. מבחינתי זה עיתוי טוב, והקרן מוכוונת למפעלי מזון שהם מספרי שלוש וארבע בשוק, מה שאומר, אני מקווה, שהם ישקיעו בנו וייתנו לנו יתרונות ויכולות הפצה וסחר".
איך זה עבר בקיבוץ?
"זה עבר באסיפת הקיבוץ כמעט פה אחד. התחושה שלי הייתה שזה לא בא רק מכיוון של 'אין לנו יותר כוח', אלא באמת אנשים חושבים שזה דבר טוב. אני חי פה, נולדתי פה, ואני מרגיש שיש אהדה למהלך וגם אהדה באופן אישי".
בסוף אתה אמור לקבל כמו כולם.
"זה נראה לי בסדר. אתה יכול כמובן לדבר על דוגמה אישית ובסוף לעשות מה שאתה רוצה, אבל לטוב ולרע, לא הגעתי לשלב הזה. אין לי את העור לזה. זה לא הערכים שלי".
פורסם לראשונה: 07:31, 01.04.22
