כבר עשרות שנים שכוכבי הילדים מתרוצצים בחנוכה ממופע למופע. 40-30 מופעים ברחבי הארץ, לפעמים ארבעה ביום. הם עושים את הקופה שלהם, וגם המפיקים משחקים אותה ובגדול. מדובר ברווחים של מיליונים, כששתי הפקות הדגל, הפסטיגל ו"מותק של פסטיבל", מככבות בראש מצעד המרוויחים והפופולריות. השנה, כשהקורונה הביאה לביטול המופעים, הם מנסים למזער את ההפסדים, לא תמיד בהצלחה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רק הפקת דגל אחת, הפסטיגל, שמציין השנה 40 שנה לקיומו, החליטה לצאת לדרך - במתכונת מקוונת. "אכלנו אותה ובגדול", אומר המפיק אריק עורי, ממפיקי "מותק של פסטיבל" ושורה של הצגות לחנוכה. "כל חנוכה רצים ברחבי הארץ כעשרה מופעים גדולים, שמפרנסים אלפי אנשים. על חנוכה עובדים שנה שלמה. מדובר בהפסדים של מיליונים לכל אחד מהמפיקים, שלא לדבר על נותני השירותים שלנו, הסאונדמנים והתפאורנים. במקצוע שלנו או שאין זמן לאכול או שאין מה לאכול, ועכשיו בפירוש אין לאנשים מה לאכול".
עורי ניסה להמציא את עצמו מחדש, ושולח את האמנים שלו, ביניהם את מיכל מיקי מוכתר ויובל המבולבל, עם המרצ'נדייז לבתי המעריצים. "מי שרוכש שלושה מוצרים, האמן מגיע אליו הביתה, מצטלם עם המשפחה, וממשיך הלאה ליעד הבא", הוא אומר. "כרגע זה מפרנס חלק מהאמנים וגורם לכך שיזכרו אותם כשנחזור להופיע. הם אומרים לי: 'סוף-סוף יש לנו בשביל מה לקום בבוקר'. והילדים? הם מאושרים מעל הראש. הגשמנו להם את החלום".
יובל המבולבל בוחר להישאר אופטימי גם כשהאופק עדיין לא ברור. "מדובר במצב מאוד לא קל", הוא אומר, "אבל מצד שני זה מאוד מאתגר. יש דברים שאי אפשר לשנות בינתיים, אבל אפשר לשנות את הגישה ולהמציא את עצמך מחדש. התחלתי להגיע לבתים פרטיים ולעשות אירועים וימי הולדת. ככה אני שוב פוגש את הקהל בארבע עיניים, וזה מחזיר אותי לתחילת הדרך. אני מקווה שהתקופה הזאת תסתיים כבר. אנחנו מאוד מתגעגעים לבמות, לקהל, למחיאות הכפיים ולצחוק המתגלגל של הילדים".
גם מיכל מיקי מוכתר מתגעגעת יותר מכל להופעות. "זה כמו שתוציא לבנאדם את הלב והנשמה", היא אומרת. "אני מופיעה בחנוכה יותר מעשר שנים. אני בכלל לא מדברת על ההיבט הכלכלי, אלא על הנפש. אני מרגישה כמו עליסה בלי ארץ הפלאות. תשעה חודשים אני לא מופיעה. הרעיון של אריק להגיע עם המרצ'נדייז לבתים הוא רעיון מצוין. הוא לא רק מספק לנו מענה לנפש ושומר על הקשר שלנו עם הקהל, אלא גם מסייע לי להמשיך להתפרנס בכבוד".
גם העובדים שמאחורי הקלעים מחכים כל השנה לחנוכה, והשנה הציפייה התחלפה בעצב ובחוסר ודאות. "למעלה מ-17 שנה שאני מאלה שעובדים סביב השעון בחזרות לקראת החג ובפרט בחג עצמו", מספר יובל כהן (45), מנהל במה ומפעיל הצגות בתיאטרון אורנה פורת. "השנה פיספסנו לא רק את חנוכה אלא גם את כל ההצגות בפסח ובסוכות. את התרבות הרי לא החזירו אפילו לשעה אחת. היינו הראשונים להיסגר ונהיה האחרונים להיפתח. רק נסים ונפלאות יחזירו אותנו מחל"ת לעבודה ולפרנסה שלנו".
גם אלה קולסניק (55), מעצבת תלבושות ותיקה במופעים המובילים של חנוכה, תדליק השנה נרות עם הילדים בבית במקום לעבוד מסביב לשעון. "ההכנות לחנוכה מתחילות כבר במאי", היא מספרת. "זו עבודה עם הרבה סיפוק ומעט שעות שינה, בעיקר בחנוכה כשיש כמה מופעים ביום שנמשכים גם אחרי שהחג נגמר. השנה, אפס עבודה. כלום. מאז שסגרו את ענף התרבות במרץ לא החזירו אותנו, וגם לא רואים מתי נחזור. כל כך עצוב שהשנה לא נהיה על הבמות וגם לא מאחורי הקלעים".
"מובן שהייתי אמור לעבוד בחנוכה", אומר בתסכול רועי חן (40), סופר ומחזאי הבית של תיאטרון גשר. "כתבתי הצגה, הכל מוכן, אלא שכמוני גם השחקנים, הבמאי וכל הצוות שעובד מאחורי הקלעים נמצאים בחל"ת כבר שמונה חודשים. יש המון ילדים שמחכים לחזור לצפות בהצגות ואנחנו לא יודעים מתי זה יקרה. זה שובר את הלב. במקום לחגוג את חג האורות אנחנו נאלצים להמשיך לגרש את החושך ולהתפלל מהחל"ת לנס חנוכה".
