איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת בוקיש מהיישוב צוקים.
בצילום: דביר (9), עדן (12), אסף (40)ֿ, הילה (40).
צוקים? אסף: "הגענו לערבה לפני שמונה שנים. צוקים זה מקום שקשה למצוא בו בתים, כי יש הרבה ביקוש. הגענו לפה בעקבות המורה שלנו, לאמה דבורה".
לאמה דבורה? אסף: "שנינו לומדים בודהיזם, וכשהמורה שלנו הייתה בריטריט של שלוש שנים בארה"ב - זה שלוש שנים של בידוד ושתיקה - חיפשנו מקום שכשהיא תצא היא תוכל לשבת בו וללמד אותנו - קבוצה של כמה עשרות אנשים. בחרנו במואה, מתחם אקולוגי, ליד צוקים. ידענו שאנחנו רוצים לגור ליד, ומיד אחרי שהגענו לפה הבנו שצוקים זה מקום מיוחד".
ריטריט? הילה: "המטרה היא לפגוש את המציאות איך שהיא עובדת באמת, להאט את המיינד עד שאתה רואה את הדברים כמו בהילוך איטי. אתה מפסיק להתעסק בטלפונים ושיחות סרק וצורכי היומיום, ואתה עובר היטהרות ומתחיל לראות ממה החיים מורכבים. אם פיצחת את הקוד לחיים שלך ואיך לחסוך את הסבל והמחסור - לא צריך שום דבר אחר".
המגרש? אסף: "בחרנו מגרש, אבל פחדנו שנקנה ובסוף הקהילה תתיישב במקום אחר, והמו"מ התארך. כשאמרו לנו שיש עוד אנשים שרוצים את המגרש, החלטנו לוותר לטובתם". הילה: "בלימוד אומרים - מה שאתה רוצה לקבל, צריך לזרוע זרעים וזה יחזור אליך. אם אתה רוצה שיהיה לך טוב, תהיה טוב". אסף: "היה חבל כי זה היה מאוד בזול - 120 אלף שקל, וכשרצינו כבר שילמנו 250 אלף שקל. זה קצת הרגיז, כי המוכר עשה קופה על מגרש של המדינה, אבל אלה החיים".
הבית? אסף: "אנחנו בונים את הבית שלנו לבד עם מתנדבים שמגיעים לעזור. הרבה שנים עזרנו לאחרים לבנות, כך שצברנו קצת ניסיון. אנחנו לא אוהבים שדברים קורים באופן מלאכותי, ולא רציתי לקנות בית מוכן כמו שקונים חלב בסופר. כל המידע זמין היום במכשיר הקטן שאנחנו מחזיקים ביד. יש לי חבר שקנה ג'יפ ישן והוא סיפר לי שהוא מטפל בו בעצמו. שאלתי אותו אם הוא לא מפחד והוא ענה משהו שנחרט אצלי: 'כשאני רואה בורג משוחרר, אני מחזק אותו, אני רואה טפטוף שמן, אני מנסה להבין מה זה. המכונאי, לעומת זאת, בא, עושה מה שצריך והולך. כמה שאני אעשה את זה פחות טוב ממנו - עדיין אכפת לי ואעשה את זה יותר טוב'".
עלות? אסף: "אנחנו בונים את הבית מהמפ (קנבוס), שזה קנאביס תעשייתי שמערבבים עם תערובת סיד. זה חומר יקר, והבנייה הזאת לא זולה. עד עכשיו עלה לנו כ-1.5 מיליון שקל". הילה: "היינו תמימים ולא ידענו לאן אנחנו נכנסים". אסף: "אנחנו אוהבים לנפץ את החלומות שלנו על סלעי המציאות. אז אמנם זה לא זול, אבל זה בסוף יהיה בית שבנינו בידיים".
איפה גרתם בזמן הזה? הילה: "נכנסנו אל הבית במאי ובזמן הבניה גרנו בקרוואן בחצר אליו הגיעו מתנדבים מכל העולם לעזור לנו. פתאום הבנו שאנשים באים לחיות אצלנו, ובכל פינה היה מזרן. היו תקופות שהיינו קמים בבוקר להכין את הילדים לבית הספר ואתה רואה מתנדבים במקלחת מצחצחים שיניים. היו יפנים ואירופאים וכמובן גם ישראלים, וכולם יודעים שיש להם בית פה. לתת מעצמך בשביל מישהו אחר זה אחד הדברים הכי טובים שאפשר לעשות".
מה אתם עושים? אסף: "שנינו בעברנו הייטקיסטים. הכרנו בממר"ם". הילה: "גרנו בתל אביב בדירה של ההורים שלי, והיינו בעבודות מסודרות עם הרבה כסף. היה לנו בלו"ז חופשת סקי בחורף וטיסה לחו"ל פעם בחודשיים אבל עמוק בפנים הרגשנו שמשהו לא מסתדר". אסף: "בגיל 25 הייתי בסיטואציה שאם הייתי מגיע אליה בגיל פנסיה הייתי יכול להגיד ששיחקתי אותה - המעמד, התנאים, השכר - אבל העניין הוא שזה הגיע בגיל 25, ושאלתי את עצמי לאן זה מוביל, כי כשאתה שם אתה מגלה שלא הכל מדהים והבנתי שאני רוצה שינוי". הילה: "בלאמה דבורה נתקלנו באיזו הרצאה ואני הרגשתי שפגשתי את האמת. בכל דבר לפני זה תמיד מצאתי איזו סתירה, ובאופן שהיא הסבירה הייתה איזושהי שלמות".
השינוי? אסף: "זה נראה כאילו אנחנו משוגעים, אבל עשינו את הדברים בהדרגה". הילה: "עברנו בהתחלה למושב טל שחר, עזבתי את העבודה והתחלתי להתעניין במזון אורגני ולמה זה כל כך יקר. אז התחלתי להביא שקים גדולים ולמכור לאנשים לא למטרות רווח. אסף היה בהייטק עדיין. ואז כשעברנו לערבה הקמנו את חנות 'טבע בוקיש' בכפר האמנים בצוקים כדי להנגיש את המזון הזה ונוצרה קהילה סביב החנות". אסף: "אני עבדתי בחצבה במחקר ופיתוח, אבל היום אני בונה את הבית במשרה מלאה, ומקבל ריטיינר על תוכנה שפיתחתי".
מינוס? אסף: "לא. חסכנו בהייטק ויש לנו את הדירה שקיבלנו מההורים של הילה. מסתדרים".
