בית משפט השלום בבית שמש קיבל לאחרונה תביעה שהגיש רוכש מגרש במושב נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), וקבע שהיא התרשלה כשעיכבה את חתימת הסכם החכירה עמו, באופן שייקר את תשלום דמי ההיוון שנדרש לשלם.
התובע רכש בשנת 2000 את הזכויות במגרש ובהמשך ביקש לקדם את חתימת הסכם החכירה על מנת שיתאפשר לו לבנות בית. במאי 2008 קיבל שכנו, שלטענתו מחזיק במגרש דומה, שומה והודעת תשלום דמי היוון על סך של 191 אלף שקל (היוון הוא תשלום חד פעמי עבור דמי חכירה שנתיים עד לסוף תקופת החכירה). לטענת התובע, באותה שנה הוכנה שומה גם למגרש שלו, אך חתימת הסכם החכירה התעכבה.
ב-2010 דרשה רמ"י מהתובע לפנות מכולה שהוצבה במגרש ושימשה לטענתה למגורים. רק באפריל 2011 היא אישרה את העסקה ושלחה לתובע שובר לתשלום דמי היוון. הוא שילם 610,339 שקל ואז נחתם הסכם החכירה.
התובע דרש שרמ"י תשיב לו את ההפרש שבין הסכום ששילם בפועל לבין הסכום שאותו היה נדרש לשלם לשיטתו בגין דמי היוון לו היה מחושב הסכום ב-2008 (191 אלף שקל). הוא הדגיש כי מאז 2008 (מועד אישור תכנית בנייה מתאימה למושב) פנה שוב ושוב לרמ"י לצורך קידום החתימה על הסכם החכירה. לטענתו, היא ידעה שקיימת מכולה בשטח אך לא הביאה לידיעתו עד שלהי 2010 כי הדבר מעכב את קידום החתימה. בנוסף, בסופו של דבר העסקה אכן אושרה לאחר שהבינה שהמכולה אינה משמשת למגורים.
רמ"י טענה מנגד כי העיכוב בחתימה על הסכם החכירה לא נבע מרשלנות שלה אלא מחוסר תום לבו של התובע, שהציב במגרש מכולה בחריגת בנייה.
עו"ד שלום פינחס וייסיואב כהנאאבל השופט אופיר יחזקאל קבע שרמ"י אכן התרשלה. הוא ציין שהיא ידעה, כבר מסוף 2008, כי קיימת מכולה במגרש ששימשה לשיטתה "כנראה" למגורים, דבר שהיה בו מבחינתה כדי לעכב את השלמת העסקה עם התובע עד לפינויה (או עד שיובהר כי אינה משמשת למגורים).
במילים אחרות, היא ידעה או הייתה צריכה לדעת כי ייתכן עיכוב בביצוע העסקה עם התובע בשל קיומה של המכולה במגרש, וכי העיכוב עלול יהיה להביא לשינוי תנאי העסקה לרעתו של התובע. בנסיבות אלה, בכובעה כרשות ציבורית האחראית על ניהול קרקעות המדינה, ובכלל זה על חתימת הסכם חכירה עם התובע, נדרשה להביא לידיעת התובע בתוך פרק זמן סביר את הצורך בפינוי המכולה כתנאי לקידום העסקה.
ואולם הנתבעת לא יידעה את התובע בדבר דרישתה זו, עד חודש אוקטובר 2010 עת חלפו כשנתיים מהמועד שבו נודע לה דבר קיומה של אותה מכולה. "מדובר בתקופה העולה על הסביר בנסיבות העניין", כתב השופט.
הוא ייחס לתובע אשם תורם של 20% בגין הצבת המכולה. בפסק הדין צוין שנגרם לו נזק בדמות ההפרש שבין דמי החכירה שאותם שילם לבין דמי החכירה שאותם היה נדרש לשלם אלמלא העיכוב. רמ"י חויבה ב-265,128 שקל בגין ההפרש. לתובע נפסק פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20 אלף שקל. בסך הכל תשלם הנתבעת 302,027 שקל בתוספת הוצאות בסך 22,613 שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 45 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
• עו"ד שלום פינחס וייס עוסק במקרקעין ונדל"ן
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
