בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אלמנה נגד חברה שהעסיקה את בעלה המנוח והפרישה בחוסר משכרו לפנסיה. השופטת מירב קליימן קבעה שהאישה תקבל כ-430 אלף שקל.
מדובר בחברה העוסקת בייצור מוצרי פלסטיק והמנוח הועסק בה מ-2005. בחלק משנות עבודתו שולמו לו, לצד שכר הבסיס, שתי פרמיות שבמוקד התביעה: "פרמיית ניהול" שעלתה בהדרגה והגיעה לכדי 2,000 שקל בחודש, ו"פרמיית איכות" בסך 400 שקל. עבור שתיהן נמנעה החברה מלהפריש לקרן הפנסיה של העובד ב"מנורה מבטחים".
ביולי 2020 הוא הלך לעולמו בגיל 55. כמה חודשים לאחר מכן הגישה אלמנתו את התביעה באמצעות עו"ד דפנה אזולאי-רגב. היא טענה שהחברה למעשה הסוותה העלאות שכר של בעלה באופן פיקטיבי בכך שכינתה אותן "פרמיות", במטרה להתחמק מהכללתן בשכר הקובע להפקדות לפנסיה ולתשלום זכויות סוציאליות.
נטען כי מחדל זה גרם לכך שהקצבאות שהתקבלו מקרן הפנסיה בשל מחלת בעלה, ובהמשך בשל פטירתו, שולמו בחוסר של כ-360 אלף שקל. בנוסף, נטען, הייתה פגיעה כתוצאה מכך בזכויות הסוציאליות של המנוח בכ–55 אלף שקל ועל החברה לפצות את האלמנה בסכומים אלו.
מנגד טענה החברה באמצעות עוה"ד שרון מגן וגדעון גולדשטיין שהמנוח היה מודע היטב לתנאי העסקתו ומעולם לא הלין בנושא בפני החברה. מאחר שהסכים בשתיקתו שהפרמיות אינן חלק מהשכר הרגיל ויש לבצע מהן הפרשות לפנסיה, צוין, אין לקבל את דרישת אלמנתו לצבוע אותן כך.
השופטת קליימן ציינה כי בהתאם לפסיקה, אין בעצם הכינוי "פרמיות" כדי להעיד שלא מדובר בשכר עבודה רגיל. לפיכך, יש לברר אם תשלום הפרמיות שבמוקד התביעה הותנה בפעולה מסוימת מצד המנוח – שאז יש לראותן כאותנטיות – או שמא הן שולמו לו בכל מקרה, שאז הנטייה תהיה לראותן כשכר עבודה לכל דבר, שיש להפריש בגינו לפנסיה.
מתלושי השכר של המנוח עלה כי בשבע השנים האחרונות להעסקתו שולמה לו "פרמיית הניהול" באופן קבוע, מדי חודש, תוך שעלתה בהדרגה עם השנים. בשלהי 2017 הוא החל לקבל אף את "פרמיית האיכות" ומאז גם זו שולמה לו בכל חודש.
יתרה מכך, בניגוד לעדות סמנכ"ל החברה שלפיה תשלום הפרמיות הותנה בפעולות מסוימות מצד העובד, נמצא כי החברה המשיכה לשלם לו את פרמיית הניהול אפילו כששהה בחופשת מחלה. יוצא, לדברי השופטת, כי התוספות שבמחלוקת שולמו למנוח עבור עצם עבודתו ללא תנאי כלשהו, כך שיש לראותן כחלק משכר העבודה.
בפסק הדין הובהר כי גם אם המנוח הסכים לאי הכללת הפרמיות בשכרו הקובע לפנסיה אין לכך תוקף משפטי, שכן מדובר בזכות קוגנטית שאין אפשרות להתנות עליה. מכל מקום, בהעדר מסמך כתוב שהציגה החברה, השופטת לא שוכנעה שהמנוח אכן הסכים להסדר שפועל לרעתו.
בסופו של דבר היא קבעה שהחברה תשלם לאלמנה 415,735 שקל עבור הפסדי פנסיית נכות, הפסדי פנסיית שארים והפרשי שכר. כמו כן חויבה החברה לשלם לה הוצאות משפט בסך 15 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד דפנה אזולאי-רגב
• ב"כ הנתבעת: עו"ד שרון מגן ועו"ד גדעון גולדשטיין
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
