היא שיחקה איתנו ב'פינג פונג חרוזים', משחק שבו כל אחד צריך להשיב בחרוז, למילה שהיא בוחרת. המשפטים המצחיקים שהיא יצרה, גרמו לי לחשוב על כתיבת ספר, שבמרכזו עומדת ילדה חכמה, תיאטרלית וקצת מפונקת.
גיל המעבר מהגן לכיתה א' מציין התחלה חדשה מלאת התרגשות, אבל גם פרידה. הילד נפרד מהגן שהיה עבורו הקן המוכר והבטוח - למסגרת חדשה ולא מוכרת. עם המעבר הוא יצטרך לרכוש לעצמו מיומנויות חדשות בתחום הלמידה וכן מיומנויות חברתיות, בסביבה שונה משזו שהכיר בגן, במבנה בית ספר גדול, עם שיעורי בית ומטלות נוספות.
גם בבית הילד יצטרך לגלות אחריות ובגרות. לעבור מתלות לעצמאות, לדעת להביע את רגשותיו, לדחות סיפוק מיידי, להצליח לעמוד בתסכולים, ולגלות פתיחות וסקרנות למצב החדש. ככל שהילד יסתגל לשינוי מהר, כך גם חוויית המעבר שלו תהיה טובה ונעימה יותר.
כמו כל הורה גאה, גם עוז בן יצחק, רצה שהמעבר של בת הזקונים שלו יהלי מהגן - לכיתה א', יהיה קל, יעבור חלק ובעיקר ייצרב בתודעה שלה, כחוויה מהנה ומעצימה. אז יצא לו מזה ספר ילדים משעשע - מעין מדריך להורה שמתמודד עם הסוגיה, שבו הוא תיעד את מעללי ביתו לאורך כל התהליך.
"יהלי - כמו רבים מבני גילה, סירבה להתקלח, להסתרק או לגזוז ציפורניים", בן יצחק מספר. "כמובן שהיא ניסתה לבדוק איתנו את הגבולות. לשמחתנו, היא עשתה את זה בצורה מצחיקה, עם תירוצים מופרכים - והבנו שהיה בזה גם מן הפינוק שלה. לנו כהורים, היה ברור שעם עלייתה לכיתה א', נצטרך לחדד את הנקודה שבית הספר זה לא גן ילדים, ושיהיה עליה לגלות בגרות. בסופו של דבר, ההתחמקויות שלה מביצוע מטלות, כשהן מלוות בקריאות 'איה, איה', המעבר מגן הילדים לבית הספר והניסיון לגמול אותה מהסירוב האוטומטי, הבשילו לכדי כתיבת הספר: "בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה" (הוצאת עם עובד, איורים: אביאל בסיל).
- ועם המעבר מגן הילדים לבית הספר יהלי הפסיקה לסרב?
"מדובר בתהליך, אבל בסופו של דבר כן", בן יצחק מרגיע את ההורים המודאגים. לדבריו, "העלייה לכיתה א' הפכה אותה בפועל לילדה בוגרת יותר, לפחות מפונקת ועם הזמן היא כבר ביצעה את המטלות בכוחות עצמה ובלי להתלונן".
המעבר מעיתונאי לסופר
עד שהוציא את הספר, גם עוז בן יצחק דילג במשך השנים מעל משוכות ומדרגות בסולם הקריירה שלו, אבל נדמה שמאז פרסום הספר, הוא נקרא בעיקר: "האבא של יהלי". הוא בן 49, נשוי למיכל - סוכנת נסיעות, אבא לשלוש בנות (טליה, סתיו ויהלי), ומתגורר בראשון לציון. לאחר שחרורו מהצבא התקבל לעבודה במקומון "ערים" ככתב פלילים ומשפט, ובהמשך הפך לתחקירן. כעבור חמש שנים ערך בזה אחר זה את המקומונים הגדולים של העיר ללא הפסקה. אבל הוא לא הסתפק רק בכתיבה ובעריכה. בין לבין, בן יצחק לימד בהתנדבות אסירים בכלא מעשיהו כתיבה עיתונאית במשך שלוש שנים.
- אז למה פרשת?
"אחרי 24 שנים בעולם התקשורת החלטתי לעזוב. הרגשתי שמיציתי", הוא אומר. "כיום, אני עובד בהסתדרות".
- במשך שנים סיקרת תחום מאוד קשה וקשוח.
"נכון, זה תחום סיקור קשה. התעסקות יומיומית במוות ובטרגדיות אנושיות, אבל הוא מאוד מסקרן ולעיתים גם מרגש. זה תחום סיקור שמעמיד אותך כעיתונאי לא פעם בסיטואציות מורכבות ומאיימות".
- אז מאיפה הרעיון לכתוב דווקא ספר ילדים?
"זה משהו שתמיד חלמתי לעשות. אני חושב שזו נישה מאוד מעניינת. בכתיבת ספר ילדים ניתן להשתעשע ולהתפרע. זה משהו שמאוד נהניתי לעשות".
- ספר קצת על תהליך הכתיבה ועל גיבורת הספר, יהלי.
"יהלי היא בת הזקונים. ילדה מאוד חכמה ומצחיקה, שאוהבת לדבר בחרוזים. כמעט כמו בכל בית, ההורים נתקלים לא פעם בסירוב של הילד או הילדה להתקלח או להסתרק, ככה סתם בלי סיבה. יהלי, עוד לפני שמברשת השיער התקרבה לראשה, הייתה צועקת: 'איה, איה' והיו לה תירוצים מופרכים, למה לא כדאי לסרק אותה. במקום להתווכח איתה - ענינו לה בחרוזים.
היא שיחקה איתנו ב'פינג פונג חרוזים', משחק שבו כל אחד צריך להשיב בחרוז, למילה שהיא בוחרת.
המשפטים המצחיקים שהיא יצרה, גרמו לי לחשוב על כתיבת ספר, שבמרכזו עומדת ילדה חכמה, תיאטרלית וקצת מפונקת שלא מוכנה להסתרק, לגזוז ציפורניים, לשתות שוקו ועוד - בתירוצים מצחיקים שנאמרים על ידה בחרוזים".
- נו, וזה עזר?
"כן. לשמחתנו זה עבד. היא הייתה אומרת 'איה' ואנחנו היינו עונים לה 'גאיה' וכך זה נמשך ונמשך. בעצם, זו הייתה מעין הסחת דעת, שאפשרה לנו לקלח או לסרק אותה. היא הבינה את זה ושיתפה איתנו פעולה. עבורה זה היה משחק, בעוד שעבורנו זו הייתה שיטה יעילה, לשכנע אותה לבצע את המטלות. הסיטואציה המשעשעת הייתה מאוד יעילה עבורנו".
- נשמע רעיון משכנע.
"נכון ואני ממליץ לכל ההורים לאמץ את השיטה. במקום להילחם בילדים הסרבנים ולהעכיר את האווירה בבית או לתת להם עונשים, להפוך את זה למשחק שבסופו של דבר כולם נהנים וגם מרוצים".
יהלי נתנה את השם
השלב הבא אחרי כתיבת הספר, ומציאת מאייר טוב ומוכשר שיקלע למטרה, היה לבחור לו שם. בן יצחק אומר שהיה לו ברור מהרגע הראשון, שהוא ישתמש באחד ממשפטי החריזה המדליקים שיהלי יצרה, "כשהשמות: גאיה, חיה, שמעיה או פפיה", הם חלק מאותו המשחק שאותו שיחקו בדרך למקלחת.
- אילו תגובות אתה מקבל?
"התגובות השכיחות הן של הורים שכותבים לי: 'אנחנו מרגישים שהספר הזה נכתב על הילד או הילדה שלנו'. מתברר שכמעט בכל בית מתמודדים עם סיטואציות דומות. את התגובות המרגשות יותר אני מקבל בגני הילדים. אני מגיע לשם בהתנדבות במסגרת שעת סיפור ומקריא את הספר. הילדים מגיבים בצורה שגורמת לי להתרגשות גדולה. הם צוחקים, מדקלמים משפטים מהספר ודי ברור שהם מזדהים עם הדמות של יהלי".
- יש כבר מחשבה לכתוב ספר נוסף?
"כשכתבתי את הספר, ייחלתי כמו כל סופר, שהוא יתקבל באהבה ויזכה לביקורות טובות. לשמחתי הרבה, זה קרה ואין אושר גדול מזה. כן, התגובות המצוינות והביקורות הנפלאות, הובילו לכתיבת ספר ילדים נוסף שעליו אני עובד בימים אלה".
- ויהיה מדובר בהמשך עלילות יהלי?
"בואו נשאיר את זה כהפתעה".
"התגובות השכיחות הן של הורים שכותבים לי: 'אנחנו מרגישים שהספר הזה נכתב על הילד, או הילדה שלנו'. מתברר שכמעט בכל בית מתמודדים עם סיטואציות דומות. את התגובות המרגשות יותר אני מקבל בגני הילדים
