איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת בר שדה, מערד.
בצילום: דגנית (50), אלי (58), צוף (21), אביב (18).
הבית: אלי: "צמוד קרקע שקנינו ב-100 אלף דולר. יש פה שני סוגי אנשים - כאלה שיכולים להרשות לעצמם וכאלה שרוצים לברוח מפה. אנחנו מצאנו בערד בית".
ערד? אלי: "אנחנו גרים בערד 20 שנה אבל הגענו לכאן מקיבוץ הר עמשא. זה 20 דקות מפה וזה מקום מדהים. הקמנו את הקיבוץ ב-1995 אחרי רצח רבין. זה היה קיבוץ של אנשי תקשורת כשהמטרה הייתה ליצור קיבוץ סוציאליסטי וזה כמעט הצליח לנו. אני הייתי צלם וידאו של מופעים גדולים וגרנו אז במרכז. זה היה לגמרי אידאולוגיה אחרי השבר הגדול וזה שינה לנו את תפיסת העולם. היה אז רגע קוסמי שאמרתי או שאני עוזב את הארץ או שאנחנו עושים משהו והקיבוץ היה סוג של בריחה למקום שאף אחד לא רצה. הקיבוץ היה פרוץ ונטוש והבאנו גרעין של אנשים שהרגישו כמונו. זו הייתה הרפתקה מעניינת אבל כשהתחילו לריב החלטנו לעזוב. הילדים כבר למדו אז בערד והחלטנו ללכת אחרי הילדים. הקמתי פה עיתון מקומי בשם 'הצבי' שנהיה רשת של מקומונים".
זה ניתוק לגור פה? צוף: "הכל פה קרוב ואם רוצים משהו אחר לוקחים את הרכב וקופצים לבאר שבע". אלי: "זה מה שהם למדו מאיתנו - בילינו בתל אביב יותר מאנשים שגרים בתל אביב. אנחנו לא באמת הפכנו לערדניקים. אני אומר שאם רוצים לאהוב את ערד וליהנות ממנה אסור לך להיות ערדניק. אנחנו לא מוכנים שמקום יקבור אותך. יש לי חבר שגר בדרום תל אביב ואתה לא יכול לקבוע איתו פגישה בצפון העיר כי הוא לא ייצא משם. בסוף אנחנו כן אוהבים את המדבר אבל זה לא מה שהביא אותנו לפה".
צוף, החברים שלך פה? "יש עדיין חברים פה אבל הרבה עזבו, חלקם גרים בבאר שבע, חלקם בתל אביב". דגנית: "כשאתה מגדל ילדים המטרה היא לא להשאיר אותם בעיר. זה לא היעד שלנו". אלי: "אנחנו בעד שיעזבו ואם יום אחד הם יחליטו להקים פה משפחה בערד זה יהיה נפלא. גם אנחנו נדדנו בעולם ובארץ. בכל מקרה העיר עכשיו בפריחה תיירותית וצוף התחיל לעשות פה יין אז בינתיים הוא פה".
יקב צוף? צוף: "היקב ממש מתחת לבית. אבא עבד בתור מנכ"ל של יקב יסיף בערד ובתור ילד התלהבתי מאוד והכנסתי יחד עם אבא יין כבר בגיל 9 וידעתי שאני רוצה להכין יין. היום יש לנו את השיטה שלנו - אנחנו עושים יין בצורה טבעית בלי התערבות של חומרים כימיים כמו גופרית ושמרים. זה יין טבעי לגמרי. אתה לא מקבל כאב ראש ואין האנג אובר ואתה יכול לשתות כמה שאתה רוצה". אלי: "זו הבשורה שלנו לעולם. אנחנו עושים 6,000 בקבוקים בשנה שאפשר לקנות אותם רק פה. יצרנו מודל כלכלי שאנחנו מרוויחים מ-6,000 בקבוקים וזה מספיק לנו כי אין פערי תיווך. כדי לגדול ולהרוויח השלב הבא הוא רק ב-100 אלף בקבוקים ולשם כנראה לא נגיע. בנוסף אנחנו מתפרנסים מארוחות אבירים שאנחנו עושים פה".
ארוחות אבירים? אלי: "זה סוג של אירוח ביתי, מדורת השבט. משתה אבירים שבאים אנשים זרים אחד לשני ויושבים ערב שלם ומבלים יחד. אוכל טוב, הרבה בשר ויין. חשבנו לעשות אחד כזה בחודש אבל הביקוש הדהים אותנו והגענו לפעמיים בשבוע. מגיעים מכל העולם ומכל הארץ. דגנית מבשלת ואני עושה את הבשר במעשנה מיוחדת. הבשר מביא את האנשים - יש 12 סוגי בשר, והיין משאיר אותם".
דגנית? "אני מנהלת שיווק של חברת מצודות שזו חברת בת של אור משימות לאומיות - תנועת התיישבות בנגב ובגליל שהקימה 8 ישובים. היום אנחנו בתהליך של התיישבות אורבנית עירונית חדשה. בשדרות יש לנו שכונה של 285 יחידות שחלקן להשכרה לטווח ארוך ובמתחם עצמו יש תעסוקה, משרדים, חוגים לילדים, חדר כושר וכו'. זו תפיסת התיישבות שמסתכלת על ישראל 2048 ולאן רוצים להגיע במטרה לעבות את הפריפריה באוכלוסייה שמתפרנסת וחיה בשכונה, בלי צורך לבלות שעות על הכביש".
קורונה? אלי: "נהנינו מכל רגע. לא היה בן אדם מאושר יותר מאיתנו. כלכלית אומנם אכלנו חרא כמו כולם. כל החיים אנחנו במינוס, יותר גדול או יותר קטן. אנחנו לא חיים בגלל המינוס. אבל הסתדרנו, דגנית המשיכה לעבוד ויצרנו קונספט חדש שאנחנו מביאים ארוחת שבת טובה של בשר, יין ולחם עד הבית".
ההחלטה הכי טובה? אלי: "לפני 4 שנים להקים את מדורת השבט. הילדים התאהבו מחדש בבית שלהם וגם ערדניקים שמגיעים ופוגשים זרים ושומעים את ההתפעמות שלהם מערד ונעשים גאים בערד. אז אתה קולט שעשינו משהו טוב".
חופשה אחרונה? דגנית: איטליה. וגם זו שלפניה איטליה. לא משנה מה אנחנו מתכננים בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו באיטליה".
