בפסק דין שפורסם לאחרונה קיבל בית המשפט למשפחה בתל אביב תביעת אישה לחייב את הגרוש שלה לשלם לה יותר מ-1.35 מיליון שקל על הוצאות מיסוי ישראלי ואמריקני שבהן נשאה בשל היותה בעלת אזרחות כפולה, בעקבות מכירת אחד הבתים של בני הזוג לשעבר. השופטת מירה דהן קיבלה את טענתה שלפיה כך נקבע בהסכם הממון שעליו חתמו. ערעור על פסק הדין נדחה לאחרונה במחוזי.
בני הזוג לשעבר, יהודים אזרחי ישראל וארה"ב שנישאו ב-2008 בחתונה אזרחית בניו יורק, היו בעליהם של שני בתים ביישוב יוקרתי בשרון. בשלב מסוים יחסיהם הידרדרו, לטענת האישה על רקע ויכוח שגלש לאלימות בין בעלה לבין בנה מנישואים הקודמים. על רקע המשבר הם חתמו ב-2011 על הסכם ממון ("שלום בית ולחלופין גירושין").
במסגרת ההסכם נקבע שבמקרה של פרידה, אחד הבתים יועבר במלואו על שם האישה, ואילו הבית השני יתחלק ביניהם שווה בשווה. עוד הוסכם כי במידה שבגין זכויות האישה בבתים תחול עליה חבות כלשהי במס, הבעל מתחייב לשאת בסכום זה. בסופו של דבר בני הזוג אכן נפרדו וב-2013 הם התגרשו באופן רשמי.
בתביעה שהגישה האישה באמצעות עו"ד זאב ולנר נטען שמאז הגירושים שני הבתים נמכרו, אלא שהבעל נשא בהוצאות המיסוי רק עבור אחד מהם. לשיטתה, בהתאם להסכם יש לחייב אותו לשאת גם בהוצאות מס השבח הישראלי והאמריקני, היטל ההשבחה וכו' בשל מכירת הבית השני, בסך כולל של כ-1.35 מיליון שקל.
מנגד טען הבעל באמצעות עוה"ד שלום כהן ומור זיידן כי דרישת האישה חסרת תום לב ומנוגדת לסעיף אחר, שלפיו "הצדדים מתחייבים כי ישמרו על כבוד הדדי ועל תום לב" בכל הנוגע לביצוע ההסכם. לדבריו, גרושתו קיבלה לידיה במסגרת ההסכם נכסים בשווי 16.8 מיליון שקל שעליהם שילם מכיסו, ודרישתה לקבל סכומים נוספים מהווה עזות מצח.
אבל השופטת דהן ציינה שעל רקע היותו אדם עשיר מאוד, הודאתו שרצה לספק לגרושתו ביטחון כלכלי והסיבה לפרוץ המשבר המשפחתי (האלימות בינו לבין בנה) – הרי שאין לתמוה על ההענקות הכספיות הנדיבות שעליהן חתם בהסכם הממון.
עו"ד זאב ולנראריאל כהןבהקשר לכך כתבה כי לשון הסכם הממון והנסיבות הכוללות מלמדות שהוא התחייב לשאת בכל מס שיוטל בגין מכירת הבתים, ובהליך זה הוא מנסה לחמוק מהתחייבותו. היא הוסיפה שהבעל, כמי שמנסה לצאת נגד לשונו הפשוטה של ההסכם, אפילו לא זימן לעדות את עורכת הדין שניסחה אותו. ואולם, גם בהנחה שהיה עושה זאת הדבר לא היה מסייע לו, מאחר שלשון ההסכם כה ברורה.
לאחר שסקרה את ההלכות הדנות בפרשנות הסכם (מהלכת אפרופים והלכת מגדלי הירקות ועד לתיקון מס' 2 לסע' 25 לחוק החוזים), קבעה השופטת: "הכלל הוא שחזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שנקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה המביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם, וזאת למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם".
היא דחתה את טענת הבעל שהמס האמריקני אינו בגדר התחייבות בהסכם שנעשה בישראל וכי בני הזוג לא התכוונו לכך, וקבעה שהבעל הודה בחקירתו הנגדית שידע שעל אזרח ישראלי הנושא גם אזרחות אמריקנית יש גם חובת מס בארה"ב.
בפסק הדין הודגש כי מחויבותו של הבעל על פי ההסכם היא לשאת הן במס הישראלי והן בזה האמריקני הנובע ממכירת הבית, וכי לשון ההסכם "אינה מבחינה בין מיסוי כזה או אחר והנתבע נטל על עצמו לשלם במקום התובעת כל מיסוי אשר יחול על מכירת הנכס".
בנסיבות אלה קיבלה השופטת את תביעת האישה במלואה, וקבעה שעל הבעל לשעבר לשלם לגרושתו את הסכום הנתבע, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 40 אלף שקל. כאמור ערעור שהגיש על פסק הדין נדחה לאחרונה במחוזי בתל אביב.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד זאב ולנר
• ב"כ הנתבע: עו"ד שלום כהן ועו"ד מור זיידן
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
