מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת יוספה, מאילת.
בצילום: אדם רק טוב (48), גולדי (50), ספיר (17 וחצי). מחוץ לתמונה: טוהר בת 19 - לוחמת בצה"ל.
הבית? בית קרקע 100 מטר על מגרש של 450 מטר. נקנה לפני כעשור ב-2 מיליון שקל. אדם: "זה בית שהתאים לנו כי לגולדי היה פה גן ילדים הרבה שנים ובחצר היו נדנדות וארגז חול וצעצועים לילדים, זה היה ממש בוייב של קיבוץ כי אני גדלתי בקיבוץ נחל עוז. עבורי השטח סביב הבית איפשר להקים מעין חממת עצי בונסאי שאני מגדל".
נחל עוז? אדם: "לא ידעו איפה זה. מי שהיה בצבא כבר הכיר כי חלק שירתו שם. בשנה האחרונה כבר כולם יודעים לצערי איפה זה נחל עוז. הוייב הקיבוצניקי הוא אצלי בדם. אבא שלי היה אחד ממדריכי הצלילה הראשונים בארץ. היינו אוספים קיבוצניקים ויורדים לשבוע לאילת כדי לצלול. כל הילדות גדלתי על החופים פה. כשסיימתי את הצבא ברחתי לחו"ל וכשחזרתי חיפשתי את המקום הכי פחות ישראלי בישראל. בסוף שנות ה-90 זה היה אילת, מאז ומעולם מקום מפלט".
אילת? ספיר: "זה מקום קטן ולפעמים משעמם. בחגים ובקיץ העיר מתמלאת בתיירים ורובם לא נחמדים וכל החופים והמקומות שאנחנו הולכים אליהם מלאים". אדם: "הדבר הכי גדול פה זה הפלורליזם של האוכלוסייה. יש כאלה שקמים בבוקר וכל המחויבות שלהם זה לרדת לים ולהחליט אם זה שייק מנגו או סלט יווני, ויש כאלה שמנהלים מלונות, ולכולם יש מקום. פה אתה לא נמדד רק בכמה כסף אתה עושה ובאיזה רכב אתה נוסע. כל אדם זקוק למקום לצאת מדעתו בשלווה".
איך הכרתם? גולדי: "אני עליתי מהודו בגיל 3 וגדלתי במזכרת בתיה, שזו מושבה נהדרת. ההורים שלי שניהם מעיר ליד מומבאי. הגעתי לאילת לעבוד במלונות וזה היה פשוט וואו. העבודה קשה אבל החיים היו נפלאים. בבוקר מלצרים, בצהריים חדרנים ובערב עובדים בחדר האוכל. לאט-לאט התקדמתי וניהלתי מסעדה וחוף ואדם היה מדריך צלילה בחוף". אדם: "נסענו שנינו לחפש את השידוך בכל העולם ובסוף מצאנו את זה בחוף באילת".
אדם? "נפצעתי בצבא ואני פוסט-טראומטי. הייתי חלק מכוחות החילוץ של אסון המסוקים ב-1997 ובתוך המסוקים היו חברי נפש שלי. עברתי 13 לוויות בכמה ימים ורק אחרי הרבה שנים הבנתי שאני פצוע נפשית. זה קרה בשיחת סלון סתמית כשדיברו על אסון המסוקים ואני טענתי שזה לא קשור אליי בכלל. כעבור שעתיים אני וגולדי הבנו שאני בהדחקה מוחלטת, בהכחשה. פתאום עלו מלא תובנות של גולדי לגבי, למה אני לא ישן בלילה ולמה כל פעם שיש זיקוקים אני נשכב על הרצפה ולמה בכל יום זיכרון אני בורח למדבר. הלכתי לבדוק מה קורה איתי והתחלתי לכתוב בפייסבוק. לי זה עשה טוב לפרוק והבנתי שזה משפיע ומקל על הרבה אנשים שמרגישים תחושות דומות, ופתאום מבינים שהם לא לבד. כבר 15 שנה אני מודע לפוסט-טראומה שלי ופעיל בנושא. פתחתי באילת מערך שיקום והפכתי את זה לייעוד בחיים".
ייעוד: "היה לי יותר קל לעזור לאחרים מאשר לעצמי. יצאתי לטפל באחרים עשר שנים לפני שהתחלתי לטפל בעצמי. בארבע השנים האחרונות אני עוסק בגינון טיפולי - הקשר בין האדם לעץ השדה. העצים והגינה הצילו אותי כי אני קם כל יום ומטפל בעצים והם חלק מהצמיחה שלי. אני עושה בונסאי - זו אמנות יפנית של עיצוב וטיפוח עצים קטנים בתוך כלי. כל החצר מלאה בעצים שאני מגדל וזה הבית האמיתי שלי. אני עוסק בבונסאי כאמנות ומתפרנס מגינון טיפולי ומלמד את זה. אחרי 7 באוקטובר הבאתי אלף עצים מעוטף עזה והלכתי לבתי המלון באילת לעבוד עם המפונים. לעשות איתם בונסאי. אני כל הזמן צריך לעשות, זה הריפוי שלי".
לעשות? אדם: "נכנסתי לקורונה כמנכ"ל עמותת המסעדות והברים של אילת, דיג'יי ושדרן רדיו, בעל בית קפה שמועסקים בו אנשים עם מוגבלויות, ויזם חברתי מאחורי פרויקט 'אחר אתה חבר' - זה רץ באילת כפרויקט לקבלת השונה. קיימנו 850 מפגשים במערכת החינוך על גזענות, בריונות ברשת ועוד. בנוסף במסגרת פרויקט 100 פלוס חוויות באילת, שבא להפגיש את התיירים עם אנשי אילת, אני מארח אנשים לסדנאות בונסאי ולוקח אותם לסדנאות טיפול בעצים בפארקים. אני מרגיש שאם לא הייתי עושה לא הייתי שורד. אין ריפוי לפוסט-טראומה - יש התמודדות ואני בוחר לצמוח מתוך זה".
גולדי: "היה לי גן במשך עשר שנים וניסיתי להעביר בו את איך שאני גדלתי במזכרת בתיה, אבל אחרי כל כך הרבה שנים התעייפתי. זו עבודה ששואבת את כל האנרגיה שלך, והיום אני בקרביץ כבר שנתיים בעבודה יותר רגועה ואני מחפשת את היעד הבא שלי".
מצב כלכלי? אדם: "לא עשירים ואף פעם כנראה לא נהיה, אבל חיים בסדר ולא שואפים לעוד ועוד". גולדי: "החיים יקרים ויש חששות כלכליים אז אנחנו משתדלים לשמור".
אוכל הודי? גולדי: "ברור. בסופי שבוע אני בדרך כלל מכינה אוכל עם התבלינים והקארי. הם למדו לאכול חריף ואוהבים".
