את הקניונים אף אחד לא רואה. הם מחביאים את עצמם ואי אפשר לראות את הדילול במבקרים, את החנויות הסגורות או הנטושות. את חנויות הרחוב אי אפשר להסתיר. הן בולטות, מי בריקנותן ומי בשלטי ההשכרה על חנויות הראווה שלהן, כמו פצעים אורבניים מכוערים. בפינה הזאת נסגרו שלוש הקומות של חברת האופנה הגדולה C&A, ולידה המסעדה האיטלקית, וקצת יותר למטה ברחוב ‑ המאפייה המשפחתית.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ראשי הערים הגדולות בגרמניה אינם יכולים להרשות לעצמם את גסיסת מרכזי הערים. הפתרון? עיריות רבות שוכרות את החללים הריקים לשנה מראש מבעלי הנכס ומציעות אותו להשכרה קצובה של שלושה חודשים.
בחנות לא רחוקה ממקום מגוריי, על שדרת קניות ידועה, עסוקים כעת בהקמת חנות חדשה שהמוטיב שלה הוא קניות לחג ה"הלואין" (ליל כל הקדושים). לפני כן עמדה שם כל הקיץ חנות מפורסמת לגלידות, שניצלה את המקום למכירות ובעיקר כדי לשווק ולהריץ טעמים ניסיוניים. בעוד שלושה חודשים, על פי בעלת הבית נורה פריל, יושכר המקום ליזם שימכור במשך שלושה חודשים ציוד והלבשה לסקי.
האינטרס ברור
"עבורנו זה סידור מעולה", אומרת פריל, "אנחנו מקבלים מהעירייה כסף לשכירות לשנה ואיננו צריכים להתעסק במציאת שוכר חדש ובסכנה שהנכס יישב ריק ולא יניב דמי שכירות במשך חודש או יותר". העירייה מרוויחה מגביית מיסים מבעלי החנויות ובעצם יכולה להחליף מענקים כספיים לאלה שאינם עובדים בגלל הקורונה בתמריצים כספיים לאלה שרוצים לפתוח ביוזמה כלכלית חדשה או להחזיר את העסק שלו לרחוב בצורה מצומצמת יותר.
לבעלי העסקים האינטרס ברור: חלקם יוצאים מהדיכאון הכלכלי והאישי וחוזרים לעבודה, אחרים מקבלים הזדמנות לפתוח עסק בסיכון יותר נמוך ובשכר דירה של 25%-50% משכר הדירה לפני הקורונה. החלטת ראשי הערים לפתוח במיזם הורידה את מחירי הנכסים. בעלי הנכס שמחו לקבל שכר דירה מופחת אבל מובטח לשנה, והסבסוד לעירייה הבטיח לשוכרים הזמניים שכר דירה שפוי במרכזי הערים.
תחת הכותרת "אנחנו קונים את הערים שלנו בחזרה", משקיעות עיריות רבות 20-10 מיליון אירו בשנה כדי לשכור חנויות ולהעביר אותן במחיר מסובסד ליזמים. לא זול, אבל הרבה יותר זול מהאפשרות שמרכזי הערים יגססו אט אט. הקונספט גם מאפשר לראשי העיריות לעצב מחדש את הנראות של דאון טאון: במקום חנויות זולות ולא מגרות של הכל באירו, חנויות בוטיק מיוחדות ומסעדות אותנטיות.
יש לפרויקט התנגדות מצד בעלי עסקים שנשארו בחנויות ורואים בתופעה תחרות לא הוגנת. אחרים לא מרוצים מכך שעיריות הופכות ליזמיות עם כספם של משלמי המיסים. בעלי הון רוצים לנצל את הריבית הנמוכה ואת העובדה שהכסף שלהם בבנק מאבד מערכו, ולא מעטים מנצלים את התקציב הפדרלי כדי להשתתף בשיפוצים ובבנייה שמחדשת את פני הערים. כולם יודעים שהברירה הרבה יותר גרועה: ערים שוממות ומדכאות ומעגל אבטלה מתרחב.
