"תיכנסי, תיכנסי לאינסטגרם של הבת שלי ניצן, היא תיעדה את אשתי, איה, מספרת את כל הסיפור על השניצל שחטפתי לה מהמחבת בבוקר הראשון של המלחמה, בלי לספר לה שבחוץ מחבלים ואני חוזר החוצה להמשיך לירות", אומר לי קובי פודה, חבר קיבוץ זיקים שעל גבול עזה הארורה והמנכ"ל של חברת המזרנים פולירון שבקיבוץ.
פודה, שיער מכסיף, חיתוך דיבור פייטרי, שהוא כל מה שאנחנו מדמיינים כשחושבים על הישראלי הקשוח והרגיש, לא סיפר שלאותו חשבון אינסטגרם העלתה בתו וידאו נוסף, שבו הוא משחזר את הקרב האמיץ שניהלו חברי כיתת הכוננות בזיקים, והוא ביניהם, והצליחו לבלום את המחבלים מלהשתלט על הקיבוץ בשבת השחורה.
גם עכשיו הוא לא מבין למה אני מציינת שהוא גיבור. בסך הכול בגיל 67 הוא זינק עם אפוד, קסדה ורובה כדי להגן על הבית. ומבחינתו, הדבר שהכי חשוב עכשיו זה להחזיר את הבית הזה לתפקוד, ולשמור על ההמשכיות בעבודה במפעל שהוא מנהל. ובשביל זה הוא צריך, כמו שאר בעלי העסקים בעוטף, שהמדינה תכניס את היד עמוק לכיס. האם הוא בונה על זה? לא ממש. הוא כבר ראה מספיק סבבי לחימה וקורונה כדי לדעת למה לצפות ולמה לא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הרבה מהעובדים בפולירון הם תושבי אשקלון. 80% מהם התפנו בימים הראשונים ללחימה ולמעשה החלו לחזור רק בשבוע האחרון. למה הם חזרו? בעיקר מסיבה כלכלית. בהתחלה לא פינו את אשקלון באופן מוסדר, אז העלות של הלינה מחוץ לעיר נפלה על הכיס של העובדים, שירדו לאילת, לים המלח או עלו לתל-אביב ולצפון. עכשיו הם חזרו לעיר ואנחנו מנסים בשיניים לחזור לעבודה כמה שיותר מהר".
כמה שיותר מהר, אבל בזמן שאנחנו מנהלים את השיחה הזו, פודה מדווח על הפיצוצים שהוא שומע מעזה, שהוא כבר למד להבדיל ביניהם, ומודע להתנגשות בין פחד המוות וכוח החיים. "אני יודע שיש דילמה האם בכלל לחזור, ואני מבין שיש תפיסת עולם שאומרת: מה פתאום לחזור בעיתוי כזה, עם סיכון כזה, בתוך מלחמה. אבל אני דוגל בחשיבה חיובית ובכוח רצון ואומר שצריך לחזור ולהפעיל את המערכת, שתחזור לתפקד. אנחנו צריכים את ההמשכיות הזו עכשיו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פודה יכול לדבר על המשכיות כיוון שבניגוד לקיבוצים שכנים שנפגעו באופן שהפך אותם למרבץ של טראומה ולשטח צבאי סגור, זיקים לא נפגע. "יש סוג אשליית ביטחון מזה שאצלנו לא חדרו מחבלים. הצלחנו למנוע את זה ויש לנו תחושה מדומה של חוסן. לא נגעו לנו בבתים".
לא חיללו אתכם.
"בדיוק. לא פגעו בבתים ובאנשים, וזה סוג של נס שזכינו בו, ואני אומר שצריך לשמר ולחזק את תחושת הנס הזו לא רק בדיבורים אלא גם במעשים. לחזור לעבוד, להתקדם, וזה מה שאני מנסה לעשות, לראות ולהראות את האופק החיובי בכמה מישורים — תעשייתי, חברתי וכלכלי, שזה הכי קשה כי המפעל מושבת כמעט חודש מעבודה, אין הכנסות, אין הזמנות, ואין מה שייתן לנו את השקט הנפשי שאנחנו בטוחים בפן הסוציאלי שלנו — עדיין לא הגענו לשם".
מול מי אתה רוצה להגיע לשם?
"מול המדינה, מול רשויות המסים, אבל כל מה שאני שומע זה 'לא מגיע לכם כי לא חדרו לזיקים'. איך פקיד שמייצג את המערכת יכול לדבר ככה? זה במקום להגיד לי 'ברור שתקבלו כמו כולם'. מה הם חושבים? שבאנו לרמות את רשויות המס ומנסים לגנוב מהמדינה? אני פה, אני עובד, אני מפעיל את המערכת בלי לחשוב קדימה אם אקבל או לא אקבל פיצוי על הימים שלא עבדנו, אלא כי החשיבה הפוזיטיבית היא שתייצר את ההמשכיות והקיום העתידי. וכאן זכות הקיום שלנו, גם כתעשייה בעוטף וגם כיישוב. לא ב-DNA שלנו להגיד טוב, נחכה לפיצויים ונשלם לעובדים וזהו. אנחנו רוצים לעבוד, לייצר, למכור".
אני שומעת בכל הראיונות עם בעלי מפעלים בעוטף את חשיבות ההמשכיות. המדינה לא מבינה את החשיבות הזו?
"כולנו חווינו וחווים את חוסר האונים בהתמודדות מול רשויות ממשלתיות, שמתחילות להתחשבן איתך על מגיע או לא מגיע לך".
זה קשור לזה שאתם קיבוצים ואנחנו בממשלת ימין על מלא?
"לא, אני לא חושב שזה שם. זה אולי מהתפיסה שקיבוצים ידעו תמיד להסתדר ושיש להם איזה מקור עושר בלתי נדלה. אבל זה לא נכון, ומשהו בהתחשבנות מולנו לא הוגן. אנחנו מפעל, תעשייה, יש לנו עובדים, תשתיות, בעיות, צרכים, ואם בא מולי פקיד ועושה לי התחשבנויות קטנות ופנקסנות שאני כל היום רואה – אם כן מגיע או לא מגיע לי, זה מוציא את הרוח מהמפרשים ואת הרצון לעבוד. בתוך השבר הענקי שעברנו, ועדיין אנחנו עוברים, אנחנו בתחושה שאף אחד לא עוזר לנו. שהשאירו אותנו לבד בגבול, בלי צבא, בלי עזרה, כל מה שהבטיחו לא קרה, אז לפחות בואו תחזירו את תחושת הביטחון במה שאתם כן יכולים לעשות. הרי אחד שלא היה כאן, לא יבין את הסיטואציה של מה שעברנו בעוטף. ומה שעבר על זיקים היה קל, אני מדבר על האסון שקרה לקיבוצים אחרים. מישהו מדבר איתנו על עוצמת הכאב? על הפחד לחיות כאן?"
"אל תעבדו עם ידיים קפוצות, שחררו לנו היום, תסמכו על זה שאנחנו לא מרמים אף אחד. לא נהיה עשירים מהכספים שתזרימו, אנחנו צריכים אותם כדי לארגן מחדש את התשתיות. תנו לנו לחזור לעבוד"
יש דיבור לא מוסתר על תושבים שלא רוצים לחזור.
"והנה עוד סיבה שהיום המדינה צריכה להכניס את היד עמוק עמוק לכיס ולהביא את הפתרונות והאנשים הכי טובים כדי להחזיר את הביטחון ואת הביטחון הכלכלי של כל אחד מאיתנו, בלי שיבוא פקיד של מס רכוש לחשבן על השקל כי זה גורם לנו להרגיש מתוסכלים. הם לא מבינים שפולירון מפרנסת 90 משפחות שעל חלקן חרב עולמן? יש מספר משפחות שהבית שלהן נפגע מקסאמים, אני רוצה לאפשר להן להתפרנס בכבוד, ובמקום לדאוג שהעובדים שלי יגיעו בבטחה לעבודה ושהמשאיות יגיעו – אז מערימים קשיים. בשבועיים הראשונים ניהלנו את זה לבד. היו מחסומים, אבל התנהלנו בקלות. היום עובדים חוששים להגיע כי הצירים לא פתוחים. באשקלון אין מוסדות חינוך אז הורים לא באים, והמדינה מדברת איתנו רק על טבלאות ואקסלים ואומרים: 'אצלכם לא נהרג אף אחד, מה אתם רוצים', אבל היי, גם בלי שנהרגו אצלנו אנחנו בהלם, ואנחנו צריכים אנשים טובים שיבואו לעזור, אבל משהו משתבש בדרך עם פקידי האוצר, עם רשות המסים. אני אומר את זה כי אני חושב שזה המוקד. אל תעבדו עם ידיים קפוצות, שחררו לנו היום, תסמכו על זה שלא מרמים אף אחד. לא נהיה עשירים מהכספים שתזרימו לנו לפה, אנחנו צריכים את זה כדי לארגן מחדש את התשתיות. אנחנו מפרנסים מספר גדול של משפחות גם בפולירון וגם במפעל פולירית, שמייצר כיסאות לרכבת ישראל. תנו לחזור לעבוד! תנו את הכלים כדי שזה יקרה".
5 צפייה בגלריה
מפעל פולירון בקיבוץ זיקים. ''יש פה יותר משבועיים של נתק שלא קרה בהם כלום מבחינת המדינה''
(צילום: גדי קבלו)
איך חוזרים לעבוד בתוך כל המצב?
"יושבים לי בראש כמה מודלים. תקלו עלינו להחזיר את המפעלים, לוגיסטית וכלכלית. תייצרו תעדוף לתוצרת מהעוטף, זה הזמן. אם, למשל, בתי מלון מקבלים כספים כדי לקנות עוד ציוד לטובת מפוני העוטף, שיקנו את המזרנים שלנו, לא רק של פולירון, יש בעוטף שלושה מפעלים כאלה. תנו הטבות מס לאנשים שבאים עכשיו לעבוד במפעלי העוטף שפועלים. תגדילו את מכסות החלב ברפתות כדי שיישובים יעמדו על הרגליים. תושבים לא רוצים לחזור לכלכלה על הפנים. אל תיתנו כניסה לעגבניות מטורקיה, תחייבו מכירה של תוצרת כחול-לבן. וזה פעם שומר חומות ופעם קורונה ופעם מלחמה ואין שום מנגנון מסודר שעובד, יש רק כאוס", הוא אומר בעצב ושב ומזכיר סיטואציות עבר שבהן לא קיבל מהמדינה את התמיכה שלה ציפה, והסכומים שכן הגיעו הספיקו בקושי לכיסוי שכר העובדים.
"ובעיקר עכשיו", הוא ממשיך, "ראש רשות המסים לא מבין את הסיטואציה שבה נמצאים מפעלי העוטף. הם לא מבינים מה מוטל על אנשים שצריכים לבוא לעבוד פה וכבר לא מוכנים לבוא, ואנחנו מדברים על 15 שנה ויותר של קסאמים שמחקו את כל הפן הביטחוני של החיים פה, שלא לדבר על זה שהיה בכלל דיון לבטל לנו את כיתות הכוננות ולזרוק את הביטחון שלנו תחת כנפי הצבא. 'אתם לא צריכים כיתות ביטחון', ככה אמרו לנו, ובחלק מהמקומות לקחו את הנשקים ולא היו רבש"צים או כיתות ביטחון. למזלנו בזיקים יש לנו כיתה מסודרת כי החלטנו בקיבוץ שזה חשוב, מינינו ומימנו כיתה כזו, שהתאמנה ושרמת המוכנות שלה הייתה טובה, והיינו גם עם ציוד מתאים ללחימה מול המחבלים".
לכם לא לקחו את הנשק הארוך?
"לא לקחו לנו, ועם הנשקים הללו קפצנו לעמדות. אנחנו 15 לוחמים ש-12 מתוכם השתתפו בסופו של דבר בקרבות מול 8 עד 10 מחבלים".
אנחנו מדברים ושוב שומעים מעבר לקו את הפצצות חיל האוויר, ופודה מספר שיש גם קולות של טנקים, מקלעים, מסק"רים שיורים באזור הגבול, ומזכיר שלפני כמה ימים היה גם נסיון חדירה מחוף זיקים, שאותו איה, אשתו, רואה מהמטבח כשהיא עומדת לטגן שניצלים.
יש להם חמישה ילדים, ובאותה שבת חלק מבני המשפחה היו אמורים להגיע לארוחת צהריים, ועל הבוקר איה הפשירה שניצלים ועוף. כשהבת ניצן התחילה לשלוח לאיה הודעות על מה שהיא שומעת מהחברות בקיבוץ בארי הסמוך, איה ענתה לה שתפסיק להיות היסטרית, שבסך הכול יש צבע אדום. אבל כשהמטחים לא נרגעו, וקובי עדיין היה במשימת ההגנה על הבית שלאיה לא היה מושג על ממדיה, היא הדליקה את הטלוויזיה והבינה שהמצב יותר מסובך ממה שחשבה. ומה עושה אישה שמסתבך לה המצב והיא בדיוק הפשירה שניצלים? מטגנת אותם, ובין לבין רצה לממ"ד בהתאם לתדירות הצבע האדום. כשנגמר בלון הגז בדיוק באמצע הערימה, איה מתקשרת לקובי ומבקשת ממנו להגיע להחליף לה בלון. נכון שבמטחים הללו אף אחד כבר לא יבוא לצהריים, אבל היא עומדת ומטגנת, מישהו כבר יאכל, כמו שאומרים במשפחת פודה. וקובי בא, ומחליף את הבלון, ועובר ליד המחבת, ולוקח שניצל אחד לדרך, ולא מספר לאיה שום דבר על הרגע שבו הבין שבמרחק של 20 מטרים ממנו אלה לא חיילי צה"ל שקופצים מהסוואנה הלבנה, אלא מחבלים.
פודה: "בשש וחצי היה צבע אדום. קיבלנו הודעה בווטסאפ להגיע לחמ"ל של כיתת הכוננות. נכנסתי לאוטו ונסעתי עם הציוד. הרי בעבר כבר היה לנו חשד לחדירה מהים, היינו בזה. חשבתי שזה משהו דומה ושהצבא יטפל בהם, אבל בכל מקרה כיתת הכוננות צריכה להתפרס על הגדרות ולמנוע ניסיון חדירה".
האמנת שיהיה ניסיון כזה?
"לא. לא האמנתי. העמדנו צוות אחד יותר דרומה, אני יותר לכיוון צפון. הייתי לבד בעמדה, מכשירי קשר אין לנו, אבל טלפונים, נשק ואפוד יש. שמענו יריות אבל לא הבנו את גודל האירוע. ועל הכביש עולה רכב מטרטר כזה ומשום מה נעצר מול העמדה שלי שהכי קרובה לכביש, ואני אומר לעצמי, איזה יופי, כוחות הביטחון הגיעו כל כך מהר. ויורדים שניים בשחור עם כובע גרב שחור, והראש עובד שבטח הכוחות המיוחדים של צה"ל לבושים שחור, אבל אחרי השניים מזנק עוד אחד ואני קולט אר-פי-ג'י ומבין בשנייה שזה לא צה"ל אלא מחבלים. וכמו שהוא יוצא אני מתחיל לירות על השלושה, מתוך כוונה להבריח אותם. מתחיל קרב יריות, ועוד לא ידעתי שהם בכלל שמונה. בהתחלה הם חשבו שאני באוטו שבאתי איתו, אז הם ירו לכיוון המכונית, אבל אז הבינו שאני בעמדה, בבטונדה, והם מתחילים להטיל מטענים ורימונים, ואני מוריד את הראש בכל פעם שרימון נזרק לכיוון שלי או שמטען מתפוצץ".
מלחמה על הבית ואיה מטגנת שניצלים.
"לא רציתי להדאיג אותה. מה אני אגיד לה? אז כשקפצתי הביתה לסדר את הגז, גם לקחתי איזה שניצל ויצאתי שוב, ולמרות שאני סיימתי את חלקי כי המחבלים שהיו מולי נעלמו, כנראה למדרון של השמורה, היו עוד חברי כיתה מסביב שנלחמו, ושניים שתופסים עמדה לא רחוק ממני מנהלים מולם קרב, והם זורקים עליהם רימונים צבאיים צה"ליים שהיו להם בסוואנה. רימון אחד נופל בתוך עמדת הבטון ושני החבר'ה מזנקים החוצה עם הפנים לכיוון המחבלים, נפצעים קל, ואנחנו מתחילים לפנות אותם. והמחבלים עדיין ליד העץ, יורים לעברנו.
"הסיום של כל האירוע הזה הוא ארבעה מחבלים הרוגים וארבעה שברחו — שניים בתוך רכב של איש שב"כ שניסה לעבור בכביש והרגו אותו, ושניים שברחו לתוך השמורה והסתובבו עוד יומיים עד שחיסלו אותם. ואז מגיע קצין מפקד פלוגת ים, תוך כדי שהוא מנהל קרב יריות עם מחבלים אחרים בכלל, מחסל אחד, אבל אז נגמרת לו המחסנית והוא רץ לכיוון השער של זיקים, רואה אותי ואומר לי: 'אפשר לבקש מים', והוא מסביר שהוא רץ לחבור לכיתת הכוננות להביא תחמושת, ואני אומר לו שזה הרבה לרוץ ואקח אותו ברכב. אני משאיר אותו שם וחוזר לאוטו שלי שעדיין בזירת קרב, נוסע שוב לכביש למעלה, לוקח אותו ומכניס אותו לתוך הקיבוץ".
והפחד. אתה לא מדבר על הפחד.
"לא יודע. אין פחד. ממה פחד? אני לא מבין את האירוע עד הסוף בכלל. אני מבין שהיו מחבלים ושהם ברחו, וואלה אם אני רוצה שהקצין ייצא בחיים אני צריך לקחת אותו, כין אין לו תחמושת, וצריך לעשות את זה מהר, וזה מה שעשיתי. אז זה אולי יותר איפה השכל, לא איפה הפחד".
פודה, סב לתשעה נכדים, הגיע לזיקים לפני כ-50 שנה במסגרת גרעין נח"ל — ומאז הוא כאן. הוא גדל בשכונת נווה שאנן בחיפה, בעל תואר ראשון במינהל עסקים ותואר שני ביזמות וחדשנות. משמש כמנכ"ל פולירון בשמונה השנים האחרונות. מפעל פולירון הוקם ב-1971 בזיקים. בתחילת הדרך ייצרו בו ספוג לתעשיית הריהוט ומזרני ספוג כמוצר מוגמר. "לפני כ-30 שנה הוספנו גם מזרני קפיצים, ובמקביל התחלנו לייצר מיטות וספות נוער". בתחילת המילניום הפסיקו במפעל לייצר ספוג. בשנים האחרונות הקימה החברה את רשת החנויות "פולירון סנטר". "סך הכול", אומר פודה, "אנחנו נמצאים בכ-110 נקודות מכירה ברחבי הארץ. הייצור והשיווק נעשה כולו מקיבוץ זיקים בעזרת כ-90 עובדים נאמנים שמחוברים מאוד למשפחת פולירון".
העסקתם גם עובדים מעזה?
"לא. למרות שהיינו זקוקים לידיים עובדות, לא הכנסנו אותם. גם לא רצינו להיות תלויים בעובדים שמגיעים ואז לא יכולים להגיע מכל מיני סיבות. אנחנו צריכים אנשים קבועים. אנחנו מעסיקים עובדים ממגוון אוכלוסיות, בין אם נוער במצוקה שהשתלב אצלנו, רוסים, אתיופים, מבוגרים, תושבי אשקלון, וכולם מחוברים למפעל, ואנחנו שומרים עליהם ועל קשר איתם, מחוברים אליהם גם היום וגם במהלך כל המבצע".
מה העובדים אומרים?
"היום עשינו סבב טלפוני מי מוכן לחזור לעבודה. 90% מוכנים. זה הביטוי של מערכת היחסים במפעל. בעשרת הימים האחרונים אנחנו מייצרים מזרנים לטובת חיילים ומפונים. יש גורמים שקונים מאיתנו את המזרנים ומעבירים לשטח, וחלק אנחנו תורמים, כי זה הדנ"א שלנו. אז באו עובדים ונתנו את הנשמה כדי לייצר את המזרנים לחיילים ולמפונים, ואני בעצמי גם ירדתי לפסי הייצור".
"יש פה יותר משבועיים של נתק שלא קרה בהם כלום מבחינת המדינה. לא הסתערו עלינו ואמרו בואו נראה מה עושים, לא פעלו. הגיע צוות של משרד הכלכלה, אבל זה לא גוף שנותן כסף או כלים, מה זה עוזר לי כשאין החלטת ממשלה?"
נו אז יש לך קייס מול המדינה. אתם מפעל חיוני.
נאנח: "יש פה יותר משבועיים של נתק שלא קרה בהם כלום מבחינת המדינה. לא הסתערו עלינו ואמרו בואו נראה מה עושים, לא פעלו. מסביב יש יוזמות של אחים לנשק, של קצינים שהתנדבו להיות איתנו, של התעשייה הקיבוצית, שאחרי כמה ימים התעוררה מההלם כדי להתחיל לראות איך מניעים מערכות. אבל מוסדות מסודרים של המדינה — כלום. הגורם הרשמי היחידי שהגיע זה רוני נומה (לשעבר אלוף פיקוד מרכז – על"א), בתפקידו כפרויקטור שעוזר ליישובים בעוטף לעמוד בחזרה על הרגליים, וכן היה פה גם צוות של משרד הכלכלה שהגיע יחד עם ראשי איגוד התעשייה הקיבוצית, אבל זה לא גוף שאומר: 'הנה, יש לי כסף או כלים לתת לך', או 'כן, אתם צודקים, אתם צריכים עזרה'. אבל מה זה עוזר לי כשהמנגנונים הכלכליים עוד לא עובדים, כשאין החלטת ממשלה על צורת הפיצוי או הבנה שאנחנו חייבים לקום על הרגליים ומהר, או הבנה של מה שאנחנו עוברים? וזה לא רק פולירון. זה עוד זירות בזיקים. למשל, בשלושת הימים הראשונים של המלחמה הרפת שלנו המשיכה לתפקד ולחלוב, אבל באותה תקופה הרי לא נכנסו משאיות לקחת את החלב, והשורה התחתונה היא ששפכנו 40 אלף ליטר".
5 צפייה בגלריה
אלמוג בוקר. ''מבטא בצורה כנה מאוד את הפחד של אובדן הדרך שאנחנו מרגישים''
(צילום: גדי קבלו)
מה היית מצפה, שיכניסו משאיות לשטח אש?
"תראי, אנחנו חיים פה, וכבר היה צבא בפנים, אפשר היה לדאוג שהמשאיות ייכנסו ויקחו את החלב מהרפתות. אבל עזבי, אני עם הפנים קדימה. אני רוצה להחזיר את המפעל לעבודה ולא רוצה לעשות את זה ממקום של תסכול או הסתכלות על הפיצויים שאקבל או לא אקבל. החלטתי שאני לא עושה חשבון ואני משלם לעובדים את כל המשכורת של אוקטובר, אפילו שהם לא היו בעבודה, כי זה לא חשוב עכשיו. אני צריך להעניק להם ביטחון, לעובדים, ליישוב, לקהילה. יש פה קהילה מדהימה בזיקים, אנשים מדהימים, ויש פה שבר נוראי. נוראי. אין סכום שיכול לפצות על השבר הזה. אנחנו עושים מעל ומעבר, מתנדבים, מנסים לקיים חיי קהילה ולהגיד 'המקום גן עדן', אבל המציאות היא אחרת".
אתה מדבר איתי מהבית שלך בזיקים. עכשיו אתה לא פוחד?
"יש פה הרי עכשיו צבא ואנחנו מרגישים בטוחים, אבל עדיין יש חשש ופחד גדול, ואין מחיר שיכול לפצות על האימה ועל חוסר האמון שיש לנו במערכת הביטחון. הבטיחו לנו שנהיה מוגנים ושברגע שכיתת הכוננות תוקפץ או ברגע שיקרה משהו תוך שנייה יגיע ליישוב כוח צבאי. היינו בעמדות משש וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בלילה עד שהגיע הצבא. נכון שלאורך היום היו כל מיני יחידות כאלה ואחרות שעברו על הכביש או איזה טנק, אבל לפחות במחצית היום הראשונה לא באו לגבות אותנו. לאט-לאט, עם התמשכות האירועים, התחלנו להבין שמצבנו טוב ביחס למקומות אחרים בגזרה ולכן לא מפנים אלינו צבא".
מה שלום כתב חדשות 13 אלמוג בוקר, שגר בזיקים? הוא דיבר בריאיון בכנות על המצב הנפשי שלו בעקבות טראומת 7 באוקטובר.
"הוא איש יקר ונהדר שמבטא בצורה כנה מאוד את הפחד של אובדן הדרך שאנחנו מרגישים, של חוסר הטיפול בנו לאורך כל השנים. הוא היה אחד האנשים הראשונים שסיפרתי לו על האירוע בשבת והוא קידם אותו הלאה", אומר פודה. "אם אנחנו לא נהיה פה, איך ייראו החיים באשקלון ובשדרות? למה לא מחזקים את העוטף בכל המובנים? הביטחוני, הכלכלי, למה לא מתעדפים את החלב שלנו ונותנים לנו יותר מכסות, למה כל דבר צריך להיות מאבק שלנו מול מוסדות המדינה? אם לוקחים סכום של 13 מיליארד שקל ונותנים אותו לחרדים במקום לתמוך בניצולי שואה ובאלמנות, אז משהו בסדרי העדיפויות שלנו נשבר. ואני מסתכל מי רץ קדימה לעזור לנו ביישובים ולספק את הלוגיסטיקה שתמכה בנו: אלה היו אחים לנשק, שהם גם האחים למשק, כי הם באו לקטוף את כל החממות, והם סיפקו לנו ציוד מחו"ל ותרומות לכיתת הכוננות, ופתאום אנחנו עם אחלה ציוד, וגם מכשירי קשר פתאום יש לנו. בעם ישראל יש אנשים נהדרים, אבל מציק לי שאני לא שומע את ראשי המדינה שעומדים מקדימה ואומרים 'אני אחראי'".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.11.23
