צפו: הצעירים מריצים מניות בוול סטריט? בישראל כבר עשו את זה לפני 40 שנה
(צילום: אורי דוידוביץ)
"אני רואה שהרווחתי היום 3,000 שקל"; "אני הרווחתי כבר 10,000 השבוע. יותר מאשר בעבודה שלי". שני הגברים הצעירים עמדו מול המסוף הגדול שהוצב בחזית סניף בנק גדול ברחוב בן יהודה במרכז ירושלים. לידם הצטופפו עוד כתריסר נשים וגברים, שעקבו בעניין רב אחרי המספרים שהוקרנו על המסך שמולם. המראה הזה נראה מול מסכים ומסופים של הבנקים כמעט בכל מקום בארץ בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים של המאה שעברה. קזינו מניות הבנקים היה בשיאו.
בימים אלה עוקבים בשוקי ההון בעולם כולו בתדהמה אחר מעלליה של חבורת צעירים לא קטנה בכלל. המשתייכים אליה, בעיקר באמצעות אפליקציה בשם "רובין הוד", שמו להם למטרה להריץ את מניותיהן של חברות עלומות ולגרוף לפתע רווחים של מיליוני דולרים. מי שמע, למשל, עד לפני שבועות ספורים על חברה בשם גיימסטופ?
מניית החברה האלמונית הזאת קפצה לפתע במאות אחוזים. גופים מוסדיים גדולים וקרנות גידור שהימרו כי מניותיה יירדו בקרוב, ביצעו עליה מה שמכונה השקעת "שורט", שמשמעותה שהם ירוויחו על המניה דווקא אם שערה יירד. הצעירים רכשו בהמוניהם את המניות והזניקו את המחיר בבורסה במאות אחוזים. כלכלני החברות הממוסדות לקו בהלם. האפליקציה חסמה לזמן מוגבל את האפשרות לקנות את המניות ומחירה צנח.
אירועי הרצת המניות הפכו בראשית שנת 2021 ל"סיפור החם" ביותר בשוקי ההון, מה שמחזיר אותנו יותר מ-40 שנים לאחור, אל מה שזכה בישראל לתואר הלא מכובד במיוחד "ויסות מניות הבנקים". בכל יום למעשה עלו שערי מניות הבנקים בבורסה בת"א, במנותק לחלוטין משוויים האמיתי של הבנקים - ועם ישראל חגג עם רווחים יומיים מופלאים.
אז מהי בעצם "הרצת מניות"? ההגדרה אומרת כי מדובר בדרך בלתי חוקית להשפיע באופן מכוון על מחירי מניות הנסחרות בבורסה לניירות ערך. שער המניות מועלה על ידי "המריצים" ללא שום קשר לשווי המניה האמיתי.
הפעולה של הרצת המניות משפיעה על סוחרים בבורסה, שאינם מודעים וגם לא שותפים למעשה התרמית, ועלולה לגרום להם לקבל החלטות מוטעות לחלוטין, בדבר השווי של המניות שירכשו. התוצאה הסופית תהיה שהם יפסידו כספים רבים, לעתים אפילו את כל כספם. יצוין, שהרצת מניות נחשפה כבר מזה שנים בעשרות בורסות בעולם, כאשר קיים קושי אמיתי לעיתים לגלות כי אכן מדובר בהרצת מניות. במדינות רבות, ובהן ישראל, הואשמו והורשעו מריצי מניות, שאף ריצו עונשים בתקופות מאסר בפועל.
השיטה הנפוצה ביותר הייתה במשך עשרות שנים הפצת שמועות - מה שמכונה כיום "פייק ניוז" - בדבר עסקאות מצוינות או רווחים עצומים הצפויים לחברה מסוימת. מפיצי השמועות רוכשים מראש את מניות החברה, כאשר שערן עודנו נמוך, ואז הציבור רוכש בשקיקה את המניות "הכדאיות" וכאשר שערן עולה במהירות - מפיצי השמועות ממהרים למכור את המניות, שבהן הצטיידו ערב הפצת השמועות. רק לאחר מכן באה המפולת, שכן מתברר שהיו אלה שמועות שווא, ורוכשי המניות שהולכו שולל מפסידים סכומי כסף ניכרים שהשקיעו במניות החברה, שלא ביצעה שום עסקה טובה וגם רווחיה לא זינקו.
מה שמייחד את התופעה החדשה בימים אלה הוא שחבורת הצעירים, שהחלה להריץ מניות עלומות בארה"ב, כלל לא מסתירים שהם מריצים את מניותיה ומפיצים את ההצעה לרכוש את המניות ברשתות החברתיות.
מה שקרה לפני יותר מ-40 שנה בישראל היה דומה במידה מסוימת, אלא שאז דווקא בעלי ומנהלי הבנקים הקפיצו את שערי המניות, ולא מעט מרוכשיהן ידעו כי שוויין כלל לא עלה בקצב עליות השערים.
הבנקים מתחילים לשחק במניות
בשנות השבעים החל בנק הפועלים לפעול בדרך לא מקובלת עד אז, כדי לשלוט בשערי המניות של הבנק במסחר בבורסה בת"א. יועצי ההשקעות של הבנק המליצו ללקוחותיו להשקיע את חסכונותיהם ברכישת מניות הבנק. שתי תוצאות מיידיות היו לפעולה הזאת: מניות הבנק החלו לטפס במהירות, בעוד שהבנק יכול היה להגדיל כך את ההון שלו כדי להעניק הלוואות, כדאיות לבנק כמובן, ללקוחות.
כדי לשכנע את הציבור לרכוש את מניות הבנק, החל הבנק לרכוש בעצמו כמעט מדי יום ברכישה עצמית את מניות הבנק, באמצעות חברות וקרנות שבשליטתו. בכך יצר הבנק מצג שווא כאילו יש ביקוש קבוע למניותיו "המצוינות", שערכן הולך ועולה. ויותר מכך: הבנק אף העמיד ללקוחותיו הלוואות נדיבות, כדי לשכנעם לרכוש את המניות המבטיחות רווח נאה לאורך זמן.
הבנקים האחרים ראו כי טוב והחלו לחקות את בנק הפועלים. להרצת המניות הצטרפו במהרה בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק המזרחי, בנק כללי ובנק איגוד. רק הבנק הבינלאומי נותר מחוץ למשחק. גם התקשורת שמה לבה למתרחש ולקראת סוף שנת 1976 חילקו בעיתונים את הסיקור לכלל המניות ובנפרד למניות הבנקים, ששעריהן נתמכו על ידי משקיעים מוסדיים, בעוד שמניות אחרות נקבעו על פי היצע וביקוש.
וכך בשנת 1977 גרם ויסות המניות המלאכותית להתעניינות הולכת וגוברת במניות הבנקים בקרב הישראלים. שערי המניות החלו לזנק, ממש מדי יום, והבנקים חגגו רווחים גדולים, הן מהענקת ההלוואות והן מעליית ערך המניות. אולם, כאשר הבינו בבנקים שהמניות עלו "יותר מדי", הם גרמו לירידת שערים מלאכותית אף היא ביוני 1977, כדי שלא יאבדו את השליטה בבנקים.
אחר כך נמשך הוויסות, כאשר הבנקים אף היו מתואמים. בנק אחד רכש את מניותיו של הבנק האחר וזה רכש בתמורה את מניותיו של הבנק ההוא. בשנת 1980 הייתה מפולת בשערי המניות בבורסה. ואלו מניות לא ירדו? ניחשתם נכון: מניות הבנקים, כאשר הבנקים עצמם המשיכו לרכוש את מניותיהם.
הנדידה ממניות הבנקים לדולר
יחד עם זאת, גם לבנקים היו קשיים בוויסות המתמשך. בעוד שבשנת 1980 מניות הבנקים עלו ב-41% מעל לרמת המדד, ב-1981 הם עלו ב-34% מעל המדד וב-1982 רק עוד ב-28% מעל המדד. הבנקים אף גייסו כספים ממקלטי המס שלהם בארצות אחרות, כדי לנסות ולהמשיך להעלות את שערי מניותיהם, אך הציבור החל לחוש שמשהו לא בסדר. חלק החלו לצאת מהמשחק המסוכן ועברו לרכוש דולרים, הלהיט החם באותם הימים.
משבר המניות הבא פרץ בראשית 1983, והפעם נכללו בו גם מניות הבנקים. ההיצעים הגדולים חייבו את הבנקים להשקיע סכומי עתק כדי להמשיך להריץ את מניותיהם ולפחות למנוע ששעריהן ירדו. לנגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, ולבכירי משרד האוצר, בראשות השר יורם ארידור, היה ברור שיש לבלום את התופעה.
בחודשים ינואר עד מרץ 1983 הם דרשו מהבנקים בסודיות רבה, כדי למנוע פאניקה בציבור, לצמצם את הרכישות של מניותיהם. היצעי מניות הבנקים הלכו וגדלו והמשבר עמד בפתח. בספטמבר הגיעו היצעי המניות לשיאים חדשים. המשקיעים הבינו שעוד רגע הם יפסידו את כספם ומיהרו למכור מכל הבא ליד ממניות הבנקים, ולקנות בכסף שהשתחרר את הדולרים המפתים.
ב-2 באוקטובר 1983 פרץ המשבר הגדול: ביום אחר מכר הציבור מניות בנקאיות בסכום גבוה מאשר בכל חודש ספטמבר. ביום הבא ההיצעים עוד גדלו והישראלים ממש התנפלו בכסף שהוציאו מהבורסה על הדולרים. הניסיון של ראשי האוצר לשכנע את הציבור שיחדל מלהכתיב לממשלה את מהלכיה נכשל.
ב-5 באוקטובר ההיצעים עוד גדלו והדולרים נחטפו. הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" בישרה: "דריכות באוצר: האם תיבלם היום חטיפת הדולרים. האוצר לא ינקוט צעדים לבלימת המפולת בבורסה".
ואז הגיע 6 באוקטובר, שהפך בז'ארגון הבורסה ל"יום חמישי השחור". הציבור מכר עוד ועוד ממניותיו. הבנקים הודיעו כי אין הם מסוגלים עוד לקלוט את ההיצעים ללא מימון מקופת המדינה. הכותרת הראשית: "ראשי הבנקים: אנו מודאגים. האוצר: היום נטפל בבעיות. קשיי נזילות בבנקים עקב מכירת מניות בנקאיות במיליארדים, כאשר הציבור מעביר הכסף לדולרים. בנקים לקחו הלוואות בחו"ל בעשרות מיליוני דולרים". ובשער של מוסף "24 שעות" זעקה הכותרת: "דברי ההרגעה של שר האוצר ארידור לא הועילו - מספר בנקים נותרו אתמול ללא דולרים".
18 צפייה בגלריה
"יום חמישי השחור" של שוק ההון הישראלי. 6.10.83, מוסף 24 שעות
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
יו"ר ועדת הכספים המיתולוגי, ח"כ אברהם שפירא, הציע להפסיק לאלתר את הוויסות ולהעניק ערבות מדינה למניות הבנקאיות שבידי הציבור, והתוכנית אכן יצאה אל הפועל. המסחר בבורסה הופסק עד ל-24 באוקטובר, לאחר שבוצע פיחות חד בשקל בשיעור של 23%. אלפי משקיעים לא האמינו לממשלה ומכרו את מניות הבנקים בשער נמוך ב-17% משער המניות בטרם הופסק המסחר בהן.
ב-9 באוקטובר 1983 הייתה הכותרת: "עד 2.30 בבוקר דנו ראשי הבנקים והאוצר במשבר המניות הבנקאיות: דאגה עמוקה מתגובת שרשרת בכל המשק. הירידה הצפויה במניות הבנקים תגרום הפסדים של עד 2.5 מיליארד ועלולה לגרור גל פשיטות רגל. מי שיחזיק במניותיו 5-10 שנים יקבל רוב תמורתן, בהצמדה. הבורסה סגורה היום ומחר. תוצב שמירה על הבנקים". הסערה הגיעה לשיאה.
ב-10 באוקטובר הכותרת הראשית היא: "מאמץ למנוע ירידת מניות הבנקים ל-15 אחוז. דיונים באוצר: איך למנוע 'שיטפון של מכירות' בבורסה".
ב-11 באוקטובר 1983 מתפרסמת התוכנית הכלכלית: "השקל: פיחות של 23%. מוצרי היסוד מתייקרים ב-50%. הדלק ב-23%. ההסדר לגבי מניות הבנקים: פדיון בעוד חמש שנים, צמוד ב-85% לדולר. בעלי מניות עד חצי מיליון שקל יוכלו להמירן בתוכניות חיסכון ממשלתיות, בהצמדה של 100%".
בעקבות פרסום סקופ "הדולריזציה" של הפרשן הכלכלי גדעון עשת ב-13 באוקטובר, כי "האוצר מתכנן להצמיד את כל המשק לדולר" - התפטר למחרת שר האוצר יורם ארידור. המשבר בעיצומו. ב-17 באוקטובר הכותרת הראשית היא: "גוברת מצוקת המזומנים. אין החלטה לפתוח הבורסה".
ב-20 באוקטובר: "נטייה לדחות המסחר במניות הבנקאיות. מאמץ מרוכז של הממשלה ל'מסחר רגוע' בבנקאיות". וב-21 באוקטובר: "הביקוש לצמודים ומכירת מט"ח אתמול - סימן חיובי לבנקאיות".
לאחר יותר משנה, ב-31 בדצמבר 1984, גוברת המתיחות לקראת פרסום דו"ח מבקר המדינה על משבר ויסות המניות: "מתח לקראת דו"ח הבנקאיות. גוברת התביעה לועדת חקירה" - מבשרת הכותרת הראשית.
למחרת, ב-1 בינואר 1985: "שרים תובעים התפטרותם של הנגיד וראשי הבנקים". למחרת הנגיד מתחיל להצטדק ולזרוק בוץ מסביב, בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות": "מנדלבאום: בנק ישראל לחץ להפסיק הויסות - ארידור דחה זאת".
ב-3 בינואר האשמה חמורה של היועץ המשפטי לממשלה: "ראשי הבנקים: לא נתפטר. השר שחל: יש לאלצם להתפטר לאלתר. היועץ יצחק זמיר: חשד שבכירים בבנקים מכרו מניות ערב המפולת".
ואכן, בעקבות הדו"ח החמור של מבקר המדינה, החליטה בינואר 1985 הוועדה לביקורת המדינה בכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית "לעניין ויסות מניות הבנקים". השופט העליון משה בייסקי מונה לעמוד בראש הוועדה, שבה היו חברים גם השופט ורדימוס זיילר והפרופסורים זאב הירש, מרשל סרנת ודניאל פרידמן.
מאות עדים הופיעו בפני הוועדה ושטחו בפניה את החשד לכל מעשי הונאת המשקיעים בבורסה באמצעות ויסות מניות הבנקים. באפריל 1986 הגישה הוועדה את מסקנותיה והמלצותיה החמורות עד מאוד: מימון ומתן אשראי לרכישת מניות הבנקים ועל ידי הבנקים עצמם היו בניגוד לחוק. נעשו מעשי מרמה ושקר שנועדו להניע אנשים לרכוש ניירות ערך בניגוד לחוק. נעשו פעולות של התניית שירות בשירות אחר בניגוד לחוק הבנקאות. וגם: נמסרו עדויות שאינן אמת על ידי מי שהופיעו בפני הוועדה.
הכותרת הראשית ב-21 באפריל 1986: "'רעידת אדמה' במערכת הבנקים. דו"ח בייסקי על ויסות המניות הבנקאיות קובע: על ארבעת מנהלי הבנקים הגדולים ונגיד בנק ישראל להתפטר תוך 30 יום, אחרת יפוטרו". בעמוד פנימי הכותרת מבשרת: "בסתר ליבם קיוו ראשי הבנקים שהמסקנות לא יהיו כה חמורות".
התוצאה הייתה מהחמורות אי פעם בתחום הכלכלי בישראל: ארבעה מבין ראשי הבנקים המסחריים, שוויסתו והריצו את המניות הבנקאיות, הודחו, ונקבע כי הם פסולים מלכהן אי פעם בכל תפקיד בכיר במערכת הבנקאית בישראל. נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, נאלץ להתפטר. עם זאת, הגם שהדו"ח קבע כי בכירים במשרד האוצר ובבנק ישראל פעלו ברשלנות ובחוסר אחריות – הם לא נענשו ורבים מהם המשיכו לפעול במערכת הכלכלית וגם במערכת הבנקאית בישראל.
רק ב-13 בנובמבר 1989 מפרסם היועץ המשפטי הממשלה, יוסף חריש, החלטה מעוררת מחלוקת: "מנהלי הבנקים לא יועמדו לדין פלילי". חריש נמנע מהעמדת ראשי הבנקים ורואי החשבון לדין, אולם ב-11 במאי 1990 הפך בג"ץ את ההחלטה וקבע כי "החלטת היועץ שלא להעמיד את הבנקאים והבנקים לדין בשל העדר עניין לציבור - בטלה". הכותרת בעמוד הראשון היא: "בג"ץ: השיקולים של היועץ חריש בלתי סבירים לחלוטין. קריאות להתפטרות היועץ המשפטי לממשלה".
בשנת 1990 הועמדו ראשי הבנקים וחמישה רואי חשבון ששמם נקשר לפרשת הוויסות לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בירושלים והם נמצאו אשמים בעבירות שונות על ידי השופטת מרים נאור, לימים נשיאת בית המשפט העליון. רוב המורשעים ערערו על הרשעתם לבית המשפט העליון וזה קיבל חלק מהערעור והקל בעונשם של המורשעים בדין, שביטל את עונשי המאסר שנגזרו על חלקם, והותיר כעונשם רק קנסות כספיים.
תמה אחת הפרשות האפלות ביותר בכלכלת מדינת ישראל.
