איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת רבין מירושלים.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: יובל (47), חנה (41), גפן (13), תכלת (13), גרן (10), כרם (7).
הדירה? חנה: "קנינו דירה בירושלים ב-3.5 מיליון שקל עם משכנתה גדולה ואנחנו בתהליכים למכור את הדירה שהייתה לנו בשווייץ. עלינו מבאזל באוגוסט ולקח זמן עד שמצאנו ושיפצנו. זה היה ממש חורבה. אנחנו עוד עובדים על פירוק ארגזים. הכי חשוב היה לנו שתהיה תקרה גבוהה ושיהיה מקום לעוגב".
עוגב? חנה: "יובל מוזיקאי ומנגן על עוגב וזו אחת הסיבות שרצינו שיהיה לנו בית שאף אחד לא יוכל להוציא אותנו. אנחנו מכירים הרבה חברים שיש להם חוזה לשנה ועוברים כל שנה או שנתיים. אצלנו זה לא אפשרי כי אי-אפשר כל פעם לפרק ולהזיז את העוגב. זה לא טוב לכלי. כרגע הוא עוד מפורק ואנחנו מחכים שיגיע בונה עוגבים מגרמניה כדי להרכיב אותו". יובל: "שמעתי עוגב בתור ילד וידעתי שזה מה שאני רוצה. חשבו שאני משוגע אבל לי היה ברור שזה מה שאני הולך לעשות".
ירושלים? חנה: "כשהיינו שם ידענו שאנחנו רוצים את ירושלים. כשהמשיח יבוא נהיה קרובים. כבר מבאזל הסתכלנו איפה הדברים החשובים ולפי זה חיפשנו. מצאנו דירה קרובה למרכז ובעיקר קרובה לאקדמיה למוסיקה כי הבנות מנגנות והיה חשוב להן להמשיך עם זה. זה מדהים שאנחנו כאן כבר חצי שנה ועוד לא היינו בכותל".
יובל: "כיף לנו פה והחיבור מדהים. אנחנו לא מכירים כמעט אף אחד וקיבלנו כמות של משלוחי מנות משכנים וחברים של ילדים מבית ספר". חנה: "הרבה יותר חם וחברותי פה. אנשים מדברים אחד עם השני". יובל: "גם בשווייץ אנשים ידידותיים אבל הם עושים את זה כי ככה צריך להתנהג. פה זה אחרת, זה הרבה יותר אותנטי".
למה עלייה? חנה: "ראינו שאין עתיד ליהודים באירופה. הקהילה היהודית מצטמצמת משנה לשנה ועכשיו יש שם קהילה של כ-1,000 חברים שמחולקת לדתיים וחילונים. רצינו חינוך יהודי והבנו שאנחנו לא יכולים להישאר. יש בבאזל בית ספר יסודי יהודי אבל זה 3-2 ילדים בכיתה והרבה פעמים לומדים כיתות בגילאים שונים יחד כדי לחסוך בעלויות של מורים. היה פעם ביום שיעור עברית וניסו להכניס להם ידע אבל לנו זה לא הספיק".
מה את עושה? חנה: "עבדתי במוזיאון היהודי היחיד בשווייץ. הוא די קטן. הייתי אחראית לארכיון ולאוסף. סוג של אוצרת של המוזיאון. יש שם פריטים של הרצל אבל לא רק. יש הרבה יודאייקה ומוצגים שקשורים לדת. הייתי שם 16 שנה וזה לא היה קל לעזוב וכשהגעתי לארץ הייתי מתוסכלת. זה לא קל לעשות עלייה כי מפסיקים את כל החיים, אין משכורת ואתה שואל את עצמך, ׳מה עכשיו?׳. למזלי בגלל הקורונה המשכתי לעבוד קצת דרך האינטרנט וטיפלתי בקטלוג הדיגיטלי וזה הציל אותי. אנחנו יכולים לחיות מלחם יבש ומים אבל יש משפחה ואחריות. למזלי חיפשו רכזת מידע בארכיון איינשטיין בירושלים וקיבלו אותי ואני בשבוע הראשון לעבודה. אני כל כך שמחה שזה מאוד דומה לעבודה שעשיתי בשווייץ".
יובל? "יש לי מלא כובעים. אני מוזיקולוג וגם מוזיקאי פעיל אבל מעבר לקונצרטים שעשיתי בכל אירופה תמיד הייתי עם רגל אחת בארץ. אני כבר 11 שנה מנהל אמנותי של עמותת חובבי העוגב בישראל והשנה זו השנה התשיעית של פסטיבל ימי מוזיקה יהודית שזה בייבי שלי. זה פסטיבל שנותן במה לכל המוזיקה היהודית החל מקלאסית וחזנות, פיוטים ומוזיקה קאמרית. באירופה נותנים למוזיקה הזו הרבה כבוד ודווקא פה מתייחסים לזה כאל מוזיקה סוג ב׳. הפסטיבל שמתחיל ביום ראשון הקרוב יהיה מקוון ואפשר יהיה לראות את ההופעות בחינם דרך אתר הפייסבוק של ימי מוזיקה יהודית".
מה תעשה בארץ? יובל: "הייתי אמור ללמד במכללה והגיעה הקורונה ואיתה קיצוצים אז אני מחפש ובעזרת השם יהיה טוב".
מינוס? יובל: "מעולם לא חייתי על מינוס למעט שתי תקופות. השנה הראשונה שלי באירופה כשלא הייתה לי עבודה ועכשיו. אנחנו חיים על האדים של החסכונות ואני לא יכול למנוע מהילדים אוכל או לימודי נגינה שזה כמו לחם ומים, אז זה צריך לצאת מאיפה שהוא. יש חשש אבל משהו יגיע בסוף".
יש רגעי חרטה? יובל: "החיים בשווייץ נורא נוחים ושקטים. אתה מרוויח טוב והרבה יותר קל שם לחסוך מאשר פה. מבחינה כלכלית ישבנו על סיר הבשר והיינו יציבים ובטוחים. חיינו טוב ולא בדקנו מה אנחנו קונים ואם רצינו לטוס עוד פעם אז טסנו אבל ההחלטה לעלות לא הייתה כלכלית אלא ערכית. והערכים שלנו לא השתנו ולכן אין שאלה מבחינתנו".
חופשה אחרונה? יובל: ״בארץ. במלונית הקורונה כשעלינו. זה היה סיוט. שבועיים בחדר בלי לראות שמש. הרגיש כמו כלא".
