במרחבים הזואולוגיים של "בולבי – מרכז לטיפול ולחינוך בעזרת בעלי חיים" אפשר לראות בתקופה האחרונה ילדים שבונים יחד עם המטפלים שלהם מנהרות מלגו ואתרי מסתור עבור החיות הקטנות. הקשר בין פעילות הילדים הללו לאירועי המלחמה ברור וטבעי.
שיטת הטיפול באמצעות בעלי חיים הופיעה לפני כ־100 שנה בארצות הברית ובאירופה, וכבר לא מעט עשורים שהיא מיושמת גם בפינות חי, חוות ומתחמים זואולוגיים שונים ברחבי ישראל. הטיפול מנצל את הסקרנות הטבעית והעניין בעולם הטבע, בעיקר בקרב ילדים וצעירים, לטובת שיפור היבטי אישיות או עיכובים בהתפתחות ולצורך תמיכה בהתבגרות ובהתנהגות נורמטיבית.
4 צפייה בגלריה
ילדים בפעילות טיפולית עם החיות. המטרה החשובה היא היכולת לראות את האחר
(צילום: באדיבות "בולבי")
ד"ר מרתה לכסן, פסיכולוגית קלינית ורפואית, עוסקת בתחום שנים רבות. לאחר שניהלה את המסלול בסמינר הקיבוצים, פתחה את מרכז "בולבי". המרכז פועל בשני מרחבים מתוכננים ומותאמים למטרות הטיפוליות השונות - ב"ארץ הצבי" במושב אלישמע וב"חי כיף" בראשון לציון. "העבודה נעשית במרחבי טבע גדולים וירוקים, המאפשרים בחירה נרחבת מתוך מגוון חיות גדול. יש הקפדה על כך שהחיות יחיו במתחמים, שבהם יוכלו לנהל את חייהן על־פי מאפייניהן הייחודיים, תוך כיבוד הצרכים שלהן, כמו מקומות מסתור ואורח חייהן החברתי", היא מסבירה.
ד"ר מרתה לכסןצילום: באדיבות "בולבי"הילדים שיכולים להיעזר בטיפול מסוג כזה, מופנים על ידי גורם טיפולי בשל מגוון קשיים חברתיים, רגשיים או התנהגותיים, ולכל ילד נקבעות מטרות טיפוליות אישיות. "כשילד מגיע למרחב, הוא פוגש את המטפל – שעימו נוצר קשר של אמון - ובוחר איפה להיות ומה לעשות. יש מי שרק רוצים לבקר את החיות, אחרים מביאים אוכל מהבית כדי להאכיל חיות מסוימות. המטפל מתלווה אל הילד, ותוך כדי הפעילות הילד מתחיל להביע את עצמו ואת עולמו הפנימי באופן עקיף. למשל ילדה יכולה לומר: 'אוי, הארנבון מסכן, הוא לבד, למה לא אוהבים אותו?', והמטפל מתווך ומכוון את הדיבור למטרת הטיפול – 'בואי נבדוק למה הוא לבד? אולי הוא לא רוצה חברה?'. כשמדברים על החיה, בעצם מדברים על הילד. הילדים משליכים מעולמם הפנימי על החיות, והמטפל עוזר להם לתווך את עולמם ומציע אפשרויות התמודדות. פעמים רבות הילד מדבר על עצמו מיד: 'כן, גם אני לא רוצה שאחי ייכנס לחדר שלי'".
יש הבדל בטיפול בין שגרה לחירום?
"לגמרי. עכשיו הם מדברים הרבה על המצב, ואנחנו עובדים על חרדות ופחדים אובייקטיביים - יש אזעקות, צריך לרוץ לממ"ד. אנחנו רואים יחד עם הילד מה קורה לחיות, מה עושים איתן בזמן הטילים, מה יקרה אם ייפול משהו בכלוב, איך אפשר לשמור עליהן? למשל ראינו שהילדים רוצים שנבנה מבנה חזק נגד הטילים, כדי שהחיות לא ייפגעו. בשגרה אנחנו מחזיקים כל חיה בתנאים הנדרשים לה, אבל בחירום זה קורה רק עד גבול מסוים. למרות שהילדים נסערים, אנחנו מדברים איתם על מה נמצא ביכולתנו ומה לא, ומקביל מנסים להבין איך החיות מתמודדות עם פחד, האם הן מתחבאות או משתבללות – בדיוק כמונו. המטפל מתווך איך אנחנו כחברה מתמודדים עם המצב המורכב, ואז הילדים פותרים זאת בבניית מנהרות לגו לחיות הקטנות ובודקים אם הן מצליחות להיכנס אליהן. המטרה החשובה היא היכולת לראות את האחר. יש ילדים שעסוקים בעצמם, וכאן הם צריכים לשמור על מישהו אחר. הילדים מדברים על הבעיות והמכשולים באופן ספונטני".
באילו חיות מדובר?
"לכל חיה פוטנציאל טיפולי, אם המטפל יודע להיעזר בה. המגוון פה גדול מאוד, ממקלונים ועד גמל. כל החיות מורגלות למגע אדם משלב מוקדם של חייהן. למשל יש לנו מקלונים, שהם חרק עדין שקשה להבחין בו, ואם לוקחים אותו ביד, בקושי מרגישים אותו. ילדים לעיתים מפחדים לקחת אותם, והמטפל עוזר להם להתקרב ולהבין את התנהגותו. או עכביש טרנטולה ארסי, שמחד הילד מפחד ממנו, ומאידך רוצה להראות שהוא מתמודד עם הפחד. אנחנו לא מכחישים את הפחד, אבל מספקים לילד מינימום פרטים זואולוגיים. המטפלת לוקחת את העכביש ביד, מסבירה את ההתנהגות שלו במצבים שונים, והילד בוחר אם לגעת או לא. אם כן, הוא נוגע קצת עם האצבע. בפעם הבאה אולי ישים את ידו על ידה של המטפלת, ולהבא כבר יחזיק את הטרנטולה ויבקש לצלם כדי להראות איזה גיבור הוא. זו דוגמה להתמודדות שהילד יביא למצבים אחרים בחייו, למשל כשהחברים לא נחמדים או המורה קשה".
הילד בוחר את החיה
לדברי ד"ר לכסן, החיות כפופות לפיקוח וטרינרי קבוע, והחיות שמונגשות לילדים, מורגלות ליד אדם מינקותן, כך שהבטיחות מובטחת. "הילדים בוחרים חיה לפי הצרכים והמקום שבו הם נמצאים בחייהם, והמטפל אחראי לכוון למטרות, תוך שיתוף ההורים", היא מסבירה ומציינת, שלעיתים מצמידים שני ילדים לטיפול משותף, למשל ילד סגור עם ילד שתלטן. המטפל יודע לתווך, כך שכל אחד יתמודד עם הקשים שלו.
יש טווח זמן לטיפול?
"הטיפול הוא תהליך. לפעמים המטרות הושגו ולעיתים לאחר כמה חודשים מעריכים מחדש. למשל ילד שמאובחן על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, אבל אין לו חברים. אנחנו מפנים תשומת הלב לפן החברתי ובודקים עם ההורה את המטרה. ההורה יכול לבקש שהילד יסכים ללכת לימי הולדת, והמטפל יכול לטעון שמדובר במטרה גדולה מדי בשל עודף הגירויים, אז קובעים מטרה קטנה, שאם הושגה, זה הישג גדול. אצל ילד שאינו מאובחן, אנחנו בודקים מה הגורם לכך, לכן הקשר עם ההורה חשוב לצורך השותפות ורמת הדרישה מהילד. כל שעה טיפולית מדווחת במערכת, וכל מטפל כפוף למדריך. כל ילד הוא עולם מלא, וכל מקרה עובר חשיבה רבה על קידום המטרות".
במרכז פועלת גם מסגרת להכשרת מטפלים. סף הכניסה הוא תואר ראשון בפסיכולוגיה או עבודה סוציאלית או חינוך מיוחד. הלימודים נמשכים חמישה סמסטרים, וכוללים 1,500 שעות של תיאוריה ועבודה מעשית עם אוכלוסיות שונות וחיות שונות.
גם מבוגרים מטופלים בעזרת בעלי חיים, למשל בבתי אבות ובמחלקות פסיכיאטריות, אולם מתוך הצורך שהחיות יהיו במקומן הטבעי, משתדלים לשנע אותן כמה שפחות. למשל מטפל מגיע לפרק זמן קצר עם הכלב שלו ועם חיה נוספת, שאינה מושפעת מהנסיעה. "זה תחום מרתק, שמחבר אותנו לא רק לעולם החיצוני, אלא גם לפנימיות שלנו, לחיה שבתוכנו, כי בסוף לא כל מה שיוצא מהאחר הוא יפה", היא מסכמת.
הגוף הופך לכלי הנהגה
האמרה "הכלב הוא ידידו הטוב של האדם" מקבלת משנה תוקף בתחום הכלבנות הטיפולית, שהתפתח מאוד בשנים האחרונות.
"תפקיד המטפל הוא לעזור להוציא ולשחרר מהילד דברים עמוקים שהוא עובר. הוא לא מדבר עליהם עם אנשים שהוא לא סומך עליהם, וגם לא עם הפסיכולוג שהוצמד לו. הילד כל כך שבע מטיפולים ומאנשים שאכזבו, אז בני אדם פחות רלוונטיים לו. הכלב הופך למבצר שלו, ועל הדרך עושה איתו פעילות על־פי הנחיות ההורים או אנשי החינוך", כך מסביר טל שלוש, בעלי מרכז הכלב והאדם.
הוא מספר, כי בשנת 2005, כשהחל ללמוד אילוף כלבים, לא היה מושג כזה כלבנות טיפולית: "היו כלבים בצבא והיו כלבי נחייה וזהו. פניתי למי שלימד אותי אילוף, ואמרתי לו שאני מרגיש שאני חייב לטפל באנשים בעזרת הכלבים. החלטתי שאעשה דבר כזה, ולמעשה כך נוצר הקורס הראשון בתחום. פרסמתי את שירותיי כמאלף והוספתי מטפל בילדים. הגיע ילד אוטיסט בתפקוד גבוה, שלא דיברו איתו ולא שיחקו איתו. משפחתו אימצה עבורו אסקי סיבירי, וסיכמתי עם האם על שילוב של אילוף וטיפול. עבדתי איתו, ובאמצעות הכלב השתנו לו החיים. הוא יצא החוצה לעולם וזכה למעמד חברתי".
שלוש נזכר, שהאם פרסמה את הפעילות דרך האייסיקיו, שהיה הפייסבוק של אז, והוא הוצף בילדים אוטיסטים. "לימדתי אותם אילוף, ובד בבד התחלתי לפתח שיטה לטיפול בהם". בהמשך ניהל את כלבייה הטיפולית בתל מונד כמה שנים, וב־2009 פתח עם השותף ניר כרמון, תחת מכון וינגייט, את הקורס הראשון לכלבנות טיפולית. "כפטריות אחרי הגשם החלה הרשמה המונית. פתאום נפתח הסכר, וכולם רצו ללמוד", הוא נזכר.
באילו מקרים כלבים יכולים לסייע?
"הטיפול פונה למגוון רחב של אוכלוסיות, מגיל ארבע ועד קשישים, שנדרשות לעבודה רגשית ופיזית - דוגמת אוטיזם, פיגור, נכות, עיכוב התפתחותי, פגיעות מיניות, בעיות רגשיות, בעיות התנהגות בלתי מטופלות, מקרי רווחה למיניהם, נוער בסיכון, דיכאון וחרדה, לצורכי פיזיותרפיה, חולי נפש, סיעוד ועוד.
"למשל הגיע בן שש, שננשך על ידי כלב בשלב כלשהו וחווה חרדה כל כך עמוקה, עד שבכל פעם שהיה רואה כלב, היה עושה צרכים במכנסיים. אחרי כמה מפגשים הילד כבר אימץ כלב. במקרה אחר הגיע נער, שחבש קסדה בשל בעיה בחיבור בין אונות המוח. הוא לא הצליח לבצע פעולות מוטוריות בסיסיות, למשל להכניס סכין לשקית צרה. הטיפול סייע לו להשתפר משמעותית".
למה כלב מתאים לטיפול?
"הסיבה הפשוטה היא שכלב לא צריך שישימו אותו בכלוב או בחווה, בדומה לסוס או גרבילים ונחשים. חיות צריך לשנע ברכב או להגיע אליהן. השינוע 'גומר' את החיות, וזה מורכב ודורש משאבים. לעומת זאת הכלב איתך כל הזמן, והוא פרטנר מושלם לטיפול מבחינת שינוע ותקציב.
"סיבה נוספת היא רגש – הכלב הוא חיה יונקת כמונו, שעובדת על אותם סטנדרטים משפחתיים, כלומר הקומונה המשפחתית, החיבה לאדם שמנהיג אותי, למשפחה שלי. אף חיה לא עושה את זה טוב יותר מהכלב. מבחינה רגשית, הוא יכול לטפל בצורה מופתית. לפעמים המטפל אפילו מיותר בתהליך. למשל ילד שכל החיים ההורים והסביבה שפטו אותו על בעיות התנהגות, פתאום זוכה מהכלב לאהבה בלי שיפוט, כשהוא מכשכש בזנב בשמחה ומלקק אותו בכל פעם. וכשהילדים האלה מקבלים אהבה ללא שום תנאי, זו עוצמה שאי אפשר להבין עד שלא חווים אותה.
"אנחנו יכולים לגעת גם בפן הרגשי – להביא אתו להתבטא ולשפוך את ליבו, וגם בפן הפיזי – מווסתים את רמת לחץ הדם. מחקרים מצאו, שכאשר מלטפים את הכלב, הסרוטונין מתחיל לעבוד יותר ומשרה רוגע על המטופל – ואז הוא משתחרר יותר בקלות ומדבר.
"עוד בצד הפיזי – צריך להדריך את הכלב ולגרום לו לעשות מה שאנחנו רוצים, וכדי שזה יקרה, הגוף הופך לכלי הנהגה. כדי להנחות את הכלב לשבת או להביא משהו, צריך להציב את הגוף בתנוחה סמכותית, עם ידיים על החזה. זה מצריך מהילד ריכוז ופוקוס. אם הוא לא יעשה את זה טוב, הכלב לא ישתף פעולה. וכשהילד מצליח – זה מוציא ממנו עוצמות. גם אצל מבוגרים זה עובד, למרות שהם יותר ציניים".
