מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת גבריאל מקריית שמונה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: דני (84), בתיה (80).
הבית? בית קרקע משלנו. אין משכנתא. דני: "ב-1966 הלכתי לעמידר וביקשתי בית. היו שלושה בלוקים ונתנו לי לבחור. אז קנינו ב-20 אלף לירות דירה עם משכנתא. בשלב מסוים זה הפך ל-200 שקל ואז בבנק התחננו שנסגור את זה, אבל לי זה דווקא התאים לשלם כמה שקלים כל חודש. כשהתחילה להיות תחלופה בבלוק והגיעו אנשים לא נעימים נשבר לנו והחלטנו לעבור ומאז אנחנו בבית שבו גרנו עד המלחמה".
קריית-שמונה? בתיה: "המשפחה שלי הגיעה מכורדיסטאן כשהייתי בת חמש ושלחו אותנו לקריית-שמונה. היינו באוהלים כשעוד לא היה שם כלום, ואחרי זה בצריפים. היום זו עיר גדולה ואני מאוד אוהבת אותה. היינו הזוג הראשון שהתחתן במלון פאר בעיר. היום הוא כבר לא קיים ויש רק מלון לחיילים". דני: "אנשים באים לאזור אבל לצימרים". בתיה: "קריית-שמונה אף פעם לא עניינה אף אחד ופיתחו בעיקר את היישובים והקיבוצים שמסביב. מצער אותי שהרבה מאוד צעירים עוזבים את קריית-שמונה. לי יש ארבעה ילדים ורק בת אחת נשארה בעיר. היא התפנתה איתנו למלון אחרי 7 באוקטובר עם הנכד שלנו".
במה עבדתם? דני: "אחרי הצבא עבדתי בחקלאות אבל זה היה הרבה אבק וחם וזה לא היה בשבילי, אז הלכתי ללמוד מסגרות ועבדתי במסגרייה של כפר בלום, ואחר כך במנפטה עם הכותנה. יום אחד רצו לפטר חלק מאיתנו, עשינו שביתה ואחרי כמה חודשים הם החליטו לפטר את כולם. אני מצאתי עבודה בבית קירור של פירות ושם עבדתי 24 שנים עד הפנסיה. מאז, תודה לאל, אני מבסוט".
בתיה? "אני עבדתי במשביר לצרכן בקריית-שמונה ומאוד אהבתי לפגוש אנשים. יותר מאוחר פתחתי גנון בבית ואחר כך בחינוך מיוחד בעיר עד שיצאתי לפנסיה. אני מאוד אוהבת את קריית-שמונה. יש אווירה טובה, אנשים מחייכים אחד לשני ואומרים שלום. עברנו תקופות של קטיושות ואף פעם לא חשבנו לעזוב. תראה, את ההורים שלי שלחו לקריית-שמונה ואבא הרגיש חלוץ וכמי שצריך לפתח את המקום. הוא עבד בסולל בונה וסלל הרבה מהכבישים בצפון למרות שאף פעם לא התייחסו אליו כמו חלוץ, כמו שהתייחסו לקיבוצים. אליו התייחסו כאל עבודה שחורה. הוא היה תמים וצנוע ואף פעם לא התמרמר. על כל עבודה הוא היה אומר תודה".
7 באוקטובר? דני: "רצו לפנות אותנו לירושלים אבל בדקתי בגוגל ולא מצאתי את המלון. בערב היינו צריכים להתפנות וכשהגיע האוטובוס אמרתי לחיילת שאני לא מוצא את המלון ואני לא מוכן לנסוע סתם. למחרת היא התקשרה ואמרה שאנחנו נוסעים לתל-אביב למלון לאונרדו. היינו שם עד לפני שבועיים. המלון נסגר ועברנו עכשיו למלון לאורנדו גורדון ביץ' של פתאל". בתיה: "זה מלון מקסים והצוות נהדר אבל זה קשה. זה כאילו שוב לעזוב בית מחדש, וגם חלק מהאנשים שהיינו איתם כל החודשים החליטו להתפצל ולעבור למלון אחר כי לא מצא חן בעיניהם משהו, וזה עצוב שהחברות התפרקה".
איך מחזיקים מעמד? בתיה: "זה קשה אבל אין ברירה ולומדים להסתדר. עושים לנו חוגים ולוקחים אותנו לטיולים. היינו בהרבה מוזיאונים בתל-אביב שבחיים לא הייתי מגיעה אם לא הייתה המלחמה וזה היה מקסים. הלכנו להצגות ולהופעות בצוותא, ואנחנו מטיילים הרבה ברגל. תל-אביב זו עיר מעולה". דני: "אף אחד לא מכיר אותנו פה וזה מצוין. אנחנו החלטנו לבלות ולא להיתקע במרמור". בתיה: "אני לא יכולה לשנות את המציאות הזו אז אני משתדלת ליהנות ממה שיש. אבל אני כבר רואה שלא כולם יחזרו. הבת שלי שאיתנו במלון מצאה עבודה כסטאז'רית במשרד חשבי שכר ומתחילה לדבר על זה שאולי תישאר פה. אנשים רוצים להמשיך את החיים ומתחילים לבנות את עצמם במקומות אחרים".
תל-אביב? דני: "יש לי חבר פה מקריית-שמונה והחלטנו להסתובב. כל יום עלינו עולים על אוטובוס בלי לדעת לאן, יורדים ומסתובבים. היינו ככה בכל העיר. הגענו לשוק הפשפשים ולכל מיני מקומות. האוטובוס חינם כי אנחנו מבוגרים אז עולים ויורדים איפה שרוצים, מטיילים כמה שעות וחוזרים".
לא מתגעגעים הביתה? בתיה: "אני הכי מתגעגעת לשבת במרפסת שלי לשתות קפה בשקט". דני: "לאכול את הפירות של העצים שיש לי בחצר. פומלות, תפוזים, לימונים. יש לי פרדס בבית. ולעבוד בגינה".
מתי הכי קשה? בתיה: "בשבתות. הילדים היו מגיעים פעם בשבועיים להתארח והייתי מכינה אוכל ומאז המלחמה אין את זה. אנחנו במלון ואי-אפשר לארח. אז מדי פעם אחת הבנות מגיעה אבל זה לא אותו דבר. אנחנו מנותקים ונפגשים כולם פעם בחודשיים אולי".
מצב כלכלי? דני: "שנינו בפנסיה. זה לא סכום גדול אבל תודה לאל אנחנו בסדר. פה כמעט שאין לנו הוצאות. חוץ מהנכד שנמאס לו מהאוכל של המלון אז הוא מזמין הרבה וולט". בתיה: "הוא ביקש שאכין לו קובה אז יום אחד הלכתי לאחותי והכנתי להם. אני מתגעגעת לזה. החדר הוא כמו הבית שלי ואני מנקה ומסדרת את המיטה, ומדי פעם גם שוטפת את החדר".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
פרופ' איתי אטר על הורדת דירוג האשראי. צפו בריאיון באולפן ynet
