נגיף הקורונה שהשתלט על העולם בחודשים האחרונים, לצד הדיווחים על התפרצות המגפה והנתונים המדאיגים על מספר החולים והמתים - העלה את מפלס החרדות באוכלוסייה ב־90%, ולא צריך להיות גאון או פסיכיאטר כדי להבין מדוע. החשש להידבק, למות, העובדה שלא נמצא עדיין חיסון ואין טיפול יעיל לתסמיני המחלה, הסגר והריחוק החברתי והפגיעה הכלכלית החמורה - משפיעים קשות גם על האנשים הרגועים ביותר וגם בקרב מתמודדי הנפש.
בסקר שנערך לאחרונה בארץ ובדק את ההשלכות של המגפה בנושא, 41% מהנשאלים דיווחו על התמודדות עם בעיות נפשיות מתחילת המשבר. 31% מהנשאלים אמרו כי הם חוו סימפטומים של דיכאון, 26% חוו טראומה או סטרס כבד, ולא פחות מ־11% מהנשאלים הכריזו כי שקלו בשנה האחרונה להתאבד!
איך מתמודדים עם המצוקה הנפשית הזאת? בדיוק בשל כך הוקמה התוכנית "עמיתים לזכויות", שמזמינה את כל מי שמעוניין להשתתף בהרצאה חינמית באמצעות הזום, במסגרתה ניתן הסבר מפורט על מיצוי הזכויות שלהם בעניין. הייחודיות של התוכנית הזאת נובעת מכך שמי שמוביל אותה הם 50 עובדים הנקראים "מסבירנים", שעברו הכשרה ייעודית בבית הספר לשיקום והם עצמם מתמודדים עם מגבלה נפשית.
התוכנית "עמיתים לזכויות", בהנהלת נגה שטיימן משותפת למחלקת השיקום באגף בריאות הנפש של משרד הבריאות ולחברה למתנ"סים הארצית ומרכזיה הקהילתיים. לדברי שטיימן: "אין כמעט אדם שהקורונה לא השפיעה על מציאות חייו ועל המצב הנפשי שלו. כחלק מכך, גם הרבה מאוד מתמודדי נפש חווים רמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון מהמציאות ואי הוודאות שהביאה מגפת הקורונה. ואנחנו פה כדי לתת כלים, ידע, תקווה ואמונה שאפשרי לחיות חיים מלאים בקהילה עם מחלה נפשית. זה לא פשוט, אבל אנחנו מוצאים עבורם פתרונות יצירתיים".
הצרכנים של התוכנית
אחת הנשים שנחשפה במקרה לפוסט שפרסמו "עמיתים לזכויות" ברשתות החברתיות, היא אפרת (שם בדוי). היא בת 30, נשואה + ילד ומתגוררת בירושלים עם בעלה יוסי, שעובד בבית דפוס.
אפרת מתמודדת עם דיכאון וחרדה כבר כמה שנים. היא לא עובדת ואם לא די בזה, בעלה המפרנס היחיד במשפחה הוצא לחל"ת לפני מספר חודשים. המצב הכלכלי החמור בבית והשהות הצפופה זו לצד זה לאורך 24 שעות ביממה, לצד הטיפול בילד, לא עשו חסד עם הזוגיות. אפרת מספרת כי החרדות שלה התגברו וכל פעולה חדשה הפכה עבורה מורכבת ומסובכת. כך כל יציאה מהבית היא מתכננת במשך שעות ארוכות ופעמים רבות היא מבטלת ברגע האחרון ונשארת - גם כשהיא צריכה לצאת לקניות ולסידורים חיוניים. "מזל שיש לי מחשב, שאיתו אני יכולה לגלוש ולשמור על קשר עם בני המשפחה", היא אומרת ומספרת איך יום אחד נתקלה בפייסבוק בפוסט של "עמיתים לזכויות", שמזמין את כל מי שמעוניין להרצאה חינמית לגמרי לכל מי שנמצא במצבה. אפרת הצטרפה לפגישת הזום למרות שחששה לפתוח מצלמה.
- ומה לקחת לעצמך מההרצאה הזאת?
"הסבירו שיש לי זכות לקבל תמיכה נפשית בקופת חולים, ללא כל תשלום, שמגיע לי סל שיקום שכולל סיוע למשפחה, ליווי ותמיכה ועוד. זה עזר לי מאוד להבין שאנחנו לא לבד ויש במדינה מי שרוצים ומוכנים לעזור לנו".
- מנהלת התוכנית נגה שטיימן - מדוע ההרצאות מתקיימות בזום?
"אם לפני הקורונה היינו מגיעים להרצות במסגרות שיקום ובבתי חולים פסיכיאטריים, בסגר זה לא התאפשר, לכן ההסברות עברו לזום. מדי חודש אנחנו מעבירים 40 הרצאות שפתוחות לקהל הרחב, בנוסף לעשרות הרצאות לארגונים שונים, כשבכל הרצאה צופים עשרות אנשים, מה שממחיש את הביקוש לידע הזה. בנוסף, מגיעות אלינו פניות רבות לאתר האינטרנט של אנשים שזקוקים לעזרה והכוונה אישית במימוש הזכויות שלהם".
- מה כוללת התוכנית שלכם בימי שגרה?
"התוכנית 'עמיתים לזכויות' כוללת סדרת מפגשים ללא תשלום המשלבים ידע מקצועי עם ידע מניסיון אישי. החל מנושאים של מימוש זכויות ועד למתן כלים מעשיים למימוש הזכויות ולתלונות במקרה הצורך".
- למי זה מיועד?
"למתמודדים, לבני משפחותיהם, לאנשי מקצוע וכן לקהל הרחב. לתוכנית שלנו יש גם אתר אינטרנט שמכיל מידע מקיף על הזכויות בבריאות הנפש, סרטונים ובהם הסיפורים של המסבירנים ואפשרות לשלוח שאלות ולקבל מענה.
בנוסף, התוכנית מציעה סדנאות תהליכיות והרצאות חד פעמיות שמיועדות לקהל מקצועי של נותני שירות, כמו: שוטרים, שמטרתן לבחון את העמדות והתפיסות הקשורות לבריאות הנפש, לאפשר היכרות מעמיקה עם מאפייניה של המגבלה הנפשית ולתת כלים לשירות נגיש ומותאם.
הקהלים שלנו הם מגוונים וביניהם ניתן למצוא את: עובדי המוסד לביטוח לאומי, צוותים רפואיים בבתי חולים, בקופות חולים ובמסגרות רפואיות אחרות בקהילה, עובדי משרדי ממשלה, מתנדבים בער"ן, סטודנטים ועובדי האקדמיה ועוד".
המסבירנים של התוכנית
אחת המסבירניות של התוכנית "עמיתים לזכויות" בהרצאות בזום, היא ידידה דרך, בת 50, נשואה ואם לשבעה. דרך, תושבת הר חברון, אובחנה יחסית מאוחר בגיל 30 כסובלת ממגבלה נפשית, אבל לדבריה כבר כילדה היא סבלה מדיכאון שהביא אותה לאשפוזים פסיכיאטריים ממושכים, בבית חולים ברזילי ובמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע.
"אחד הדברים הכי קשים שעברתי, פרט להתמודדות עם המחלה, היא העובדה שהרגשתי לבד מול המערכת", היא מספרת. "לא ידעתי מה הן הזכויות שלי ולגמרי במקרה הגעתי למידע בנושא. צריך לזכור שבן אדם במצב נפשי קשה מתייאש במהירות, וגם אם יש דרך שבה יוכל לקבל סיוע הוא לא רוצה לשמוע על זה".
- אז איך אתם עוזרים בעניין?
"בעזרת הסברה. ככל שיש לך יותר מידע, יש לך פחות פחדים. אני זוכרת על עצמי שבמשך שנים סירבתי ללכת לטיפול כי ראיתי בזה סימן לכישלון וכמובן סירבתי לקחת תרופות בגלל הסטיגמה.
במסע שלי - שאני קוראת לו 'מהסתרה להסברה' - אני שוברת סטיגמות. אני מוכיחה לאנשים שאשפוז פסיכיאטרי הוא לא מילה גסה. תרופות פסיכיאטריות הן לא מילה גסה".
- איך היית מתארת את המודעות של מתמודדי הנפש לזכויות שלהם?
"יש בעיה. אני שומעת על בני נוער ששכבו במשך שנה וחצי במיטה בגלל דיכאון. כיום הקורונה רק החמירה את פני הדברים, כששוב הכי חלשים הם אלו שסופגים את מירב הפגיעה. הדרך הכי טובה להוציא אנשים מהמיטה היא באמצעות תקווה וידע. התוכנית מסייעת למתמודדים ולבני משפחתם במימוש הזכויות המגיעות להם ומסייעת לאנשי מקצוע ולנותני שירותים לתת שירות נגיש ושוויוני; בכך היא מאפשרת השתלבות מיטבית בקהילה".
גם אלינה אלינסון, תושבת גבעתיים (גרושה בת 54), עשתה את המסלול מעמדה של מתמודדת - למסבירנית ב"עמיתים לזכויות". "עד גיל 18 הייתי בחורה רגילה לגמרי", היא מספרת. "הכל היה בסדר. עשיתי בגרויות טובות, הלכתי לחוגים, אבל כל זה נגמר ברגע שהתגייסתי לצבא. בגלל שההורים שלי היו בשליחות בארצות הברית והייתי לבד בארץ עברתי משבר נפשי קשה. סבלתי מחרדות שהשפיעו על השינה שלי וערערו את כל עולמי, אבל לא ביקשתי עזרה, כי קיוויתי שזה יעבור".
- ומה קרה בפועל?
"לא רק שזה לא עבר, אלא שזה התפוצץ בגדול ברגע שעליתי על מדים. יומיים אחרי שהתגייסתי הופניתי לקב"ן ושוחררתי מהשירות. משם הגעתי לאשפוז הראשון שלי".
- איך הגבת לכך?
"זה היה שוק גדול. ממישהי שכל העתיד שלה לפניה הפכתי לשבר כלי. התרחקתי מהחברים שהמשיכו בשירות הצבאי והסתגרתי עם עצמי. ההורים חזרו מהשליחות כדי לטפל בי. הם הציעו לי ללכת ללמוד באוניברסיטה כחלק מהשיקום. עם המון חששות הלכתי לעשות פסיכומטרי וכנגד כל הסיכויים התקבלתי ללימודי תואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב".
לדבריה, הייתה לה תקווה גדולה אבל היא התפוגגה די מהר בגלל הסטיגמה שהעיבה על חייה. "הסטיגמה השפיעה עליי כל כך חזק שחשבתי על עצמי דברים הרבה יותר גרועים ממה שחשבתי שחושבים עליי. אתה צריך להבין שבאתי ממשפחה רגילה שאין לה שום מושג על מחלות נפשיות. כל מה שידעתי על הנושא היה מהסרט 'קן הקוקיה'. אמרתי לעצמי 'זהו, השתגעתי ואין סיכוי לצאת מזה'. בגלל זה חייתי בהסתרה במשך 13 שנים. הסתרתי את זה באוניברסיטה, מהמעסיקים וגם מהחברות. ידעתי שאני לא נראית כמו מישהי שסובלת מבעיה נפשית אז פשוט הסתרתי את זה".
- ואיך את רואה את התפקיד שלך כמסבירנית היום?
"כבר שנים רבות אני בתהליך החלמה ונמצאת במקום טוב. בארבע השנים האחרונות אני ב'עמיתים לזכויות' כמסבירנית וככותבת תוכן. וחשוב לי להראות על ידי דוגמה אישית שמתמודדים יכולים לחיות חיים מספקים ובעלי משמעות".
- למה בעצם?
"כי הרגשתי בושה גדולה, האשמתי את עצמי ובעיקר פחדתי מהתגובות של החברה. הייתי בטוחה שינדו אותי ושלא יהיה לי סיכוי להתקדם בחיים. בדיעבד אם היה לי את הידע שיש לי היום הייתי יכולה להפחית את הסבל הנפשי הגדול שעברתי, וזה מה שאני מסבירה בהרצאות".
להראות יחס והתעניינות
קברניטי התוכנית "עמיתים לזכויות" מרוצים מהטיפול הדו־צדדי שהם מעניקים לאוכלוסייה, הן דרך ההרצאות והן דרך המסבירנים.
"ממדי ההצלחה הגבוהים במיוחד של התוכנית נובעים מכך שהמסבירנים הם מתמודדים בעצמם, מה שמקל עליהם להבין מה עובר על הפונים לסיוע, וכמובן שזה עוזר לקהל של מתמודדים ובני משפחה להזדהות עם המסבירנים ולהקשיב להם", אומרת מנהלת התוכנית שטיימן. "חשוב לציין שהמסבירנים לא רק מספרים את הסיפור האישי שלהם, אלא גם ובעיקר מנגישים את נושא הזכויות, שזו העזרה הכי חשובה שמתמודד יכול לקבל. היבט נוסף שמכתיב את ההצלחה שלנו הוא הגב המקצועי הרחב שאנחנו מקבלים ממשרד הבריאות, בשילוב של התפיסה הקהילתית של החברה הארצית למתנ"סים.
אין לי ספק כי הנחיות הקורונה יצרו אתגר עצום בנושא בריאות הנפש ושבעקבות המגפה נכפה עלינו ריחוק חברתי. זה קשה יותר אבל אסור להתייאש וצריך למצוא דרכים יצירתיות כדי לתמוך האחד בשנייה בכלל, ובפרט במי שנמצא במצב נפשי פחות טוב - כדי שחלילה לא ישקעו עמוק יותר".
- מה הפתרונות שאת מציעה?
"יש הרבה דרכים שבהן אפשר להראות יחס והתעניינות, גם אם זה נראה כמו עזרה קטנה - הרי שכל צעד הוא משמעותי עבור המתמודד. אפשר ליזום מפגשים דרך הזום, להרים טלפון, להיפגש בחוץ ולשמור על מרחק. להשאיר חבילה ליד הדלת שתשמח את המתמודד. לשים שלט 'ברוכה הבאה' ולהביא אוכל לאישה בודדה שחזרה מבית החולים. כשרוצים, יש הרבה דרכים לדאוג אחד לשני. צריך רק לרצות".
