אוצר מהעבר: "סע לדובאי, האמירות הגיעה לפשיטת רגל". צפו
(צילום: שחר גולדשטיין)
אוקטובר 1993. בנמל התעופה של אבו דאבי החום הגיע ל-40 מעלות. משהו רגיל במקום הזה. באולם ביקורת הדרכונים היה דווקא די קריר. כמו בכל פינה באיחוד האמירויות, האולם היה ממוזג. אולם, מהר מאוד התחלתי דווקא להזיע.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פקיד ביקורת הדרכונים, לבוש בגלימה לבנה, עליה סמל איחוד שבע האמירויות, וכאפיה לראשו, עלעל בדרכון ובמסמך הוויזה שמסרתי לו זה עתה. הוא הביט בתייר שעמד מולו, אחד משלושה בלבד שהגיעו בטיסה של סוויסאייר מציריך, וחזר לדפדף בדרכון.
לפתע נפלטה מפיו קריאה, בטון של שאלה-תשובה, שנשמעה בכל קצווי האולם. "אי-ז-ר-אי-ל?!" - "כן", עניתי במבוכה". "ומאיפה אתה מגיע כעת?" - "משוויץ, בטיסה של סוויסאייר". הפקיד הביט בתייר שעמד מולו משתומם, פלט כמה מילים שלא היו ברורות לי, וסימן לשוטר שעמד בסמוך להיצמד אלי.
אני מניח שהייתי חיוור, אבל דבר אחד ידעתי: אני מזיע מכף רגל ועד ראש. חששתי שעוד רגע אהיה נעול באיזה חדר מעצר קטן בשולי נמל התעופה, מבלי שאיש יידע על כך. "בוא אחרי", הורה לי הפקיד בסבר פנים חמור, והוסיף באנגלית: "פליז" (בבקשה).
מאוחר יותר למדתי כי באמירויות שולטת מסורת הגינונים הבריטיים, וכל פקיד או שוטר, גם אם נחשדת בעבירה, יתייחס אליך בכבוד (בהחלט היה כבר אז מה ללמוד בארץ). הפקיד הוביל אותי לחדר צדדי, שם ישב הממונה עליו, מנהל מחלקת ההגירה בנמל אבו דאבי. "שב, אדוני", אמר לי הפקיד הבכיר, והוסיף מיד "בבקשה".
10 צפייה בגלריה
בסוף הצליח לצאת מהשדה. מתוך ביקורו של כתב "ידיעות אחרונות", גד ליאור, באיחוד האמירויות - 1993
(צילום: גד ליאור)
הייתי מתוח ואין ספק בכלל שהמנהל הבכיר הבחין בכך, אף כי גם אני הבחנתי מיד שגם המנהל מתוח. גם הוא היה לבוש בגלימה וכוכב זהוב מעטר אותה, כאות לדרגתו כנראה.
החקירה הייתה מהירה: "אתה בעל דרכון גרמני. אתה גר בגרמניה?" - "כן, אדוני" (באותן השנים הייתי שליח "ידיעות אחרונות" בגרמניה). "אתה גם בעל אזרחות ישראלית", קבע האיש, לא שאל - "כן, אדוני". "ואתה סופר או עיתונאי"? - "גם וגם". (עדיף שם לא רק עיתונאי).
"לכאן לא באים ישראלים. איך השגת ויזה?", תמה המנהל, כשהוא סוקר אותי שוב ושוב במבטו החודר. "ביקשתי לערוך ביקור באמירויות ולתאר את ההתקדמות שמתרחשת בה, והוזמנתי לכאן על ידי השלטונות". הימרתי על כך שלפקיד אין איך לבדוק את דבר קבלת "ההזמנה מהשלטונות".
עוד מבט אחד של מנהל מחלקת ההגירה בדרכון ובתייר שעומד מולו, ולפתע הופיע חיוך על פניו ונזרקה לחלל האוויר מילה אחת: "וולקאם". את הזיעה השארתי לימי הביקור הבאים, בחום שהגיע גם ל-48 מעלות.
מחדר החקירות לקניון הגדול בעולם
27 שנים אחרי, יצאו השבוע אלפי ישראלים, בעשרות טיסות לאיחוד האמירויות. איש לא תחקר אותם בנמל התעופה. פה ושם הייתה בעיה עם ויזה מסוג שונה לזאת שנדרשת כעת, אולם כל הישראלים היו כבר שעה-שעתיים אחרי הנחיתה למרגלות גורדי השחקים בליבה של דובאי, או על האי המיובש, ובוודאי בקניון הגדול בעולם.
איחוד האמירויות הערביות היא מדינת מדבר מוסלמית עשירה בנפט, השוכנת בצפון-מזרח חצי האי ערב, במפרץ הפרסי, ממש מול מי שאינה ידידתה ולא ידידת ישראל כיום, איראן. רק 1.4 מיליון מתוך 10 מיליון תושביה הם אמירתים אמיתיים, בעלי אזרחות של איחוד שבע האמירויות שחברו להן יחדיו - אבו דאבי הבירה (תואמת ירושלים), דובאי הנוצצת (תואמת תל אביב), פוג'יירה, ראס אל ח'ימה, עג'מאן, אום אל-קיוין ושארג'ה.
את עצמאותה קיבלה המדינה המדברית מהממלכה המאוחדת בשנת 1971. בכל אחת מהאמירויות עומד שייח' ששלטונו עובר בירושה. מנהיג האמירויות הוא השייח' של אבו דאבי. עם זאת, כל אמירות מנהלת עצמאית את כלכלתה, חיי החברה והדת שלה, אך מדיניות החוץ וההגנה היא משותפת ומוכרעת במקרים רבים בבירה אבו דאבי ובדובאי העשירה.
הדרך אל העושר של האמירויות: מכפרי דייגים נחשלים למעצמת נפט
המדינה המתקדמת הזאת, שהתמ"ג שלה לנפש מגיע כיום ל-70,371 דולר, המציב אותה במקום ה-11 בעולם, לא הייתה כזאת מאז ומעולם. עד 1960 היו אלה אמירויות עניות של קובץ כפרי דייגים, נחשלות, דלות אמצעים, עם עוני חמור. האמירתים עסקו אז בעיקר בענפי הדייג, בניית ספינות וסירות ובסחר ימי.
המהפך הגיע ב-1961 עם גילוי אוצרות הנפט העצומים הראשונים בתחומה. בתוך חמש שנים הפכו האמירויות העניות לעשירות. לפתע עלתה רמת החיים בהן במאות אחוזים ומדינות העולם החלו לחזר אחרי מה שהפך כעבור שנים ספורות לאיחוד של כל האמירויות - למדינה גדולה ומבוססת אחת. איחוד האמירויות הפכה לענקית ויצואנית נפט וגז טבעי.
כעבור שני עשורים, בשנות השמונים, לאחר שהחלה בניית בתי מלון מפוארים, פיתוח חופי הים הנפלאים במדינה, בניית מרכזי סחר ואחר כך גם מרכזי היי-טק גדולים, הפכה איחוד האמירויות הערביות גם למדינת תיירות מבוקשת, אף כי זאת גדלה רק בהדרגה ולשיאה היא הגיעה בשנות האלפיים.
הייתי באיחוד האמירויות מספר פעמים, אך ללא ספק הביקור המדהים מכולם היה אז, בשלהי שנת 1993. כבר בימים ההם גילתי הרבה מנפלאות המדינה המיוחדת הזאת: מחד, עושר בלתי נתפס אצל רבים מהאמירתים, שנסעו כבר אז במכוניות פאר כדוגמת רולס רויס וקדילק, כאשר נשות השייחים רוכשות בשוק הזהב הנהדר תכשיטים בעשרות וגם במאה אלף דולר, באחר צהריים אחד של ביקור בחנויות שוק הזהב.
אולם מאידך, חיו באותה מדינה עצמה גם מיליוני עובדים זרים, רבים מהם מפקיסטן, אפגניסטן, בנגלהדש, לבנון, הודו ונפאל, שעבדו למעשה ברוב המקצועות שהאמירתים לא חשבו אפילו לרגע לעבוד בהם - עבודות ניקיון, נהגי מוניות, צבעים, זבנים בחנויות ומלצרים. שכרם הגיע אז ל-800 עד 1,500 דולר בחודש.
כפי שהעידו בפני אז עובדים זרים, שעמם שוחחתי, בארצותיהם, כמו סרילנקה או פקיסטן, הם היו מרוויחים בערך 50-30 דולר בחודש. את מאות הדירהאם שחסכו כל חודש הם היו שולחים הביתה וכך משפרים עד מאוד את רמת החיים של בני משפחותיהם בארצם.
המודל הבן גוריוני, גרסת המפרץ הפרסי
סיירתי אז בארבע מתוך שבע האמירויות - דובאי, אבו דאבי, ע'גמאן ושארג'ה - ומה שהפליא אותי יותר מכל היו מחד, עוינות רבה למדי לישראל, שכמעט עלתה לי פעמים אחדות במעצר כאשר שוטרים ביקשו לבדוק את דרכוני ונדהמו מהעובדה שהתייר "נולד בירושלים", ומאידך, כיצד הצליחו האמירתים להפריח את המדבר, ממש כמו שהבטיח אצלנו דוד בן גוריון, ולהצמיח בערים הגדולות - שהפכו מחומות ומאובקות לירוקות וזוהרות - גנים לתפארת.
בסוף הכתבה שלי באוקטובר 1993, דיווחתי על היציאה הלא סימפטית במיוחד מאבו דאבי, שנקרתה בדרכי. פקידי ההגירה, בקרי הגבול, המוכסים והשוטרים חקרו אותי במשך שעתיים, ובשלב כלשהו איימו להחרים לי את כל 400 התמונות שצילמתי באמירויות - ופיתחתי מראש, על פי עצת אנשי עסקים שחיו באמירויות. "חסר לך שלא תראה להם תמונות שצילמת בביקורך", הסבירו לי.
נחקרתי על המקומות שבהם הייתי והתברר לי שעל רובם הם כבר קיבלו דיווח. הם שאלו אותי עם מי נפגשתי, את מי אני מכיר באמירויות ("באמת אף אחד", אמרתי את האמת), עד שסמוך מאוד לטיסה חזרה הודיע לי פקיד בקרת הגבולות כי "אתה חופשי ללכת לאולם הנוסעים ולדיוטי פרי". נשמתי לרווחה.
את הכתבה המיוחדת ששיגרתי לפני 27 שנים מאבו דאבי, כעיתונאי ישראלי ראשון שביקר באיחוד האמירויות, הכתירו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" בכותרת "אבו דאבי - יותר זהב מגרגרי חול". כותרות נוספות שעיטרו את הכתבה היו "מייבאים למדבר גינה מהולנד לבקשת השייח", וגם: "באמצע המדבר זרוקות מאות מכוניות פאר חדישות. הלחות והחום הורסים את המכוניות. השייח'ים מחליפים אותן אחרי חצי שנה".
"זה בא לנו כמו רעם ביום בהיר"
הביקור הבא שלי באמירויות היה כבר שונה לחלוטין. הגעתי בשנת 2009 לדובאי בשל סיבה שנראית ודאי היום לישראלים המבקרים כעת בהמוניהם כדמיונית לגמרי. העורך פנה אלי וביקש: "סע לדובאי. האמירות הגיעה לפשיטת רגל". זה היה נכון, אף כי קשה היה להאמין שזה מה שקרה לאמירות הזוהרת הזאת, שהייתה זכורה לי עוד לטוב מביקורי 16 שנה קודם לכן.
הסיבה הייתה פשוט בזבוז ראוותני של כספי האמירות, עד שהפכה לחדלת פירעון. הרקע היה ברור: ייבוש הים ובניית האיים המלאכותיים המרהיבים, בניית מאות גורדי שחקים ומלונות פאר, שאחד מהם, על האי, אף זכה לשבעה כוכבים, בנייתו לגובה של מה שהיה למבנה הגבוה בעולם, בורג' ח'ליפה, הקמת קניוני הענק, סלילת האוטוסטרדות המדהימות והקמת מתקני ספורט ושעשועים במיליארדי דירהאם. כל אלה רוששו את קופת המדינה, בעידן שמחירי הנפט ירדו בו מגדולתם.
המכה הפעם הייתה כואבת. בכתבה שפורסמה בסוף שנת 2009 ב"ידיעות אחרונות" ציטטתי את סגן מנהל "נשיונל בנק אוף אם אל קאיוואין", שאמר לי בכאב: "זה בא לנו כמו רעם ביום בהיר. ודע לך, בדובאי שומעים רעמים פעם בחמש שנים. זאת מכה שלא ברא השטן. אני מאוד חושש שדובאי תיקלע לשנים לא מעטות של בצורת בבנייה, בהשקעות ובפיתוח התשתיות. כל העבודות נעצרו באמצע. אנחנו לא יכולים לתת אשראי. כאן מתכוננים לרע מכל".
וכך עמדה לפתע דובאי בפני חובות מיידיים של 60 מיליארד דולר, ועוד 70 מיליארד דולר חובות נדחים. כך נפסקה לפתע הבנייה בדובאי, שכבר הוקמו בה 200 גורדי שחקים, חמישה קניוני ענק, בהם הקניון הגדול בעולם ונמל תעופה משוכלל ומהיפים בעולם, שלא הזכיר במאומה את הנמל הישן הקודם.
זקני דובאי נזכרו לפתע בימים אחרים, של עוני אמיתי
ב-9.9.2009, תאריך יפה כשלעצמו, חנכו בדובאי רכבת תחתית לתפארת. עדיין בנו תריסר גורדי שחקים חדשים, התיירים הציפו את דובאי ונרכשו בה בשנה יותר מכוניות פאר יוקרתיות במיוחד מאשר בגרמניה או בצרפת. ולפתע נעצר הכל. בבת אחת נגמר הכסף גם לאלפי מיליונרים שנאלצו פתאום להתכנס בבתיהם ולהפסיק את מחול העושר, עם הפורשה והלמבורגיני. כפר הדייגים הקטן מלפני 50 שנה שהפך לעיר מהמתקדמות בעולם עוד היה זכור לזקני דובאי, שנזכרו לפתע בימים אחרים.
וכך פגשתי ברחובות דובאי את התושבים המקומיים, חלקם עשירים, שגם אם לא ירדו מנכסיהם, לא היה נעים להם, כאשר המדינה פושטת רגל, לקנות מכל הטוב שבקניוני הענק בדובאי. בכתבה מלפני עשור ציטטתי אישה עטוית רעלה, שאמרה לי בתור לחנות "ערפאת סוויטס" באנגלית רהוטה: "במקום לקנות נעליים בעלי ביקש שנסתפק בממתקים לילדים". אגב, היא דיברה איתי רק משום שחשבה בטעות שעקפה אותי בתור וביקשה סליחה. נימוסים אמירתיים.
בימים שבהם שהיתי בדובאי הבורסה המשיכה לקרוס. יום אחד היא ירדה ב-7% ולמחרת ב-8.3%. אלה היו ימים לא נעימים לתייר לשהות בהם בדובאי, ובוודאי לא לתייר ישראלי. אולם, המשבר הסתיים מוקדם בהרבה ממה שחזה סגן מנהל הבנק המיואש שפגשתי אז. כעבור שנתיים בלבד חזרה דובאי לפרוח, לאחר שהונהגה בה תוכנית חילוץ כלכלית.
אחרי עוינות שנמשכה שנים לא מעטות, כאשר איחוד האמירויות אף הובילו את ההצהרות נגד ישראל במפרץ הפרסי, מול המתינות היחסית של בחריין, אומן וקטאר, הגיע השינוי ב-2015. משרד החוץ הישראלי הודיע על פתיחת נציגות ישראלית רשמית ראשונה באבו דאבי, אם כי ממשלת איחוד האמירויות מצידה הצניעה אז את המהלך והמעיטה, כביכול, בחשיבותו. ב-30 ביוני 2019 ביקר שר החוץ דאז, היום שר האוצר, ישראל כץ, באבו דאבי, בירת האמירויות, והפעם דבר הביקור פורסם ונראה היה בכך רמז לעתיד לקרות כעבור 14 חודשים.
ב-13 באוגוסט 2020 הודיעו נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונשיא איחוד האמירויות, ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן, על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לאמירויות במסגרת "הסכמי אברהם" שנחתמו ב-15 בספטמבר 2020 בוושינגטון.
מאז, טסים ונוהרים אלפי ישראלים לאיחוד האמירויות, למרות מגיפת הקורונה, והם בוודאי לא מעלים על דעתם שלפני שנים אחדות כניסת ישראלי לאמירויות לוותה בקריאת תדהמה: "אי-ז-רא-עא-ל?!".
