"גדלתי עם אמא שלא ניתן היה לתת בה אמון, ועם אבא שלא ידע לתת אמון באיש. לא סמכו עליי, ולי לא היה על מי לסמוך. גידלתי את עצמי". כך פותח שי צפוני, שמגדיר את עצמו "פילוסוף מעשי", ומייעץ למנכ"לים ולבכירי המשק בתהליכי קבלת החלטות מקצועיים ואישיים, את ספרו "המודל לניהול האושר".
אלא שאם בטעות נדמה שיש בתיאור הזה סוג של "אני מאשים", שיכול, אולי, לספק לו הסבר כלשהו למציאות בה הוא נמצא היום, אז זה לא המצב. "באי עשייתם, הוריי בנו אותי. לא נעלמתי, לא דעכתי, התחזקתי", הוא אומר.
4 צפייה בגלריה
"הלכתי לעבר המפלצות שלי, ולימדתי את עצמי להישען על זכרונות טובים". שי צפוני
(צילום: עצמי)
איך זה?
"לכאורה, איזה מבוגר צפוי היה שיצמח מילד שגדל כמוני? היה צפוי שאהיה חרדתי, חסר ביטחון, חסר הערכה עצמית ותעוזה, שאינו נותן אמון באיש. זה לא כך. מה שהציל אותי היה המעבר שלי כנער בן 14 מבית הוריי לקיבוץ של סבתי וסבי. בהמשך פתחתי ערוצי תודעה, כשהדבר שהכי עזר לי לצמוח ולהתקדם היה שיטת 'לעשות הפוך', שיטה מעשית והתנהגותית. זה אומר ללכת לעבר המפלצות שלי, לפגוש אותן פנים אל פנים, ולצאת מהצד השני חי. לימדתי את עצמי להישען על זיכרונות טובים, לאט לאט גמלתי את עצמי מהצורך להתגונן בפני הפחדים שלי. עם השנים הבנתי שלא הייתה לי אפשרות לשנות את הוריי או את נסיבות ילדותי. יכולתי להביט פנימה, להכיר את עצמי ולצמוח, ומכאן גם העולם יגיב אלי בצורה אחרת. בנוסף, הצורך לשרוד בזכות עצמי חידד את חושיי כך שבכל מצב שמתי לב לפרטים שאחרים לא שמו לב אליהם. זו התכונה והיכולת שהכי בולטת בעבודתי.
"אדם חייב לעבוד עם התבונה שלו, לשחרר את עצמו מניהולו של הילד שהוא היה ולנסות לעשות הפוך, כמו שאני עושה", הוא מוסיף. "בסוף, ילדותי בנתה אותי. בנתה בי את היכולת להתמודד עם קשיים ואתגרים, את הצורך לעשות ונתנה לי מוטיבציה גבוהה להצליח. את כל התובנות האלו לקחתי לעבודה שלי עם מנהלות ומנהלים".
"לאדם חילוני יש פסיכולוג, לדתי רב - למנהלים אותי"
אל העיסוק הנוכחי שלו הגיע צפוני לאחר דרך ארוכה, שהחלה לאחר השחרור, בעיר ללא הפסקה. "הגעתי לת"א בלי שקל. התחלתי ללמוד פילוסופיה ועזבתי לאחר כחצי תואר. לא התלהבתי מהלימודים, וגם הייתי צריך לפרנס את עצמי".
איך מי שלא סיים תואר בפילוסופיה הופך להיות מנטור עסקי, שמגדיר את עצמו יועץ פילוסופי?
"לא סיימתי תואר, אבל הפילוסופיה היא דרך חיים עבורי. לאדם חילוני יש פסיכולוג, לאדם דתי רב, אני יועץ למנהלים בעולם העבודה. את הקריירה העסקית שלי התחלתי בגיל 26, הייתי המנכ"ל הכי צעיר בשעתו אצל יעקב שחר, מבעלי קבוצת מאיר. במשך שלוש שנים ניהלתי את מחלקת אופנועי הונדה. לכאורה הכל היה טוב, רק שלא נהניתי. גם לא הייתי טוב בזה, כי אני אדם של פרטים, לא אסטרטג. במקביל התחלתי להרצות למנהלים. יום אחד, בהרצאה לבוגרי MBA, הודעתי שאני מפסיק להרצות ומתחיל לעבוד עם מנהלים ב'אחד על אחד'. התחילו לצעוק לי מהקהל: 'מה, אתה פסיכולוג של המנהלים'? עשו עליי צחוקים. התחלתי והנה אני היום.
"תמיד הייתי עצמאי, לא שכיר. היו תקופות שעבדתי בעבודות שונות נוספות, רק כדי שאוכל להמשיך בעבודת הייעוץ, שהיא מרכז חיי המקצועיים. גיל 40 היה עבורי נקודת המפנה. התחלתי להיות מוצף בעבודה, הכל מפה לאוזן. בשנת 2023 הוצאתי 300 חשבוניות למנהלים, וזו לא אמירה שחצנית, אלא הוכחה שהמתודולוגיה שפיתחתי עובדת".
לפי המתודולוגיה הזו, הזיכרון שלנו עלול להיות הרסני לנו בהווה.
"נכון. לרוב, התנהגות של אדם בהווה מנוהלת ע"י הזיכרון שלו, כשזיכרונות עלולים להוביל אותנו לנקוט בדרכי פעולה, שאינן דווקא טובות לנו, עד כדי גרימת נזק. צריך להבין, אין דבר כזה מקצועי - הכל מגיע ממקום אישי. כשמנהל מגיע אליי עם טענה שהוא לא עומד ביעדים שלו, שהוא עצוב או מתוסכל מזה, אני בוחן את הפתרון באמצעות הזווית האישית שלו. אני מייעץ לו ללכת נגד המקובל, לא לתת לזיכרון לנהל אותו ולפתוח את הרגש, שככל הנראה הוא מקובע אצלו בגלל דברים שקרו לו בעבר.
"למשל אמליץ למנהל כזה לבוא לסמנכ"ל או למנכ"ל שלו ולהגיד לו: 'ברבעון הקודם היה לי קשה, אני צריך את העזרה שלך'. אמליץ לו לחבק את האדם שמולו, להראות לו שהוא צריך אותו, כי אחרת שניהם יפלו. נשמע משונה? אולי. אבל זה עובד. אמנם, אתה לא יכול לשנות אף אחד, אבל כשאתה משתנה, היחס אליך משתנה וגם האובייקט שמולך משתנה. כשמשנים עובדים, גם החברה מצליחה יותר".
כאמור, הוא מגדיר את עצמו "פילוסוף מעשי". ככזה הוא פוגש במשרדו בת"א מנהלות ומנהלים לשיחות ייעוץ וליווי, מלווה אותם בצמתים של קבלת החלטות ופתרון בעיות. "כשאני כותב חוות דעת על עובד מסוים, לרוב מקבלים את המלצתי. יש לא מעט מנהלים, שלמרות שלא קיבלו את התפקיד שהם רצו, הם הודו לי, כי משהו השתנה בהם והם הלכו איתו קדימה".
למשל?
"באמצעות מודל האושר שפיתחתי, הם יכולים להשתחרר מאותו 'מנהל הקטן' שבראשם, מזיכרונות ודפוסים שאימצו בילדותם, שממשיכים לנהל אותם. הם ייקחו לידיהם את המושכות ויהפכו להיות המנהלים של פרויקט האושר שלהם. כך יצליחו יותר בעבודתם, וגם יגבירו את הסיפוק האישי מחייהם".
לא אחת, חברות עסקיות מונעות ממקום של אגו, כוחניות ומאצ'ואיזם. בכמה שיחות אפשר לשנות דיסקט?
"כל דבר ראשוני בתוך המוח שלנו משפיע הכי הרבה על איך ייראה העתיד שלנו. חוויה עוצמתית ראשונית חדשה בונה הווה ועתיד חדשים. כדוגמא, אם המיילדת נגעה בנו בשעת הלידה חזק ולא נעים, גם אם לא התכוונה לכך, תהיה לנו בעיה עם מגע. אינטלקטואלים יגידו שפרויד ויונג יסבירו, ימציאו את הסיפור מחדש. בסוף, לא יבינו מאיפה זה בא, עד שיגיעו למקום הזה, כי כך עובד הזיכרון, שצריך, לפעמים, להרחיק".
4 צפייה בגלריה
"חייב את העיר הגדולה, אוהב מסעדות טובות ויין טוב ואנשים. באותה מידה אני רוצה להתרחק מהם, להיות לבד עם עצמי בחוות הבודדים". שי צפוני
(צילום: עצמי)
החיים בין פלורנטין לחוות בודדים בנגב
השבוע ציין צפוני יום הולדת עגול, 60. "אין לי בעיה עם הגיל", הוא מדגיש, "אני שלם איתו, הוא עושה לי טוב". הוא אב לשניים (28, 25). "אני אוהב את אם ילדיי, מיכל, אהבת נפש. לא התחתנו מעולם, לא מצאנו צורך בזה. היינו זוג, הקמנו משפחה, נפרדנו. נשארנו ביחסים נהדרים, היא החברה הכי טובה שלי".
הוא נולד במושב כפר ורבורג, הסמוך לקריית מלאכי. "הוריה של אמי היו מקיבוץ חולתה שבגליל העליון, סבי הוא חקלאי. בעקבות תקרית אלימה בה הוא היה מעורב, הם סולקו מהקיבוץ. יגאל הורביץ ז"ל, שהיה ח"כ ושר בממשלות ישראל, והיה אז חבר מזכירות תנועת המושבים וחבר של סבי, הציע לו לקחת משק בכפר ורבורג, והם עברו לשם, ובהמשך חזרו לחולתה. בכפר ורבורג אבי הכיר את אמי, הם נישאו ונשארו לגור שם. הייתי בן 14, כשהוריי הודיעו לי שהם יוצאים לשליחות בחו"ל. סירבתי לנסוע איתם ועברתי לחולתה, לבית סבתי וסבי. סיימתי את הלימודים בכיתה ט', ובכיתה י' כבר הייתי על הטרקטורים בשדות. שירתתי בסיירת צנחנים, ולאחר השחרור עברתי לת"א.
"למעשה, סבתי, אדית, הצילה את חיי. היא סמכה עליי ונתנה בי אמון, מה שלא קרה עד אז. בזכות האמון הזה אני מי שאני היום. שם למדתי שמותר לפעמים להיות חלש ולבקש עזרה, להישען, לבקש חיבוק. גם את זה אני מלמד את המנהלות והמנהלים, שמגיעים אליי לשיחות. אגב", הוא מוסיף בחיוך, "אני לא אדם של מקום אחד. כמה את מכירה שגרו במושב ובקיבוץ, בבסיס צבאי, בבית מבודד בקליפורניה, בעקבות שליחות של אבי, בעיר הגדולה ובחוות בודדים? חוץ מאשר במאהל בדואי, חייתי בכל מקום".
בשנתיים האחרונות אתה מחלק את זמנך. שבוע בדירה בשכונת פלורנטין בת"א, שבוע בחוות דעת, חוות בודדים בסמוך לשדה בוקר. איך ולמה הגעת למקום הזה?
"אני אוהב את הנגב. שנים רבות נהגתי לנסוע לנגב לבד, לקחת צימר, להיות במשך שבוע בנוף הררי, המדברי, למדוט (מדיטציות) ולעשות סריקות גוף. החיים שלי הופכים מדיטטיבים במקום בו אין לי הסחות. לפני כשלוש וחצי שנים עשיתי חישוב כלכלי והבנתי שאני מוציא על זה הון עתק, והתחלתי לחפש בית לקנות באזור הזה. יום אחד שמעתי על חוות דעת. פגשתי שם את יואב ואילנה, היא רופאה והוא חקלאי, שיש להם 100 דונם של כרם ליין, והחלטתי לקנות את הבית. שיפצתי אותו, ובשנתיים האחרונות אני מחלק את הזמן בין ת"א לחווה. להגיע לחוות בודדים זה להרגיש את הרגליים רועדות ביום השני, כי אתה לא מבין מה אתה עושה שם לבד, ביום השלישי אתה מרגיש טוב וביום החמישי אתה בוכה, כי אתה לא רוצה לעזוב שם ולחזור. בזמן האחרון אני יותר בחווה מאשר במרכז".
לא שאלו אותך מה אתה מחפש שם? לא הרימו גבה?
"בוודאי. עם זאת, אלו שמכירים אותי יודעים, שאני אמנם לא נורמלי, אבל האדם הכי שפוי עלי אדמות".
4 צפייה בגלריה
"להגיע לחוות בודדים זה רגליים רועדות ביום השני, כי אתה לא מבין מה אתה עושה שם לבד, ביום השלישי אתה מרגיש טוב וביום החמישי אתה בוכה, כי אתה לא רוצה לעזוב". שי צפוני
(צילום: עצמי)
תסביר.
"נורמלי זה ללכת לפי הנורמות. אני לא הולך לפי הנורמות, כי זה שאנשים מתנהלים בצורה מסוימת, לא אומר שאני צריך להתנהל כמוהם. אבל אני אדם שפוי, אני מביא חשיבה שפויה".
כשהוא אומר את זה, בעצם הוא מחבר את דבריו למתודולוגיה שלו בחיים, שבנה במהלך 20 השנה האחרונות בעקבות פגישות עם בכירי המנהלים במשק, ומובאת בספר, אותו כתב במשך שנתיים, את רובו בחוות הבודדים.
"מודל לניהול האושר" קראת לספרך, יש בכלל אושר?
"אושר זו רק מילה, כמו שפסיכולוגיה היא רק מילה. יש ביולוגיה, חלקיקים שבונים את הרגשות שלנו. מה צריך אדם, כמוך וכמוני, לעשות בעולם התובעני המערבי, כדי להרגיש טוב יותר? כדי שהחלקיקים ירגישו טוב יותר? הברירה היחידה, המונחת בבסיס המתודולוגיה שלי, זה לעבוד על שלושה מישורים: בריאות, מערכות יחסים והגשמת עצמית, שעוטפים את חיי האדם בניו אייג'. לנו יש מזל, כי אנחנו עוסקים בהגשמה העצמית שלנו, זה לא היה בדורות הקודמים, הם עבדו כדי להביא אוכל הביתה. היום, וזה מדע מדויק, שנלמד אצלי מתוך שיחות עם כ-24 אלף מנהלים שקיבלו ייעוץ ממני מאז שנת 2000, הגשמה עצמית היא ערך ודרך חיים. כדי להרגיש חלקיקים של אושר, חייבים ששלושת המישורים האלו יתקיימו ובסדר הזה".
"הפחדים מנהלים את האדם - וההפך מפחד זו יצירה"
אנחנו שנה ושלושה חודשים לאחר ה-7 באוקטובר. משהו השתנה בך ובלקוחות שלך?
"ראשית, כשאני מסתכל על שם הספר", הוא מהרהר בקול, "לא נראה שהוא מתאים לזמן הזה. לך תהיה מאושר לאחר ה-7 באוקטובר. זו תקופה קשה אישית, יש לי משפחה גדולה בבארי, חבר שנהרג. בנוסף, אני מרגיש את הכאב מכל עבר. עסקים מתכווצים, מנהלים נלחצים, חוששים מהעתיד ומפיטורין. אבל אנחנו שורדים. אני פוגש את הפחדים, מייעץ להם איך להמריא בחזרה".
עד כמה פחדים כאלה פוגעים בכושר הניהולי?
"אי אפשר לנתק. פחדים מנהלים את האדם. הצד השני של הפחד זו היצירה, שמגיעה מהחופש של ה-mind. פחד גורם להיות אדם שורד, שונה לגמרי מאדם שמפיק המון מעצמו באמצעות היצירה שבו, לאחר שהתגבר על הפחדים. תחשבי - בגיל 90 נשב ונחשוב איזה דברים עשינו ויצרנו, כי לא פחדנו. אנשים נהיים חולים מסטרס, ואנשים מאריכים חיים כי הם פוחדים פחות. חייבים לעבוד עם התבונה, לעשות מדיטציות, לא לתת להם לפחדים לנהל אותנו, ואין ספק, שהפחדים אחרי 7 באוקטובר חזקים במיוחד. כשמגיעים אליי המנהלים האלו, אני לא מטפל בהם, אני פותר את הבעיה ביחד איתם במשך 3-4 פגישות, עד הבעיה הבאה".
אתה בן 60, מסודר בעבודה ובחיים. יועץ לבכירי המשק, פרסמת ספר על אושר, חי במקומות בהם אתה בוחר לחיות. אתה מאושר?
"במהות שלי אני לא אדם שמח. זה בא מה-DNA שלי, מהזיכרון האבולוציוני והריחמי שלי, כשלא הייתי בשליטה על עצמי כתינוק. עם זאת, אני הרבה יותר שמח ומאושר מאשר התחלתי את חיי, ומוצא את התמהיל להירגע. אני חייב את העיר הגדולה, אוהב מסעדות טובות ויין טוב ואת האנשים. באותה מידה אני רוצה להתרחק מהם, להיות לבד עם עצמי בחוות הבודדים. אני הוליסטי".
